"זיהיתי את אימא לפי השמלה הירוקה עם החמניות הצהובות"

יותר מחודש חלף מאז השבת הארורה של השבעה באוקטובר, ועוד ועוד סיפורים מסמרי שיער ממשיכים להתגלות. הסיפור הזה הוא סיפור מצמרר ועקוב מדם שרבות מכן אולי אינן מכירות. זהו סיפור על קבוצת אנשים מבוגרים שבסך הכל רצו לנסוע ליום כיף בים המלח, אך לרוע המזל היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אף שהם לא זכו להגיע ליעדם, הכינוי השני לים המלח – ים המוות – מקבל בסיפור הזה משמעות מבעיתה.

>> "המחבלים רצחו את סבא, ביצעו בו וידוא הריגה וחטפו את סבתא"

שבעה באוקטובר, שעת בוקר מוקדמת, השמיים הבהירים כבר מזגזגים לקראת קרני שמש הראשונות שמפציעות. יום חג שמחת תורה. ממש באותו זמן מיניבוס של חברת "אלכסיי טור", עושה את דרכו מאופקים לנתיבות, וממשיך לשדרות כדי לאסוף את אחרוני הנוסעים ליום אחד של כיף בים המלח, השתכשכות במים, ארוחה וחזרה הביתה. הם כבר בשדרות, אבל תקר פתאומי בגלגל מחייב את המיניבוס לעצור. הנוסעים, שלושה עשר במספר, כולם אנשים מבוגרים בשנות השישים והשבעים לחייהם, רובם פנסיונרים, יורדים וממתינים בתחנת אוטובוס סמוכה כדי להמשיך ליום הכיף שלהם.

השעה היא 6:56. יעברו עוד כמה דקות עד שמה שהיה אמור להיות יום בגן עדן, יהפוך לגיהנום מזוויע. בתמונות האחרונות שלהם רואים שמבטם מופנה לשמים כל אותה עת, למשמע רעש שיגורי הטילים מהרצועה לישראל. רק רגע קודם הכל עוד היה פסטורלי, ועכשיו הם מחפשים מקום להסתתר בו. בקרבת מקום יש מיגונית, אבל לרוע המזל הדלת שלה לא מצליחה להיפתח. הכל קורה תוך שניות כאשר משום מקום מגיע טנדר לבן ובו מחבלי חמאס שטניים, צמאי דם. מבלי להשתהות הם טובחים בהם אחד אחד ללא רחם, וליתר ביטחון גם עושים וידוא הריגה.

מי שנשארו בחיים הם נהג האוטובוס, שריף אבו טהא מתל שבע, שסיפר במשטרה ששכב מתחת לגופת אישה ועשה את עצמו מת, ועוד צעיר עולה ממולדובה שעלה בטעות למיניבוס, וברגע שהתרחש התקר בגלגל ברח לחפש את הרכב שיוביל אותו ליעדו. אלה שמותיהם: מיכל זרבאילוב (60), ליליה גילר, יעקב מורטוב (65), ולדימיר פופוב (74) ואשתו סופיה פופוב (68), לודה פורמן, איגור קורצר (72), ברטה שמאייב-לוי (56), טטיאנה שניטמן (70), זינה ביילין (58), נדז'דה ספרבצ'יקוב (75) ואחותה נטליה טומייב (71).

נדז׳דה ספרבצ׳יקוב | צילום: באדיבות המשפחה

>> החיילת שריגשה את המדינה בריאיון

"סיפור המיניבוס לא תפס את תשומת הלב בגלל כל מה שקרה אותו יום עם הטבח והחטיפות בקיבוצים, אבל אני איבדתי באותו יום אימא ודודה. ולא רק אני", אומרת אירית סטרובין, בתה של נדז'דה ספרבצ'יקוב ז"ל. סטרובין מספרת שהוריה היו גרושים די טריים אבל ביחסים קרובים. דודתה נטליה גרה בשכנות באותו הבניין של אימה בנתיבות. עד לאחרונה סבתה ואמן של השתיים גרה עם נטליה, אבל נפטרה בשנה שעברה בשנות התשעים לחייה. בחודשים שחלפו מאז השתדלו האחיות לטייל יחד ככל האפשר. "ים המלח היה אהוב עליהן במיוחד, הן נהנו מאוד להשתכשך שם במים", מספרת סטרובין, "בנובמבר הן תכננו לצאת לטיול באילת ולאחר מכן לטייל בגליל העליון, הן כבר שילמו עבור הטיולים הבאים".

