"רק רוצה לחבק אותן ולהגיד להן שאימא כאן": בנותיה של מעין צין שבו אליה

מעין צין יכולה סופסוף להתחיל לנשום לרווחה. בנותיה, דפנה אליקים (15) ואלה אליקים (8), סופסוף חזרו אליה אחרי כמעט חודשיים בשבי חמאס. דפנה ואלה נחטפו לאחר שאביהן ובת זוגו נרצחו מול עיניהן, ואמן עשתה הכל כדי להשיב אותן אליה מהגיהינום. חזרנו לריאיון שערכנו איתה מעט אחרי שנחטפו. דפנה ואלה, כמה טוב שחזרתן הביתה, אימא שלכן חיכתה לכן מאוד, וגם אנחנו:

יש מראות בחיים שנצרבים בך, וכנראה לא יחלפו ולא ירפו ממך גם כחלוף השנים. הדעת מסרבת להאמין שהמראות הכל כך בלתי נסבלים האלה הם אמיתיים, ומתקיימים במציאות הבלתי נתפסת של ישראל 2023, מאז השבעה באוקטובר. אבל הכל אמיתי, כל כך אמיתי שבא לצרוח ולשאול את אלוהים איפה הוא היה באותם רגעים מצמיתים.

>> אמה של ענבר הימן שנחטפה לעזה: "זיהינו אותה בסרטון שרץ ברשת, הוא קשה לצפייה"

חבר שלי, שרוב משפחתו נכחדה בשואה אמר לי שאחרי השואה, האודים המוצלים ממשפחתו הפסיקו לחפש אותו. את המראות שאני מדברת על אודותיהם (ואחסוך בתיאורים מפורטים), צילמו המחבלים מהטלפון של דקלה, שהתגוררה בנחל עוז עם בן זוגה נועם אליקים, שתי בנותיו – דפנה (15) ואלה (8), ועם בנה תומר (17). המחבלים שעשו בבית המשפחה ככל העולה על רוחם, העלו את סרטוני הווידאו של אנשי הבית בשידור חי ושלחו לכל היקרים להם, עד שנשמעה צווחת השקט שזעק לשמיים אחרי יריות המוות. הם היו זוג בשנות הארבעים לחייהם, שלושה ילדים היו בבית. זוג ונער נרצחו בדם קר, שתי בנות נלקחו בשבי.

"אני אומרת לממשלה: הבנות שלי לא ירקבו בכלא כמו רון ארד, לא יחכו חמש שנים כמו גלעד שליט ולא יהיו בחושך כמו גופות אחרות שלנו. הבנות שלי יחזרו מהר"

במלאת חודש לחטיפתן, הצטלמה מעין צין לסרטון שובר לב שרץ ברשת, בו קראה לראש הממשלה בנימין נתניהו ולנשיא ארה"ב ג'ו ביידן להחזיר את בנותיה: "הבנות שלי, דפנה ואלה, בנות 15 ו-8, מוחזקות בשבי החמאס בעזה. שתי ילדות לבד לאחר שהיו צריכות לראות את אבא שלהן נרצח באכזריות. עברו 30 ימים מאז שהן נחטפו, מאז שחטפו אותן ממני. אני קוראת לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו – אם אתם לא מצליחים להחזיר את הבנות שלי עכשיו, אני מבקשת מכם, אני מתחננת בפניכם – קחו אותי אליהן עכשיו. תכניסו אותי לעזה. אני אהיה החטופה ה-243. רק שאוכל להחזיק אותן, ולהגיד להן שהכל יהיה בסדר, לחבק אותן ולהגיד להן שאימא כאן. לא משנה מה יהיה, אימא כאן".

מעין צין קוראת לנתניהו וביידן להשיב את בנותיה:

"השואה הייתה מזמן", אומרת מעין צין, אמן של דפנה ואלה, שנחטפו בשבי החמאס באותה שבת ארורה. "אנחנו זוכרים את הנאצים כאכזריים מכל, אבל האכזריות של מחבלי חמאס עולה עליהם. אין מילים בלקסיקון לתאר את גודל הזוועות שהם עוללו".

