21 ילדים התייתמו מהוריהם. מי ידאג להם עכשיו?

יש המון תמונות מזעזעות במלחמה הזו שלא יצאו לרבים ורבות מאיתנו מהראש גם לאחר סיומה, הכואבות ביותר ככל הנראה הן אלה של הילדים שנפגעו ממנה. למשל, התמונה המזעזעת של שני יתומים – תאומים בני עשרה חודשים, מחובקים בידיו של חייל צה"ל, לאחר שהוריהם נרצחו והם נותרו לבדם שעות ארוכות בממ"ד המשפחתי עד שניצלו באורח ניסי. התינוקות של הדר ואיתי ברדיצ'בסקי ז"ל, בני 30 מכפר עזה, שנרצחו בדם קר, והחביאו את התאומים שלהם כדי להציל את חייהם, שרדו בלי אוכל במשך 14 שעות. התמונה נצרבה בתודעה הציבורית ולא יכולה לצאת לאף אחד ואחת מהראש. 

>> עצוב כל כך: אוהד מונדר זכרי חגג יום הולדת 9 בשבי בעזה

גם גם התמונה של אביגיל בת השלוש שנחטפה ונלקחה בשבי, מחייכת חיוך מלא מימים אחרים שמחים יותר, ועוד לא יודעת שהוריה נרצחו בביתם – מזעזעת את כל נימי הנשמה. אביגיל בת השלוש ושני אחיה, מיכאל בן ה-9 ועמליה בת ה-5, נותרו לבד בעולם לאחר שהוריהם רועי וסמדר עידן ז"ל נרצחו בדם קר על ידי מחבלי חמאס. הם לא הילדים היחידים שהתייתמו מהוריהם, ואף היו עדים לרצח הוריהם, כמו במקרה של מיכאל ועמליה.

הלב נקרע נוכח המחשבה הילדים והתינוקות שקרס עליהם כל עולמם. ישנם 21 ילדים שכבר ידוע שהוריהם נטבחו, אבל המספר הזה אינו סופי כי ישנם ילדים נוספים שהוריהם עדיין נחשבים נעדרים, וטרם ידוע מה עלה בגורלם. מה עובר על הילדים האלה שעולמם התרסק באחת? איך הם מתמודדים? ואיך מות ההורים ישפיע על מהלך חייהם? איך אפשר לעזור להם? יצאנו לברר.

תמונות מזעזעות שוטפות את הרשת | צילום אילוסטרציה: Shutterstock

"מקרים שילדים איבדו את הוריהם, בתאונת דרכים או רצח והתאבדות במשפחה, אנחנו מכירים, אבל נפחים כאלה גדולים לא הכרנו", מספר לנו הפסיכותרפיסט יהודה לימן, מומחה לילדים ונוער והבעלים של מרכז לימן ומרצה בקרית האקדמית אונו. "אבל אם במקרים אחרים הייתה לנו יכולת להשאיר את הילדים בחוץ, פה הילדים הם במרכז – וההתמודדות שלהם וההתמודדות איתם עלולה להיות קשה יותר. מה שקרה להם, מעלה את מפלס החרדה של כלל הילדים".

>> בנותיה של מעין צין נחטפו לעזה: "ראיתי תמונות, הן נראות בוכיות"

הההעדפה היא להעבירם לבני משפחה?
"כן. תפקיד הרווחה הוא כמובן לבדוק אם הם מתאימים לגידול ילד. הרציונל הוא שילד יגדל עם בני משפחה, דמויות מוכרות ובסביבה מוכרת. ברשת נהייתה נהירה של אנשים שרצו לאמץ יתומים מהמלחמה ולשמש להם אומנה, אבל על פי המקרים שנתקלתי בהם עם משפחות השכול – מי שישמור על הילדים וייקח אותם תחת חסותם תמיד תהיה בסוף המשפחה המורחבת". 

מאיזה גיל הילדים היתומים מבינים מה קרה להם?
"מגיל שלוש והלאה רואים הפנמה של פוסט טראומה וטראומה. ילד בן שנתיים יבין פחות, אבל ככל שיבין יותר – הטראומה תהיה יותר משמעותית. מבחינתנו, אנשי המקצוע, זהו תחום חדש לחלוטין  ואין מחקרים וסימוכין. צריך להבין שבניגוד למבוגרים שפיתחו במהלך השנים רמת חוסן, החוסן של הילדים רק מתחיל לצמוח כשמדובר בגיל צעיר. מבוגר נסמך על עוגנים, אצל ילדים העוגן לא משמעותי".

