נכון שאומרים שהיריון זה לא מחלה? אז גם רווקות לא

אפרת וכטל | צילום באדיבות המצולמת
אפרת וכטל | צילום באדיבות המצולמת

להחליף את הפיג'מה בבגד ים, לאמץ כלב, או פשוט לאמץ גישה אחרת לחיים. אפרת וכטל מציגה: כל השיטות לנצח את הבדידות

88 שיתופים | 132 צפיות

השבוע, חברה טובה שלי הפכה לאימא. לפני שבועיים חברה אחרת נישאה בשנית ולפני כחודשיים חברה שלישית בישרה על היריון בפרק ב'. בכל פעם כזו אני מציפה את הרשתות החברתיות בשמחה שלי בעבור חברותיי, ומיד מקבלת לא מעט שאלות מזן ה"סליחה על הישירות אבל". כולן חייבות לדעת האם "את באמת שמחה עבורן?", "את לא מקנאה?", "איך זה יכול להיות שאת שמחה?", הנועזות אפילו מתבלות פה ושם ב"אני לא מסוגלת כבר ללכת לחתונות, כואב לי מדי על עצמי".

>> ירדן הראל מודה לפונדקאית שהפכה אותה לאימא

גם כשאני מפרסמת טור על דייט כושל, על גבר לא מכבד או על תחושת בדידות ותסכול מהסטטוס שלי בחיים, השאלה שחוזרת על עצמה היא "איך אני מצליחה להרים את עצמי כל פעם מחדש". אפילו יצא שחברה אחת ניסתה "לשדך" לי חברה אחרת – היא הסבירה ששתינו רווקות, ששתינו באותה הסיטואציה וששתינו בנות אותו הגיל, מלומדות ונחמדות, אבל בעוד שאני חיה את חיי בצורה מלאה, חברתה עצובה וזה רק הולך ומחמיר. היא קיוותה שמפגש איתי יוכל להראות לה שרווקות זה לא סוף העולם.

וכך, בתחושת שליחות, נעניתי לשידוך וניגשתי למשימה בשמחה מהולה בהמון פחד. בכל זאת, זו אחריות לא קטנה, וזה לא שבאתי עם איזה נאום חוצב להבות בפתקים של האייפון, פשוט קיוויתי שאהיה עצמי ושזה יספיק. כשסימסתי לה אם היא פנויה, היא סיפרה שבדיוק בחור הבריז לה מדייט ושהיא כל כך שמחה על ההזדמנות לצאת ולא להתאבסס על זה. אני לא בטוחה עד כמה תרמתי במקרה הזה, אבל כבר הרגשתי שמשהו כאן נכון.

אחרי שצף הודעות כאלה, החלטתי להקדיש את הטור הנוכחי לשאלה הזו. איך אחרי כל "מכה קטנה" שמורידה עוד קצת את הרוח מהמפרשים – כל חתונה, כל היריון, כל דייט כושל, כל סירוב, כל עלבון, כל התעלמות, כל חוסר עניין – איך אחרי כל הדברים הללו עדיין אפשר להרים את הראש, לחייך ולהאמין שהכול טוב?

אני לא קואצ'רית, ולא מתיימרת לחלק טיפים ל"עשי" ו"אל תעשי", אבל אני כן יכולה לשתף מהניסיון שלי. זו גם הזדמנות מצוינת להזכיר שמה שקורה ברשתות החברתיות לא באמת משקף את החיים. לא משנה בכמה סלפיז לא מפולטרים או בכמה פוסטים חשופים תיתקלו, אתם עדיין לא יכולים לדעת מה קורה אצל מישהו אחר בכל רגע נתון. לא כל אחד שש להרים את המצלמה או את העט בדיוק ברגע המתסכל.

