אל תרחמו עליי כי מעולם לא הייתי בצימר עם בן זוג
הרווקים והרווקות שביניכם בוודאי לא יבינו לליבה, אבל אולי זאת בעצם הבעיה האמיתית. אפרת וכטל מגלה למה היא לא עושה עניין מוולנטיינ'ס דיי
אחרי שמונה שנים בדירות שותפים, עברתי לגור לבד. הרגע הזה, בו את הופכת להיות עצמאית ומרגישה כל כך בוגרת, הוא רגע ממש מעצים של טפיחה על השכם. אחרי שהבית קיבל צורה הגיע הרגע הקיטשי הזה שמאיר בספוט-לייט על ההתחלה החדשה. נו, כן, כמו בסצנה שבה רואים את הגיבורה תולה את השלט בכניסה לבית, נכנסת חזרה הביתה וטורקת את הדלת מאחוריה ואז נחשף השלט שבעצם מחזיק את שם הסדרה וכך מתחיל לו הפרק.
עוד טורים של אפרת וכטל:
>> הטיפ למציאת זוגיות: פשוט ותרי על עצמך!
>> כמה צפרדעים אנשק עד שאפגוש את הגבר שיש לו ביצים?
הרצה מהירה לאחור: רגע השיא של המעבר, מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב (כן, אפשר להוציא את הנערה מהפריפריה אבל לא את הפריפריה מהנערה), נרגשת ומאושרת שוטטתי בין הדוכנים עד שמצאתי את האחד. בחרתי את השלט, את הפונט ואת הצבע, והודעתי בגאווה לאומנית: "אני צריכה שלט לדירה שלי לבד". "מה תרצי שיהיה כתוב עליו?", היא שאלה. זיעה קרה התפשטה בגופי, הרגשתי שנתפסתי במערומיי. היא תפסה אותי לא מוכנה להתמודד עם רגע שכנראה שמור רק לזוגות שמגיעים ביחד לנחלה. תרתי משמע. כי מה כותבים על שלט כשאת גרה לבד? פשוט "אפרת וכטל"? מה, זה למדבקה למגירה שלי בגן? לא, זה גם רשמי מדי ולא כייפי. "כאן גרה בכיף"?, וואו, איזה עליבות. בטח לא "משפחת וכטל", אבל גם "הבית של אפרת" משל חייתי בקופסת קרטון כמו יעל זה לא נשמע להיט. חוץ מזה, גם ככה אף אחד לא קורא לי אפרת. אז מה, רק "וכטל"?, זה עוד יותר מוזר, כי זה עדיין נשמע מאוד משפחתי.
ואז הגיעה ההארה! נתחיל באנגלית, כי זה מרחיק, פחות רגשי, פחות מציף ויופי של פתרון מהיר למצבים רגשיים שעוד לא מוכנים להתמודד איתם (למשל, אם הוא אומר לך רק "איי לאב יו" והוא לא נולד בלואיזיאנה, אז הוא לא באמת מתכוון לזה). ואז, כדברי המשוררת הדגולה, בריטני ספירס ביץ', החלטתי לאלתר ולכתוב על השלט "איטס וכטל, ביץ'", כשאת המילה ביץ' יחליף ציור של כלבי המהולל, פלאונדר. הרגשתי שדפקתי את המערכת, כי ככה זה כשאת וכטל ביץ'! מיותר לציין שהאומנית גלגלה עיניים ולא הבינה למה אני חשה עצמי כה מוצלחת.
בשבועיים האחרונים הוזמנתי שוב ושוב לתוכניות אירוח כדי לדבר על ולנטיינ'ס דיי מנקודת מבטה של "רווקה אומללה". קיוו שם שאגיד שאני שונאת את היום הזה, שאני מרגישה בו בודדה יותר מכול, שעצוב לי כי אין מי שיקנה לי דובון שמחזיק לב, ומנגד להציב מולי את הבחורה שנמצאת בזוגיות מאושרת ובכלל לא עושה עניין מהתאריך הזה כי מבחינתה הם חוגגים אהבה כל השנה. קיוו שם שהעימות הזה יספק משהו עבור כל אחד מהצדדים, ובעיקר אותי, שגרירת הרווקות, כי היי תראי, "את לא לבד, גם הזוגיים ביותר לא מתכוונים לחגוג". וואו, איזו הקלה.
אז ניוז פלאש, גם מבחינתי הוולנטיין הוא עוד יום רגיל. זהו פשוט עוד יום שבו אני לא חוגגת את אהבתי לאחר, בדיוק כמו בשאר הימים. אבל אל דאגה, אני לא מתכוונת לשבת בבית ולבכות על מר גורלי, להפך. זה אחלה יום לסינון הקהל, זה כמעט כמו ערב פנויים-פנויות רק בלי לשלם על זה ולהסתובב עם מדבקת שם (למרות שאז אוכל לכתוב עליה "איטס וכטל ביץ'!") הרי אם יש גברים נטולי אישה לצידם בבר, זה סימן מובהק לכך שהם פנויים. ואני בעד כמה שיותר ימים מובחנים כאלה, כמו בימי מצעד הגאווה למשל, כי עם הנטייה שלי להתאהב בגייז תמיד טוב לדעת שהבר מלא סטרייטים ושזאת לא מסיבת נושא.