בתה של נדז'דה ספרבצ'יקוב ז"ל: "קיוויתי שיגיד לי שהיא שם, שאוכל להחזיק לה את היד ולהגיד לה שהיא תצא מזה כי היא אישה אופטימית וחזקה"

סטרובין, 48, ואחיה עלו ארצה בעידוד ההורים מטג'קיסטן, לשעבר חלק מברית המועצות וכיום מדינה מוסלמית. הם עלו ארצה עם קבוצת סטודנטים יהודים ב-1993. "מאז שאני קטנה חייתי על מזוודות, ידעתי שיבוא יום ונעלה לישראל", אומרת סטרובין, שהייתה שם בזמנו סטודנטית לרפואה, וכיום היא מנהלת שיווק בחברת תרופות, נשואה ואם לשתיים, ומתגוררת עם משפחתה במרכז הארץ. לימים ההורים עלו גם. "אמרו להם שנתיבות זה מקום מדהים, 40 דקות מתל אביב, וככה הם הגיעו לעיר ונשארו בה". סטרובין מספרת כי לאימה נדז'דה היה תואר שני בכימיה, ובארץ עבדה בשנים האחרונות בטיפול בקשישים. נטליה דודתה הייתה שם שוטרת ובארץ טיפלה בילדים.

מתי ראית את אימא בפעם האחרונה?
"בערב סוכות היא ודודתי היו אצלנו. ישבנו בגינה כל המשפחה, חגגנו יום הולדת. היה נעים ומשפחתי. מי האמין שזה המפגש האחרון איתן".

איך גילית על מתקפת המחבלים המחרידה?
"לקראת שבע בבוקר שמענו אזעקה אצלנו בבית. התקשרתי לאימא והטלפון שלה לא היה מחובר, התקשרתי לדודה והיא לא ענתה. הייתי רגועה כי חשבתי שהן בדרך לים המלח ואין קליטה. אבל ברבע לתשע התקשר דודי, אחיהן, ואמר לי שדיבר איתן מוקדם בבוקר והן היו תקועות בשדרות. ככה הבנתי לראשונה שמשהו לא טוב קרה. בתמונות הראשונות שקיבלתי רואים את אימא ואת נטליה שכובות על הרצפה, זיהיתי לפי השמלה הירוקה עם החמניות הצהובות של אימי. חשבתי שהן פצועות. עוד לא ידעתי שירו בה בגב והגיעו ללב, ולא היה לה שום סיכוי".

נדז׳דה ספרבצ׳יקוב | צילום: באדיבות המשפחה

"התקשרתי לחבר שלנו בסורוקה", היא מספרת בכאב, "קיוויתי שיגיד לי שהיא שם, שאוכל להחזיק לה את היד ולהגיד לה שהיא תצא מזה כי היא אישה אופטימית וחזקה. שתינו היינו מאד קרובות, והיא עזרה לכל הילדים שלה עם הנכדים, אבל בחיפושים לא העליתי דבר. אימא שלי לא הייתה ברשימות של אף בית חולים, ורק כעבור יותר משבוע הודיעו לנו על מותן. הן מתו כנראה כבר בשבע בבוקר. אני מנסה לחשוב מה עבר לה לראש. אני מקווה שהיא לא הספיקה להבין, שהמוות שלה היה מהיר ושהיא לא סבלה".

