שום דבר לא היה עוצמתי כמו ההכרה הזו: יכולתי לחלות בסרטן, יכולתי למות

כשנושא מסוים מעסיק אותך, פתאום נדמה לך שהוא בכל מקום, אבל לפעמים זה רק זרקור שמפעילה המודעות שלך. ייתכן לגמרי שהדבר הזה היה שם באותה העוצמה גם קודם, אבל את פשוט לא היית מודעת אליו. למשל, אני מניחה שכל אחת ואחת מכן מודעת היום איפה בחיים תפס אותה הגל הראשון של הקורונה, ועוד אחזור לזה. אבל נתחיל מזה שאני – לא הייתי מודעת. לא לקורונה כמובן, לזה אי אפשר שלא להיות מודעת, אלא לווירוס הפפילומה. כלומר, ידעתי שקיים דבר כזה, אבל כאן זה נגמר. או ליתר דיוק, כאן זה התחיל.

>> "הרחתי מוות והנה אני כאן, חיה וקיימת": טל מן על המאבק בסרטן צוואר הרחם

מי אתה וירוס הפפילומה?

לא הייתי מודעת לזה שווירוס הפפילומה הוא מהנפוצים בבני האדם, שבמשפחתו מעל 150 זנים, ושכמעט כל מי שפעיל או פעילה מינית ייחשפו אליו במהלך חייהם. גם לא הייתי מודעת לכך שכחמישה אחוז מהנשים הנדבקות בזנים המסוכנים של הווירוס, יפתחו תאים טרום סרטניים בצוואר הרחם. לא הייתי מודעת לכך שללא טיפול כל זה עלול להפוך לסרטן צוואר הרחם, ובטח שלא הייתי מודעת לזה שאני אחת מהנשים האלה שבסטטיסטיקה.

את הפפילומה לא בודקים בבדיקות דם, והגברים לא יכולים לבדוק את נוכחות הנגיף בגופם בבדיקה שגרתית. אילו היו יכולים, היינו מגלות שזה בערך כמו לבדוק למי היה צינון

לא ידעתי עוד הרבה דברים, כמו למשל שאת הפפילומה אי אפשר לגלות בבדיקת דם, ושגם לגברים אין יכולת לבדוק את נוכחות הנגיף בגופם בבדיקה שגרתית. לצורך העניין, גם אם הם היו יכולים לבדוק – היינו מגלות שזה בערך כמו לבדוק מי נדבק אי פעם צינון. לא ידעתי גם שהקונדום המוכר והאהוב לא מבטיח מניעת הדבקה, כי גם חיכוך בין עור לעור מספיק בכדי להעביר את הנגיף מגוף לגוף. 

סימפטומים שבדיעבד

בדיעבד, היו לי תסמינים. אבל רק בדיעבד. במהלך השנים סבלתי מדימומים בין וסתיים. וזה לא שלא התייעצתי עם הגינקולוגית, אלא שבמשך שנים קיבלתי ממנה תשובות כמו: "זה כנראה דימום בין וסתי הנגרם משינויים הורמונליים, הכל בסדר". על הכאבים שחוויתי בזמן קיום יחסי מין היא אמרה: "את פשוט צרה, תקני חומר סיכה". מכיוון שזה נשמע סך הכל סקסי להיות צרה, והיות שגם בבדיקות למחלות מין וגם בבדיקת ה-PAP שביצעתי הכל יצא תקין, לא הייתה לי סיבה לדאוג לכאורה. אז אמרתי לעצמי שזה מה שזה, ואחרי שנהדפו עוד כמה מהתלונות שלי על ידי הד"ר, עם תשובות כאלה "מגניבות", שיחררתי. 

>> רינה מצליח חושפת כי חלתה בסרטן השד: "שידרתי עם פאה ואף אחד לא ידע"

אבל בתקופה מסוימת, מצאתי את עצמי מדממת ברצף. וברצף אני מתכוונת, כמו מחזור – רק כל הזמן. אחרי שבועיים כאלה, שלא עמדו בקורלציה הגיונית עם מועד המחזור, הרגשתי שמשהו פה כבר לא הגיוני וכתבתי שוב לרופאה. היא אמרה לי שוב שאין לי מה לדאוג אבל שאגיע ונבדוק. כשהגעתי היא הסבירה שוב שאלו כנראה הגלולות ושאולי נשקול להחליף אותן, אבל רק ליתר ביטחון, כדי להרגיע אותי – נעשה שוב את בדיקת משטח צוואר הרחם, הפעם בבדיקת HPV (בדיקה מדויקת יותר ויעילה יותר מבדיקת ה-PAP השגרתית שעברתי לפני כן). כשקיבלתי הודעה מקופת החולים שהתוצאות הגיעו, צלצלתי לרופאה, והמזכירה אמרה שהיא תודיע לה וכבר יצרו איתי קשר. הנחתי שאם הייתה בעיה כבר היו חוזרים אליי במילא, אז שוב – פשוט שחררתי.