"אני זוכרת שיום אחד דפנה באה הביתה מבית הספר ביום השואה, ושאלה איך יכול להיות שהיהודים עברו מה שעברו", היא נזכרת, "עניתי לה שאז לא הייתה מדינת ישראל, והבטחתי לה שהיום זה לא יכול לקרות כי יש לנו מדינה משלנו. כשהן יחזרו, איך הן יאמינו להבטחות לי?".

>> עצוב כל כך: אוהד מונדר זכרי חגג יום הולדת 9 בשבי בעזה

שתי הבנות התגוררו בשנים האחרונות עם אביהן (ממנו התגרשה צין לפני תשע שנים בעודה בהיריון עם אלה), ועם חברתו לחיים דקלה, גרושה ואם לשלושה – אבל בעצה משותפת נועם והיא החליטו שייטב לבנות בשלב זה לחיות בקיבוץ. "זו לא החלטה שקיבלתי בקלות, בכיתי הרבה ואני בוכה על זה כל יום גם עכשיו", מספרת צין בכאב. "אמרתי לעצמי שאבכה בלילות ולא אתלוש אותן. כשרציתי אותן בחזרה ולהגדיל מזונות זה היה קשה, הבנות אהבו את חייהן".

דפנה, בתה החטופה של מעין צין | צילום: באדיבות המשפחה

צין ובן זוגה לשעבר, בוגר ישיבה ובן למשפחה דתית, הכירו באמצעות חבר משותף. הוא היה גרוש עם בן, היא הייתה נשואה לפרק זמן קצר בעבר, נישואי בוסר שהסתיימו כעבור שנה. כעבור עשרה חודשים השניים נישאו, אבל עוד קודם לכן החלו טיפולי פוריות.

"כל מה שרציתי זה להיות אימא", היא אומרת, "מבחינתי הילדים שלי היו אמורים להיות הקריירה שלי. לפני שהתגרשנו גרנו בערד, ודפנה הייתה איתי עד גיל 3 בבית, לא הלכה לגן, כי רציתי אותה לידי".

>> "דואגים להם בעזה ולי יש בן חטוף ופצוע, שאני אפילו לא יודעת אם מטפלים בו"

צין גדלה בעומר, ליד באר שבע, למדה ייעוץ זוגי והייתה מדריכה שיקומית בענף בריאות הנפש. "העבודה הזאת מילאה אותי רגשית אבל לא אפשרה לי קיום בכבוד, וזו הסיבה שהבנות עברו לגור עם אביהן. בהתחלה דפנה עברה ואחריה אלה, אבל לא החמצתי אסיפות הורים והייתי מעורבת בכל הקשור בבית הספר ובוועד הורים. לקחתי אותן למסיבות יום הולדת בכיתה, והן הגיעו אלי לסופי שבוע ארוכים", היא מספרת. היחסים בינה ובין נועם, בן זוגה לשעבר, ידעו עליות ומורדות, היא מספרת בכנות, עד שהתיישרו לגמרי והקשר הפך קרוב מהר מאוד אחרי שהכיר את דקלה.

"נועם היה אבא מעולה ומכיל, דקלה אהבה את הבנות שלי והן מאוד אהבו אותה. היו להם חיים נפלאים בקיבוץ", מספרת צין בעצב. כעת היא מתגוררת ארעית בקרית אונו, אצל משפחת רוזנטל שהעמידה לרשותה יחידת דיור בביתם. "פגשתי אנשים טובים, נפלאים וחומלים", היא אומרת, "הם דואגים לי לכל, כשהייתי צריכה רופא – לקחו אותי, והאימא אפילו לקחה אותי איתה לספר שלה לצבוע שורשים".

את רוב זמנה מקדישה כעת צין להשבת בנותיה ויתר החטופים. כל הזמן היא מחכה לשתי שיחות טלפון, וכל צלצול מטלטל אותה מחדש. אולי תשמע את השיר "ילדה סוכר" של מוקי, המתנגן מהטלפון של דפנה ואת השיר "קטנה שלי" של שרית חדד שמתנגן מהטלפון של אלה, והיא תדע שהסיוט נגמר. "הילדות יחזרו אלי", היא מצהירה, "אין שום אפשרות אחרת" .