גם תינוק מבין מהי פרידה

בנוסף לריאיון עם לימן, שוחחנו גם עם ד"ר רונית שלו. שלו היא חוקרת, מרצה ומטפלת בתחום האבל והשכול, ומשמשת כראש החוג לחינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל, לתואר שני בייעוץ חינוכי. עם פרוץ המלחמה, היא גויסה בצו שמונה למחלקת נפגעים. בשנים האחרונות, כך היא מספרת, ערכה מחקר בשיתוף עמותת "חמניות" יחד עם שתי קולגות, אורה פלג ואפרת הדר, בילדים שחוו התייתמות מהוריהם.

>> למענה: המשאלה האחרונה של ליבנת קוץ ז"ל לפני שנרצחה עם כל משפחתה

"כשילד מאבד הורה, כל סדרי העולם שלו משתנים. הוא תלוי בו, צריך אותו ולא יכול לחיות בלעדיו. מות שני ההורים זה טראומטי, קשה ומשנה חיים, כי הם היו מקור המשענת והבטחון של הילד בעולם. ההורים שלי אמורים להישאר לטפל בי, לשמור עלי, וכשהורה עוזב ילד מרגיש ננטש. גם אם ההורה לא רצה ללכת, הילד נשאר לבד. הילד היתום עסוק בתחילה בדברים הראשוניים: מי יתן לי לאכול, מי ישמור עלי ויגן עלי. הילדים אומרים לעצמם: 'לא רק שאיבדתי הורים, גם איבדתי בית, קרובי משפחה וחברים לכיתה'. יש כאן כל כך הרבה דברים נוספים מעבר להתייתמות. 'מי יאהב אותי?', זו שאלה שתבוא רק אחר כך". 

ד"ר רונית שלו | צילום: באדיבות המצולמת

לדברי שלו, הקושי של תינוקות עצום עוד יותר משל ילדים. "בניגוד לילדים, להם אין דרך לתקשר את הכאב", היא מסבירה. "רואים אצלם הרבה בכי, הם מאגרפים ידיים כי הם מרגישים שזה לא המגע שהיו רגילים אליו, אחרי שמישהו שאינו הוריהם נוגע בהם. אלה גם לא העיניים שהגוף זוכר, וזו לא הצורה שנתנו לו לאכול. גם אם הוא לא מבין קוגניטיבית מה זה מוות, תינוק מבין מהי פרידה".

אז מה ניתן לעשות?
"גם בגיל שלוש וגם ואצל גדולים יותר, חשוב לספר, לדבר, לבנות על זה את הנרטיב של מי היו הוריו. לתווך את זה גם עם תמונות, לשאול חברים של ההורים, ולהבין מה הילד או התינוק ירש מהם כדי שיוכלו להשלים את  הזהות שלהם כשיגדלו".

>> אמה של ענבר הימן שנחטפה לעזה: "זיהינו אותה בסרטון שרץ ברשת, הוא קשה לצפייה"

יש תופעות הבולטות שרואים אצל אותם יתומים?
"חשוב לזכור מה שקרה משפיע על ההתנהגות שלהם בכל ההיבטים – הנפשי, הרגשי והפיזי. יש ילדים שהאבל אצלם מתבטא באופן גופני והם חווים לפתע כאבי אוזניים, כאבי בטן, קשיי שינה ומיגרנות לאורך שנים. יש מקרים של קשיים תפקודיים בבית ספר, ההשפעה היא כל כך רחבה". 

מומלץ לדבר איתם על מה שקרה?
"כן. יש בתחילה קושי להבין שהמת לא חוזר. בכל המאמרים שלי אני אומרת – אל תדירו אותם מהאבל, תשתפו, תנו להם להיות חלק. כששני הורים אינם עוד – זה שבר מאוד גדול". 

מומלץ לדבר עם הילדים על מה שקרה | צילום: Shutterstock

אחת הדרכים בהן ילד יכול לעבד את מה שחווה הוא טיפול על כל גווניו. לדבריה של שלו, לטיפול יש חשיבות מאוד גדולה להמשך חייהם של הילדים, והוא עשוי לסייע לחוסן שלהם ולמצבם הנפשי: "בחוויה שלהם, הרבה ילדים איבדו את התמימות כי הם איבדו את האמונה שישמרו עליהם מכל רע, ושהעולם הוא מקום צודק. לטיפול חשיבות גדולה כדי שהם לא יפתחו סימפטומים של דיכאון ועצב מתמשך. צריך לחבר הכל בעדינות ולעזור להם עם תחושת המוגנות. בטיפול הם יבינו שזה בסדר לחוות בכי, פחדים או קשיי שינה, וצריך לאפשר להם לשאול שאלות ולענות עליהן".