שבועיים אחרי, הייתי על שולחן הניתוחים. רייצ'ל גאון | צילום: גבריאל בהרליה

פתאום כולם רציניים

זמן מה לאחר מכן אני בפיג'מה שלי, במיטה, צופה בטלוויזיה, מנשנשת חמאת בוטנים להנאתי. ואז הרופאה מתקשרת. היא צועקת עליי, ליטרלי צועקת: "למה לא הודעת לי כשהתוצאות הגיעו?", אני באמת זוכרת אותה מרימה את הקול, כמו כמעט מאשימה אותי בכמעט-מחדל של עצמה. "הבדיקות לא בסדר, את צריכה לקבוע תור ל@%&…". באמת שבאותו הרגע אפילו לא הבנתי מה נאמר לי.

>> כשהתרופות של בן זוגך עולות 42 אלף ש"ח בחודש ואת בחל"ת

כשסיפרתי להורים שלי, ולקח לי כמה ימים לעשות את זה, אמרתי להם שהתוצאות מראות משהו על סיכון גבוה ומשהו עם תאים טרום סרטניים. הם פחות התחברו לזה שקבעתי תור מעקב רק לעוד כמה חודשים כדי לבצע את הבדיקה הפולשנית שבוחנת את השינויים בתאי צוואר הרחם, כי זה מה שהיה פנוי דרך הקופה, והתעקשו שניגש לרופא פרטי מהיום למחר. אני זוכרת שהרגיש לי שפתאום כולם נעשו רציניים כל הזמן. לא הבנתי איפה הייתה הרצינות הזו כל השנים. ואולי נבהלתי, כי לראשונה, אני שומעת מישהו, ועוד פרופסור, אומר לי – התלונות שלך לא היו סתם.

התגברו הפחדים. כן, אפילו פחדתי מסקס. הדבר המדהים הזה, היה נראה לי כאירוע מפיץ מחלות

וכך, באותה הזדמנות, למדתי שלתהליך שינוי התאים, מה שנקרא טרום סרטן, יש רמות. הרמות האלו מכונות במונחים המקצועיים CIN1 ,CIN2 ,CIN3. ההתפתחות של שינוי התא היא איטית, הסביר לי הרופא. עוד הוא הסביר, שבשביל להגיע למצב של CIN3 מפושט סביב צוואר הרחם, כמו שהתגלה אצלי, הייתי צריכה להסתובב עם הפצצה המתקתקת שבתוכי במשך הרבה זמן. מי יודעת, אולי אפילו במשך עשור.

הראש שלי הפך לבלילת שאלות ומחשבות: מי הדביק אותי? זה בכלל יכול להיות הראשון שלי? אבל אני משתמשת בקונדומים, הקונדום לא מבטיח לי כלום, ולמה מערכת החיסון שלי לא התמודדה עם הווירוס ומערכת החיסון של אחרות כן? ובכלל, מה קורה פה? 

באמת חיים רק פעם אחת

שבועיים אחרי הפגישה הזו, כבר הייתי על שולחן הניתוחים. ב-14 בפברואר לפני שלוש שנים, בוולנטיינס, כך יצא, מצאתי את עצמי סופרת לאחור עד שזריקת ההרדמה תפעיל את קסמיה, מפחדת שארגיש משהו ושלא אצליח באמת להירדם. אבל אז אני מתעוררת. קר לי. הניתוח עבר בהצלחה, הסירו את התאים הנגועים. אז תאורטית זהו, יכולה להמשיך בחיי, לא?

>> "תוך פחות מ-24 שעות הייתי אחרי כימו, עניין של חיים ומוות"

אז כן, אבל גם קצת לא. הרופא הסביר לי שבשנתיים הראשונות הסיכויים שזה יחזור גבוהים, ועליי להיבדק באופן קבוע בתקופה הזו. כשאני שואלת האם יש משהו שמאפשר 100 אחוז הגנה, אני מגלה שזה אומר לוותר על כל סוג של מגע מיני – כי גם חיסון הפפילומה שבו התחסנתי כחלק מהטיפול לא מבטיח את זה במאה אחוז. וכאן יש מקום לגילוי נאות: כשהייתי בחטיבה, החיסון היה חדש. עוד לא היה מספיק מידע עליו, קראתי על מקרי מוות של נשים שהחשד הוא שהזריקה גרמה למותן, ולכן לא התחסנתי. היום הוא נחשב בטוח, והסטטיסטיקה מצביעה על יעילות של 70-90 אחוז במניעת מחלה קשה.