אלה, בתה החטופה של מעין צין | צילום: באדיבות המשפחה

ובחזרה לאותה תמונה מצמיתה. ה-7 באוקטובר, בוקר שמחת תורה, היה צפוי להיות יום שלו אצל נועם ודקלה. דפנה ואלה היו בבית וגם תומר, בנה של דקלה, עלם חמודות צעיר. אבל בצילום המשפחתי האחרון שהם עשו בעל כורחם, נראית דפנה בקצה הספה בצד שמאל, יושבת מבועתת, מליטה ידיה בפניה. לידה אביה נועם, איש גדול מימדים, שותת דם אחרי שהמחבלים צמאי הדם ירו בו בפלג הגוף התחתון. לידו, בת זוגו דקלה מחבקת את בתו אלה בת ה-8 ולידה יושב בנה תומר בן ה-17. בזמן הזה הסתובבו המחבלים בביתם בקיבוץ נחל עוז, אחד מהם המשיך לצלם, ולפי הסרטון שתיעדו הם דיברו ביניהם באנגלית. בסרטון נראית דקלה משיבה לשאלה שהם שואלים, כנראה מתחייבת להם שאין עוד איש בבית מלבדם. היא מחבקת ועוטפת את אלה הקטנה שמבטה מבועת, בנה יושב לידה. כמה דקות אחרי והעולם יעצור מלכת, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

>> "חיי לא ישובו להיות כמו שהיו": אימה של מפל אדם ז"ל קורעת לנו את הלב

הסיפור של המשפחה של נועם ודקלה "פוצח". שלושה נרצחים, שתי ילדות חטופות. צין מספרת שאת תומר לא רצחו מיד, הם הוליכו אותו בכל הקיבוץ כדי שיבקש מהאנשים לפתוח את הדלת וכשיצאו הם ירו בהם. "הכריחו אותו לפתוח ארונות בבתים, ואז הם רצחו אותם ובסוף גם אותו". רצה הגורל, ובנה הגדול של דקלה היה באותו הזמן אצל חברים בצפון, ובתה נותרה לכודה בדירת הרווקים שלה בקיבוץ וכך ניצלה.

אין מילים. הלב והראש לא יכולים בכלל לתפוס או להכיל את זה. דיברת עם הבנות באותו בוקר?
"דיברתי עם נועם לפני שבע בבוקר כשהתחילו האזעקות, שאלתי אותו אם אלה בלחץ והוא אמר שלא. השיחה האחרונה הייתה בשעה תשע ושש עשרה דקות. כתבתי לדקלה, לא היה מענה, וגם לא בטלפון של דפנה. אני יודעת כמה יהיה קשה לאלה בלי דקלה. היא מאוד אהבה אותה. אנחנו נשמור על קשר עם מי שנשאר ממשפחתה של דקלה. הם המשפחה של בנותיי לכל דבר".

קיבלת תמונות של הבנות מהשבי?
"ראיתי תמונות אבל בהתחלה חשבתי שזה פוטושופ. הן נראות בוכיות. עד עכשיו אני לא יודעת אם זה אמיתי, אבל המידע שקיבלתי הוא שיש סבירות גבוהה שהן חטופות – אבל אף אחד לא ראה שהן נחטפות. אני מעלה להן סרטונים, מדברת איתן. לא יודעת אם הן מקבלות ושומעות, אבל אני חייבת לדבר אליהן. שידעו שאני כאן, נלחמת להשיבן".

"כל מה שרציתי זה להיות אימא… ראיתי תמונות שלהן אבל בהתחלה חשבתי שזה פוטושופ. הן נראות בוכיות. עד עכשיו אני לא יודעת אם זה אמיתי"

הצלחת להגיע להלוויות?
"הייתי בהלוויה של נועם בכפר מימון, רציתי להגיע גם לשבעה אבל לא הייתי מסוגלת. רציתי להגיע גם להלוויה של דקלה, אבל הייתי בשבר נוראי. הלווייתה נדחתה ברגע האחרון כי מצאו את הגופה של תומר, והחליטו לקבור ביחד את שניהם. לא יודעת על מי להתאבל קודם".