>> חודש אחרי הטבח: נמצאה גופתה של רות פרץ בת ה-16

קראו לך לזהות אותה לפני ההלוויה?
"הבנתי שאין סיכוי לזהות פנים. הזיהוי מבחינתי היה כשהתבקשתי להגיע למחנה שורה, שם זוהו הגופות, כדי לקחת את העגילים של אימא. עגילי זהב עם אבן ירוקה ומסביבה אבנים שקופות".
סטרובין ביקשה מאיתנו לפרסם את התמונות שצולמו בזירת הטבח, שנראה לעולם מה קרה. אנו מזדהות מעומק הלב עם כאבה, אבל התמונות קשות מאוד לצפייה ולכן החלטנו שלא לפרסם אותן.
"רציתי להראות את התמונות האלה בלי לטשטש אותן, למרות שזה קשה לצפייה, כי היה חשוב לי שיראו בדיוק מה הן עברו", היא אומרת ומוסיפה: "היהודים עברו שואה, ולאחרונה צפיתי בסרט 'גולדה' על מה שקרה במלחמת יום הכיפורים – ועצוב לי להגיד עכשיו שלא למדנו שום לקח".

החיים החלו להסתדר – ונגדעו ברגע

ולדימיר וסופיה פופוב היו פנסיונרים, עולים די חדשים מאוקראינה. הם עלו ארצה ב-2015. היא הייתה שם מהנדסת והוא ניהל צי רכבים של משרד החינוך. בתם היחידה, טניה לוייב, 39, מנהלת משאבי אנוש במתנ"ס שגב שלום של המגזר הבדואי, עלתה ארצה שנים קודם במסגרת תוכנית "סלע" של הסוכנות היהודית. הם עוד נשארו בגלל אימו המבוגרת של האב, שאי אפשר היה לנייד אותה, ואחרי מותה התאחדו עם בתם שנישאה כאן ויש לה שתי בנות. הם עברו לאופקים לדירה של עמידר והבת ומשפחתה הגיעו לעיר בעקבותיהם.

"הוריי היו אנשים טובים, תמימים, רחבי לב", מספרת לוייב, "אימא הייתה אישה של חסד, עזרה להרבה אנשים ועבורי הם היו משענת גדולה. אימא חלתה כאן ועברה טיפולים אונקולוגים והחלימה".
"הורי אהבו את החיים בארץ ולטייל בה", היא מוסיפה בכאב, "החיים שלהם התחילו לאחרונה להסתדר ודווקא אז הכל נגמר – ואיך נגמר. זה כל כך אכזרי. ביום אחד לפני חודש וקצת איבדתי את שני הוריי, זה בלתי נתפס וכל יום יותר קשה. בנותיי הקטנות, בנות 11 וחמש וחצי, מחפשות את סבתא ורוצות אותה לידן אבל סבתא שלהן לא תחזור".

בתם של ולדימיר וסופיה פופוב ז"ל: "הם היו כל כך תמימים ואני מנסה לחשוב על הרגעים האחרונים שלהם, חשופים לגמרי, בלי מחסה, כשיורים עליהם. על מה הם חשבו? מה הם הרגישו? איזה חוסר מזל"

היית באופקים באותו יום נוראי?
"לא. נסענו לקמפינג בצפון. בשעה שבע ודקה ראיתי שהייתה לי שיחה מאימא שלא נענתה. לא ידעתי שהם נסעו. היה לי אחוז אחד בטלפון ועבר זמן עד שהתאפשר לי להטעין אותו. עזבנו את הקמפינג וכשהבנו שאופקים סגורה, מכרים מדימונה שנסענו איתם לצפון הציעו שנבוא אליהם. כל הדרך הייתי עם פיקוד העורף ועם המשטרה. באזור הבית שלהם היה טבח, רוב הנרצחים של אופקים הם משם. לא מצאתי את הוריי, הזעקתי מישהו מכוחות הביטחון שיכנס לבית שלהם, הוא פרץ פנימה והודיע לנו שאין אף אחד ושאין סימני ירי כמו בבתים שליד. דיברתי עם שכן והוא אמר לי שהם נרשמו לטיול בים המלח. קרובת משפחה שלחה לי את התמונות מהזירה בשדרות, אחרי שאמרה לי "תתכונני", ואז הבנתי הכל. יצרנו קבוצה לבני המשפחה של נוסעי המיניבוס לים המלח, קיווינו שאולי הם בבתי חולים, אבל בדקתי שוב ושוב, ללא הצלחה. ביום שלישי זוהתה גופתו של אבא וביום ראשון, שבוע למלחמה, זוהתה הגופה של אימא. לא ראיתי אותם במותם. מחברה קדישא אמרו לי שזה יהיה קשה מדי".