אז להלן הפרספקטיבה שלי: קודם כל, האחר הוא לא אני, וזו תמיד נקודת המבט הראשונית שלי. מבחינתי לראות זוגות שבאמת מאושרים ואוהבים, זה קסום ומה שאני רוצה להקיף את עצמי בו. לדעת שזה אפשרי לאהוב באמת והרומנטיקה לא נסה מן העולם, זה מעודד ומעורר השראה. חוץ מזה, איך זה יעזור לי אם כולם יהיו רווקים ואומללים? הרי זה שחברה שלי מצאה את בחיר ליבה לא אומר שהיא לקחה לי את הגבר היחיד ברשימה, בדיוק את זה שאני הייתי אמורה להינשא לו ועכשיו בגללה אשאר לבד כל החיים. אז נכון שזה צובט ולא תמיד נעים להישאר שם מאחור, אבל מבחינתי מדובר בקנאה בריאה, מהסוג שמניע לפעולה ונותן תקווה ומוטביציה להשיג לי כזה משלי. הרי כשזוג מתגרש וחוזר לשוק, אני רוצה להאמין שאף אחד לא באמת שמח עבור הכישלון שלהם, למעט העובדה האגואיסטית, כמובן, שהנה חזרה לה חברה רווקה למעגל הבילויים.

איך ממשיכים לדייט הבא אחרי רצף של כישלונות? לפעמים, אחרי רצף לא מוצלח, אני בהחלט לוקחת הפסקה לטובת חוק שימור האנרגיה שלי למטרות טובות יותר מאשר עוד דייט על טהרת ה"מקסימום שתית כוס יין והכרת מישהו נחמד". למשל, עכשיו. כבר יותר מחודשיים שלא הכרתי אף בחור (ידעתי כבר תקופות ארוכות מכך), אפילו לא ברמת הפלרטוט. וזו לא הפסקה מכוונת, אלא הפסקה מתכווננת. אם לפני כן הייתה לי תקופה שהסכמתי לדייטים כי "מה יש לי להפסיד" ולא כי באמת התעניינתי, אז כרגע אני מעדיפה לומר "לא, כי אני יודעת שזה לא מתאים ולא בא לי לבזבז לשנינו את הזמן, האנרגיה והכסף".

איך שורדים את חיי הרווקות עצמם? את הבדידות? את התקופה הזו? אני בעיקר מזכירה לעצמי שזו אכן תקופה, גם אם היא מאוד ארוכה. נכון שאומרים ש"היריון הוא לא מחלה"? אז גבירותיי, הרשו לי לבשר לכן שגם רווקות זו לא מחלה. הבדידות פוגשת ותפגוש אתכן גם בזוגיות וגם באימהות, תהיו בטוחות שהתסכול, העצב והדיכאון הם לא נחלת הכלל של הרווקות והרווקים בלבד. לכן, אל תצפו שהזוגיות תהיה המענה לכל הבעיות שלכן בחיים, ותבינו שהאושר הוא כאן ועכשיו, תלמדו למצוא אותו בדברים הקטנים של היומיום, גם אם לא מצאתן שלט לבית שלכן, תלמדו למצוא את מה שיעלה לכן חיוך על הפנים ויעשה אתכן מאושרות. וכמו שהמורה שלי ליוגה אומרת: "עכשיו הכי טוב שיכול להיות, החיים יפים, באנו ליהנות".

המנטרה הזאת מלווה אותי. וככה אני רואה את החיים. זה נשמע אולי רוחני ולא ישים, אבל אני משתדלת למלא לי את השבוע בפעילויות שאני אוהבת, כשיוגה היא ללא ספק אחת מהן, או למשל בשבת בבוקר, כשלכולם יש תוכניות משפחתיות ואני בחורף לבד בבית, אני מתנחמת בסדרה האהובה עליי, ומבחינתי זה רגע של אושר ושקט.