>> אחותו של אביתר דוד שנחטף לעזה ותועד בשבי: "תחזיק מעמד עוד קצת"

איך עוברים עליך הלילות?
"אני אומרת לעצמי 'הנה עוד לילה', ושוב חוסר הידיעה הזה שלא מאפשר לי לישון הרבה. המחשבות מתרוצצות, יש רגעים שאני מדמה שהן כבר לא בין החיים ואני משלה את עצמי שהן יחזרו. ברגעים האלה אני בדאון רציני. יש רגעים שאני מדמיינת אותן שם בשבי ותוהה אם יש להן נעליים, אם נותנים להם לאכול, אם יש להן מקום לעשות את הצרכים ואם הן שומרות אחת על השנייה. דפנה ילדה מאוד רגישה, אלה אולי יותר חזקה אבל איך אדע, מעולם הן לא היו בסיטואציה מטורפת כזאת. ילדות מקסימות יש לי, טובות לב ועקשניות".

את מצליחה לבכות?
"אני אישה חזקה, אני מבודדת את עצמי מכל רעשי הרקע ויודעת שאם תרד לי דמעה, יתחיל פרץ דמעות שלא יפסיק וזה לא הזמן. אני לא הולכת למטה החטופים, אני עוקבת אחרי כל דבר בקבוצות הוואטסאפ. צריך לשחרר את כולם, לא טיפין טיפין".

מעין צין ובנותיה החטופות, דפנה ואלה | צילום: באדיבות המשפחה

את כועסת?
"אני כועסת והכעס שלי עצום על מה שקרה לנו, אבל עכשיו אני משחררת וממוקדת מטרה שיחזירו את בנותי ואת כל השאר הביתה".

>> מנכ"לית מאמאנט ובנותיה ניצלו מחדירת מחבלים: "פגשנו את פני האימה"

שמעת אות חיים, משהו? דיברו איתך?
"אני פועלת בעיקר בתקשורת הזרה. חשוב לי להציף את המצב ואני אומרת לממשלה: הבנות שלי לא ירקבו בכלא כמו רון ארד, לא יחכו חמש שנים כמו גלעד שליט ולא יהיו בחושך כמו גופות אחרות שלנו. הבנות שלי יחזרו מהר".

מה התחושות שלך לגבי הכניסה הקרקעית המתוכננת?
"מצד אחד, אני נלחצת מכניסה קרקעית שיכולה לעכב את החזרת החטופים, אבל אני לא יודעת מה נכון. מצד שני, כשאומרים שאסור לתת סיוע הומניטרי לעזה, אני מבינה שלא צריך לעזור למרצחים שטבחו בנו, ואז אני שואלת את עצמי ומה הבנות שלי יאכלו".

את מקבלת עזרה? מטפלת בעצמך?
"אני מדברת עם אנשי מקצוע, אבל לא בחסות המדינה, אחד מהם אמר לי שאני חייבת שיחות עם פסיכולוג שלא אקרוס".

איך יראו החיים שלכן אחרי שובן?
"אני אעבוד. אנשים מציעים לי היום הצעות עבודה שיעזרו לי לכלכל את הבנות שלי. אני רוצה חיים שקטים וטובים, לא מעניין אותי להיות עשירה – רכב פשוט, להסיע את הבנות לחוגים וכדי לטייל איתן בארץ. אני לא יודעת איך הן יחזרו מבחינה נפשית, אחרי שראו מה שראו בבית ואחרי השבי. נצטרך תהליך שיקום ואני אדאג להן לכל. אנחנו נגור במרכז, אין מצב שאחזור לעוטף עזה. מעדיפה בניין קומות, למרות שאנחנו לא רגילות, נגור בקומה גבוהה כדי שנרגיש יותר בטוחות ובבית יהיה ממ"ד. אני כבר מחכה לרגע שדפנה תבקש ממני להכין לה את הפסטה הכתומה. זה משהו שהיא המציאה: פסטה עם גבינה צהובה וקטשופ, הבנות היו אוכלות אותה ומלקקות את האצבעות….".