סופיה פופוב ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

בחייהם ובמותם לא נפרדו.
"שניהם קבורים באופקים אבל לא יחד, למרות בקשתי. אבא קבור במקום אזרחי כי הוא לא הוכר כיהודי. ההורים הגיעו לראשונה כתיירים והחליטו להישאר, לא היו לו את כל המסמכים כי חלק גדול הושמד שם".

>> עינב אלקיים לוי נרצחה, בן זוגה אור לוי נחטף ואלמוג בן השנתיים נותר ללא הוריו

את כועסת?
"הם היו כל כך תמימים ואני מנסה לחשוב על הרגעים האחרונים שלהם, חשופים לגמרי, בלי מחסה, כשיורים עליהם. על מה הם חשבו? מה הם הרגישו? איזה חוסר מזל. אני שבר כלי. זה מחמיר מיום ליום והגעגועים רק מתגברים. התפטרתי מהעבודה, אני זקוקה לאתנחתא להתמודד עם האבל שלי ועם הבנות שלי, שמתמודדות גם הן ובוכות כל ערב כי הן רוצות את סבתא".

ולדימיר פופוב ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

שום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה

ששון שמאייב, 36, הוא בנה של ברטה שמאייב-לוי מאופקים. בת 56 הייתה במותה. המשפחה עלתה לארץ מקווקז ב-1990, ולפני ארבע שנים הלך אב המשפחה לעולמו. "שם היא הייתה רק עם השם שמאייב, כי בזמנו בקווקז נזהרו עם שם יהודי", הוא מספר. ברטה הייתה הצעירה ביותר בנוסעי המיניבוס. ביומיום עבדה כמנהלת בקרת איכות בסודה סטרים. "דיברתי עם אימא לקראת שבע בבוקר, התברר שהם בשדרות בגלל פנצ'ר בגלגל, התחילו טילים והמיגונית שם לא נפתחה והם היו חשופים. אמרתי לה שאני בא לאסוף אותה מיד, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה לעזוב את הקבוצה וברגע שיתקנו את הפנצ'ר הם יחזרו הביתה".

"היא לא ידעה אבל לא ויתרתי, נסעתי לכיוון שלה", מספר בנה, "לרוע המזל בנתיבות היה מחסום ולא נתנו לעבור. אימא שלי, שהייתה אישה פעילה, עבדה במשמרות 12 שעות רצוף והיו לה עוד הרבה תוכניות לחיים. היא נסעה הרבה לים המלח, ניצלה כל הזדמנות להיות שם, זו הייתה האהבה שלה ובבת אחת הכל נגמר".

בנו של אלכס קורצר ז"ל: "אני מרגיש החמצה בשביל אבא שלי. הוא היה איש בריא ועצמאי, שיכול עוד היה לחיות כמה שנים טובות וליהנות מהחיים. אילו יכולתי הייתי מציל אותו"

אלכס קורצר איבד את אביו איגור קורצר, פנסיונר בן 73 מאופקים במקור מבלרוס. אלכס ואחיו עלו בנפרד בשנת 1993 וההורים עלו כמה שנים אחרי ולימים התגרשו. אלכס, 47, הוא מתכנת מחשבים, מתגורר בראשון לציון נשוי ואב לשניים. "באותה שבת בבוקר עוד לא הבנתי את גודל האירוע, אבל ברגע שהיו טילים התקשרתי לאימא. היא סיפרה שיש יריות אצלם וסיכמנו שתלך לממ"ד. אחרי כך התקשרתי לאבא אבל הוא לא ענה".