וכן, לא מעט פעמים אני יכולה לשקוע ברחמים עצמיים, לשים לי סרט בנות קיטשי, שירי מצב רוח ולבכות על מר גורלי, ולפעמים זה בדיוק מה שאני צריכה. אבל כשאני מזהה את הרגע הזה מגיע, אני מבינה שיש לי שתי אופציות: או לשקוע בו, או לנטרל אותו. וכדי לנטרל אותו אבחר בלצאת מהבית, לא משנה לאן. העיקר זה לצאת – גם אם זה אומר ללכת לים לבד, או לראות שקיעה לבד, או לקחת את פלאונדר לטיול ממש ארוך – לפעמים אפילו באזור של ברים בשביל להרגיש אווירת יציאה. ובימי שישי, גם אם אף חבר לא פנוי לבראנץ' אבל יש יום יפה בחוץ, לא אשב וארחם על עצמי בבית. אצא החוצה ואסתובב גם אם אין לי באמת מטרה, גם אם זה גורם לי להרגיש קצת פאתטית. כשאני נתקלת בחבר ברחוב והוא שואל אותי לאן מועדות פניי אני מקסימום מגמגמת "סידורים". מה זה משנה? מבחינתי התנועתיות משחררת, והסירקולציה של הדם כבר מניעה למקום טוב יותר.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", לימד אותנו ד"ר סוס. אז נכון שלפעמים הרגשות השליליים רק מתעצמים בהד גדול יותר, אבל לפעמים יש הפתעות שלא היו קורות אם נשארים לבד בבית. ככה למשל, בעודי יושבת ובוהה בשקיעה, שמעתי בחור מאחוריי צועק "מי בא לסיני", הסתובבתי וצעקתי חזרה "אני!" ו-24 שעות לאחר מכן מצאתי את עצמי בדרך לחצי האי המצרי לשבוע של יציאה מהשגרה. בערב שישי אחר, אחרי חווית התסכול מכך שאין לי מה לעשות, לקחתי את פלאונדר לטיול בחוץ והסתובבתי בלי מטרה. תוך כדי הליכה, משהו נפל מהחלון לפתע ונחת היישר על ראשי. הרמתי את הראש וגיליתי חיוך שובה מלווה בהתנצלות, תוך שנייה הוא כבר ירד לקחת את החפץ ביחד עם מספר הטלפון שלי.

תנשמו, זה היה דייט חמוד שהשאיר טעם טוב, ולא יותר מזה, וגם זה בסדר. אז נכון, זה לא תמיד קורה, לפעמים נצא החוצה ובדיוק נדרוך על קקי שלא נאסף. וברור שלא לכולם יש כלב שמשמש יופי של תירוץ להליכה בחוץ בשעות מוזרות, וגם לא כולם גרים בתל אביב או אי שם מעבר לים, איפה שזה לגיטימי לחלוטין לצאת לשתות לבד. אז צאו לפארק הקרוב, צאו להליכה ספורטיבית או שתשלפו משהו יפה מהארון וסתם לכו להסתובב באזור הבילויים. תירשמו לחוג מקרמה או שבו בבית קפה קרוב ותקראו ספר או תבהו באפליקציה. עוד תגלו כמה הפרידה מהפיג'מה והספה בבית עושה טוב לשרירי הפנים.

ויש גם עוד יתרון לרווקות כשעצוב ומר, וזה שאפשר לעשות מה שבא לנו באותו הרגע. תמיד אפשר לעשות משהו ספונטני, מבלי להיות תלויה באף אחד או חייבת משהו למישהו. אפשר לחפש חבר מהעבר להיפגש אתו לקפה, אפשר לחפש דייט ספונטני בטינדר בתקווה שלא ליפול על דוש, ואפשר כמוני פשוט לצאת החוצה, להשאיר את הצרות מאחור וללכת להתאוורר. כי כשאומרים שעוד תתגעגעו לרווקות, אז בדיוק לזה מתכוונים.

>> דנה פרידר על האהבה החדשה: "באתי בלב פתוח ונתתי סיכוי"