וכך, רק התעצמו והתגברו בי הפחדים. אפילו פחדתי לראשונה מסקס. הדבר המדהים הזה, נראה לי כאירוע מפיץ מחלות. ואז גם הגיע הסגר הראשון של הקורונה (הבטחתי שאחזור לזה). הנה אני מוצאת את עצמי מקרצפת את ידיות הדלתות ומשמנת באלכוג'ל את כרטיס האשראי אחרי הביקור בסופר, פוגשת חברה אחת בלבד וגם זה רק פעם בכמה ימים – אחרי שכרתנו ברית לפגוש אך ורק אחת את השנייה. כל אדם המתעטש ברחוב הוא סכנה, ובחדשות חוזרים ואומרים – שרק אלו עם מערכת חיסונית חלשה יחטפו מחלה קשה. רגע, האם הם מדברים עליי? אני מוצאת את עצמי מפחדת מאנשים. מפחדת מגברים. מפחדת מנשימות. אני יושבת בבית ורואה את העולם כנגיף ואת הגברים והנשים בו כווירוסונים, ובעיקר, הולכת לאיבוד במחשבות ובהתקפי חרדה.

לא לפחד, כן למודעות

לקח לי משהו כמו חודש וחצי, ולא מעט תמיכה, עד שקלטתי. כן, זו לא קלישאה, זה באמת היכה בי: חיים רק פעם אחת. כמה שלא קראתי וחקרתי במסע הזה שלי, בחיפוש אחרי האושר והשמחה ומה שעושה לי טוב, כמה שלא ניסיתי להגיע למקום הרוחני השלם הזה ולקום בבוקר עם חיוך והוקרת תודה, כמה שלא חיפשתי אחרי כל מי ומה שמרגש אותי בעולם הזה – שום דבר מאלה לא היה עוצמתי כמו ההכרה: יכולתי לחלות בסרטן. יכולתי למות. יכולתי לא לדעת. יכולתי לא להיות מודעת. 

אבל אני כאן, החיים יפים, ואני הולכת לחיות אותם. הפרופסור שניתח אותי הוציא אותי בריאה פיזית, והוציא אותי מכלל סכנה. אבל מנגד, יצאתי משם גם ברעד היסטרי ופחד עצום מהחיים וממגע. לא הפסקתי לשמוע במוחי באופן יומיומי את הדהודי קולו שעליי להיזהר, שגם מין אוראלי זה מדבק, שאני חייבת להפסיק לעשן, שאסור לי לפספס אף בדיקה – ושהכל נורא מסוכן. הצילו. במילים אחרות, הטראומה האמיתית מכל המסע הזה, הייתה רוחנית, שלא לומר נשית. כי הניתוח הצליח, אבל אני נשברתי. הייתי צריכה הרבה אוויר, פסיכולוגית נאמנה, תובנות אישיות ואנשים שאפשר לבטוח בהם.

תודה לרופא שאמר: "יקירה, אין מה לעשות זה וירוס שעובר בכולם וזה לא בשליטתך. לכי תחיי את חייך. כי עכשיו זה לא יקרה, עכשיו את כבר מודעת"

אבל פריצת הדרך המנטלית הגיעה דווקא בדמותו של הרופא שניגשתי אליו כדי להמשיך במעקבים, כנהוג אחרי פרוצדורה כזו. הוא נכנס לחדר, בנונשלנט שלו, אחרי שחזר מהפסקת סיגריה, אגב. כששאלתי אותו איך אני אמורה להתמודד עם העולם עכשיו, הוא אמר לי משהו כמו: "יקירה, אין מה לעשות, זה וירוס שעובר בין כולם וזה לא בשליטתך. אבל עכשיו את פה, את בריאה ואת נבדקת. לכי תחיי את חייך, כי עכשיו זה כבר לא יקרה לך, עכשיו את כבר מודעת".

>> למה אנחנו עדיין מפחדות להשתמש בהתקן תוך רחמי?

אז אני פה בשביל להגיד למי שצריכה לעבור את התהליך הזה, או תהליך דומה לו בקרוב – אחותי, את ממש לא אשמה. לא עשית שום דבר רע. לי לא היה מי שיגיד את זה, לכן אני כותבת את המילים האלה עבור מי שזקוקה להן עכשיו. כי גם אם היית הילדה הכי טובה והכי שמרת על עצמך, התחסנת, השתמשת בקונדום ועדיין משהו השתבש  – לא עשית שום דבר בשביל שזה יקרה לך. את לא אשמה. אף אחד לא אשם. 

זה ממש לא עוד טור שייגמר ב"שלא יקרה לכן מה שקרה לי". להפך, אלו דברי עידוד שנובעים ממה שלא קרה לי. תפסתי את זה בזמן. אני בריאה, אני אוכל להביא ילדים לעולם, אני מאמינה באהבה ובמגע, ובחיים עצמם. אני כותבת לאלו שאין להן מודעות, כמו שלי לא הייתה, ואומרת: היי, שווה שתחקרי, שתבקשי בדיקת משטח צוואר הרחם ולא PAP רגיל, ושבעיקר תשמעי לגוף שלך. תתעקשי שיקשיבו לך, ותחליפי גינקולוגית אם צריך. תהיי מודעת – לא בשביל לחיות בפאניקה – אלא כדי שתוכלי באמת לעוף על החיים.