מה שכן, אם אתם לא חוגגים את התאריך הזה, זה כי יש לכם את הפריבילגיה לבחור שלא לחגוג אז אל תנפנפו לי בזה, במין מבט מזדהה ועם זאת מלא רחמים. אני מבטיחה לכם שגם כשאני אהיה בזוגיות לא אחגוג את הוולנטיין, אלא אעדיף שבן זוגי ההו-כה מושלם יהיה רומנטי בכל ימות השנה ויפתיע אותי בשוקולדים, פרחים ותכשיטים ככה סתם ביום חול. תכניסו את זה לרשימת ה"מה אני מחפשת בגבר" שלי.
אבל חגיגת האהבה הזו של הוולנטיין, ע"ע נשיקת חצות בסילבסטר, היא רק דוגמה נוספת לדברים של מה שבאמת כואב ברווקות וזה חוסר היכולת להזדהות או להבין את מה שהזוגיים חווים.
כשאנחנו ילדים, השיניים נופלות לנו פחות או יותר באותו הזמן, ואז, בתור בנות, אנחנו מתבגרות ומתחיל הקטע הזה שכל אחת מקבלת מחזור ומתחילה ללבוש חזייה. גם אם את לייט בלומר כמוני, ולכאורה נשארת לבד במערכה, זה עדיין קורה באותו הטווח. אחרי זה כולנו עושים בגרויות ביחד, מתגייסים לצבא באותה תקופה, חווים את אותם הקשיים ואת אותן המסיבות. הרי כל מי שאפגוש משכבת הגיל שלי, יבין מה אני אומרת כשאני מתייחסת ל"חממה" ול"לכת". לא משנה מאיזה אזור חיוג הגענו, כולנו היינו שם ועברנו את אותן חוויות, לכולנו הייתה נשיקה ראשונה וסקס ראשון. אבל אז מתחיל השלב הזה שבו כל אחד מתחיל לחוות משהו ראשון לבד, משהו שהוא רק שלך, בנפרד מבין הקבוצה שליוותה אותך. את לא חווה את זה עם החברים הקרובים לך, ולא תמיד הם, וכך גם את, יכולים להבין ולהזדהות אחד עם השנייה. כאמור, זה עובד לשני הצדדים: גם החוויות שלי בתור רווקה לא תמיד יובנו נכונה בקרב חברותיי הנשואות מגיל 24, הן לא מכירות את עולם ההיכרויות, את האפליקציות, את הסטוצים עם תיירים (היי פאבלו!), את חוסר המחויבות ואת היכולת הספונטנית לטוס לחו"ל או סתם לשנו"צ בשישי כי ככה בא לי.
מנגד, הרווקים הנצחיים לא יבינו ויכירו בחוויות הזוגיות שלכם, שעבורכם הן כל כך מובנות מאליהן. אני, למשל, מעולם לא הייתי בצימר עם בן זוג. כן, באמת. תמיד כשאני מספרת את זה, אנשים מסתכלים עליי כאילו מעולם לא צחצחתי שיניים (מתי צימר הפך לדבר הטריוויאלי מכול?), ואז ישנו ההמשך המרגיע שמיד מגיע, ע"ע תירוצי הוולנטיין, "אה אין מה לעשות שם, סתם יקר, תגידי תודה". אז אני לא רוצה להגיד תודה. אני רוצה לחוות את זה על בשרי ורק אחר כך להתמרמר שזה סתם יקר ושגם ככה עדיף לטוס לשופינג עם חברות.
ואם כבר נפתחנו, אז אני רוצה לומר גם שמעולם לא הבנתי את בדיחת הבגידה הרווחת לאחרונה, על זה ש"מאמי ואני קבענו לראות סדרה ויואו, ראיתי פרק בלעדיו". אני עושה בינג' לבד, עד שפלאונדר מגיח ללקק לי את הדמעות בזמן שאני בוהה ב"חיים עצמם", שהיי, גם ככה בן זוגי העתידי בוודאי לא יסכים לראות איתי, אז הינה, אני כבר מוכנה לריבים ולמרמור של חיי הזוגיות.
אז זאת הפואנטה. אני לא מדברת על הדברים הגדולים כמו חתונה או ילדים, אבל אם תעצרו רגע לחשוב, אז יש דברים שהם כל כך טריוויאלים עבורכם, כמו שלט לדלת או צפייה בסדרה משותפת, שאתם אפילו לא צריכים לעצור ולחשוב פעמיים, אז למה שתעצרו לחשוב ולזכור לאהוב בוולנטיין?
השנה מאסתי במבט המופתע והמרחם הזה, ולכבוד יום הולדתי נסעתי לצימר. בסדר, אז נסעתי עם חברה טובה, אבל זה לא שעשיתי את מה שזוגות נוסעים לעשות בצימר ולשלם הרבה כסף כדי לעשות סקס במיטה שמישהו אחר התנה עליה אהבים ערב לפני. אני סתם רציתי להוציא את זה מהסיסטם ולהגיד – איטס וכטל ביץ', ואני הייתי בצימר.