"כעבור זמן קצר התקשרה עובדת סוציאלית, היא אמרה שישנה קבוצה שנסעה לים המלח ועצרה בשדרות, והיא לא מצליחה להשיג אף אחד מאנשי הקבוצה", הוא ממשיך, "בהתחלה לא רציתי להאמין שקרה משהו רע. חשבתי שאין קליטה כי הם בירידות של ים המלח. איתרתי את הבעלים של החברה והוא נתן לי את הפרטים: היה תקר במיניבוס ובגלל האזעקות הוא הורה לנהג להחזיר את האנשים הביתה אחרי התיקון. הבנתי כבר שיש אירוע, התקשרנו לכל בתי החולים בסביבה והשם שלו לא הופיע. בינתיים ברשתות החברתיות הראו תמונות של ההרוגים מהמיניבוס, ראיתי את אבא מאחורי מישהו שוכב על האספלט. בערב כבר הבנו שכולם נהרגו. הם היו מוטלים שם עוד חצי יום ורק אחרי הצהריים אספו את הגופות".

מהן התחושות שלך לגבי מה שקרה?
"המלחמה בינתיים לא נגמרת והחטופים לא חוזרים, ואני מבין שמה שהיה כבר לא יוכל להימשך – לא בדרום ולא בצפון. מדובר באירוע שאף אחד לא דמיין אותו, לכן אני לא מרגיש כעס, אלא רק כלפי הרוצחים השפלים. ביום הראשון היה בי רצון עז לנקמה. כששמעתי על מחבלים פצועים רציתי ללכת לחנוק אחד מהם, אבל זה עבר לי. כמובן שישנן שאלות שצריכות להישאל, ומציקות לכל נוסעי המיניבוס, למשל: למה דלת המיגונית לא נפתחה, אולי אם היו מתחבאים בה המחבלים לא היו מוצאים אותם והם היו ניצלים? אין לנו תשובות. בעיקר אני מרגיש החמצה בשביל אבא שלי. הוא היה איש בריא ועצמאי, שיכול עוד היה לחיות כמה שנים טובות וליהנות מהחיים. אילו יכולתי הייתי מציל אותו. אנחנו עמוק בצה"ל במשפחה – מגל"ן וסיירות. אני בגילי כבר לא מגויס, אבל ביקשתי להתנדב בפיקוד העורף ומחכה שיקראו לי".

>> מרגש: מירי מסיקה הפכה את ההספד של מעיין אדם לאחותה לשיר עוצמתי

אני מבינה שהכאוס המשיך גם לטקס הקבורה.
"לקח יומיים וחצי עד שיכולנו לקבור אותו, למרות שידענו שהוא נרצח. ביקשו בדיקת DNA והתחיל בלבול לא נורמלי. אני לא מאשים אף אחד, כי מוקדים קרסו והיו מאסות של הרוגים. כשכבר אמרו למשפחה ביום שני להגיע לבית העלמין, הודיעו שם שטקס הקבורה יערך בתוך שעה. היינו מספר 40 באותו יום וקברו את המתים כמו בפס ייצור, אחד אחרי השני. אפילו לכבוד אחרון למת הם לא זכו".

"היינו בסך הכל עשרה בטקס, יחד עם עוד כמה קשישים מהמועדון של אופקים", הוא מספר, "אבל את יודעת מה? בסוף הטקס הרגשתי הקלה. לא התעללו בגופתו כמו שעשו בקיבוצים, והוא אפילו לא הספיק להבין מי נגד מי בבוקר של אותה שבת, כשהוא נשם את נשימתו האחרונה. ועדיין, הכאב הוא עצום: אבא היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון וברצף אירועים לא נכון. גם היה פנצ'ר ברכב וגם המיגונית שלא פעלה. לכל 13 נוסעי המיניבוס שרק רצו להתאוורר קצת ביום כיף, לא היה שום סיכוי".