>> "דואגים להם בעזה ולי יש בן חטוף ופצוע, שאני אפילו לא יודעת אם מטפלים בו"

בואי נסיים בנימה אופטימית, יש תקווה?
"כן. ילד יכול לבנות אמון בדמות התקשרות חדשה,גם אם יקח לו זמן להיפרד ממה שהיה וליצור דברים חדשים. הניסיון שלנו כעם אחרי השואה, מלמד שילדים וגם מבוגרים השתקמו אחריה. ואנחנו – כמשפחה, כחברה וכאנשי טיפול – חייבים להחזיק את התקווה, להאמין ביצר החיים, ולתת להם הגנה ובטחון. יש לעשות הכל לאט, בזהירות ובעדינות. לא לחזק חוסר אונים וקורבנות – אלא לחבק את הילדים עם הרבה אהבה והגנה". 

ילדים של אחרים

עינת דנון, 55 מרעננה, כתבה על הנושא הזה ספר, רומן בשם "ילדה של אחרים", עוד בשנת 2014. היא חקרה לעומק את הנושא, שבימים אלה מקבל משמעות מצמררת. דנון מרצה בקריה האקדמית אונו ומנהלת את תחום הסטאז' בבית הספר לשיווק ודיגיטל בפקולטה למנהל עסקים, לצד עיסוקיה ככותבת ועורכת תוכן. היא בוגרת לימודי תקשורת לתואר שני באוניברסיטת יורק בקנדה, שם חייתה מספר שנים בעקבות העבודה של מי שהיה בעלה, אבי שני בניה, שגויסו למילואים מיד עם תחילת המלחמה. 

>> מנכ"לית מאמאנט ובנותיה ניצלו מחדירת מחבלים: "פגשנו את פני האימה"

על הספר היא מספרת: "יום אחד, מכרים שנהגנו לפגוש מדי פעם, הטילו עלינו פצצה: אם שניהם ימותו באופן לא צפוי, אנחנו נגדל את בתם היחידה – שהייתה אז בת 10 – והם כתבו את זה בצוואתם". 

"במציאות להורים שלום והילדה כבר גדלה", היא ממהרת להרגיע, "אבל התחום הזה של מות הורים, והמעבר של הילדים לבתים אחרים, חשף אותי לעולם שלא הכרתי ולמדתי עליו הרבה".

"מה שקרה כאן יפגע בדור שלם". עינת דנון | צילום: באדיבות המצולמת

גיבורת הרומן שלה, יעל, מוצאת את עצמה יום אחד יורשת יחד עם בעלה את נועה בת העשר. "זה הוכתב לה מכוח הצוואה והיא אנושית וחומלת", מספרת דנון על גיבורת ספרה, "הקושי שלה הוא להתמודד עם ילדה אבלה, שהיא מתאמצת לבנות איתה חיים. הספר מדבר על השבריריות של החיים, על הורות ומחויבות, על DNA ועל אהבה שמנצחת בסוף הכל". 

>> ניצולים על ארבע: הכלבים שאיבדו משפחות במלחמה מחכים לכן

כיום דנון מתנדבת בהסברה של מטה החטופים והנעדרים, שכפי שכבר התברר לכולנו, ביניהם ישנם גם ילדים שהתייתמו מהוריהם. 

ספרי מה קורה במטה.
"משפחות החטופים והנעדרים משקיעות שם יום ולילה, ואני עוד לא מרגישה שמישהו רשמי באמת לוקח אחריות על הכל באופן גורף. המשפחות צריכות לקושש תקשורת וזה בלתי נסבל. אבא של חטוף סיפר לי שאף גוף רשמי לא פנה אליו, וכשהוא פנה בעצמו למשרד החוץ, ענו לו שזה לא התפקיד שלהם – ואני שואלת איפה הממשלה. אני רואה במטה שלנו ובמטות של אחרים שהמדינה מנוהלת על ידי אזרחים. הנתונים על מספר היתומים שנחטפו ושנותרו ללא הורים הם מזעזעים". 

מזעזעים זו לא מילה.
"צריך להיות מנגנון מסודר שיחשוב מה הכי נכון לכל ילד. התחושה שלי היא שמה שקרה יפגע בדור שלם, יש כאן פוסט טראומה קולקטיבית. הכוס של האנשים מתמלאת ומתמלאת, וזו שואה. יש לנו מדינה ובגלל זה חשבנו שאצלנו לא תהיה שואה, אבל הנשק הסודי שלנו לא פעל ובסוף, אין לנו מדינה אחרת".