הזלזול בתצפיתניות מוכיח: נשים משלמות את מחיר היוהרה

הרבה דברים מכעיסים אותי מאז השבעה באוקטובר. הכעס הזה הוא כמו מניפה שבורה, עם הרבה מאוד תתי גוונים. אני כועסת על העולם, שלמרות שהתיאוריה הזו הופרכה כבר מזמן, נדמה שהוא בכל זאת שטוח למרות הכל. אני כועסת על ארגוני הנשים מעבר לים ועל הסו-קולד שמאל הפרוגרסיבי, שרק ממשיכים לאכזב בשתיקתם הרועמת ולגלות אטימות ועצימת עיניים אל מול טבח זדוני של אלפי נשים ואנשים, בהם תינוקות, ילדים וקשישים. אני כועסת על כל מי שמעז לדרוש סיוע הומניטרי מבלי לגלות הומניות כלפי מאות החטופות והחטופים בעזה, שנמצאים בגיהנום עלי אדמות כבר שישה שבועות, ומשעה לשעה מצבם הולך ומתדרדר.

>> איך אפשר להמשיך בשגרה בידיעה שאישה שנחטפה ילדה תינוק בשבי?

אבל לפני שאני מפנה את הכעס שלי החוצה, אני כועסת פנימה. אני כועסת בשם משפחות החטופות והחטופים, שצריכות להתחנן בשביל שמי שעומד בראש הממשלה הזו יועיל לפגוש אותן ולהסתכל להן בלבן של העיניים, שהפך כבר אדום אחרי חודש וחצי ללא שינה. אני כועסת על הממשלה הזו, או ליתר דיוק, על כל מי שמסב לנו נזק בממשלה הזו מאז השבעה באוקטובר, ועל כל מי שסלל קודם לכן את הדרך לאחד המחדלים הגדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני כועסת גם על כל העכברים שמנסים להציל את עצמם לפני שהספינה טובעת – מי בשתיקתם, מי בלרלור – אבל עדיין אוחזים בתיקים חסרי ערך עם משכורות מנופחות. אני כועסת על מי שממטיר נשקים כמו סוכריות, בלי לחשוב על הנשים שיפגעו מכך. אני כועסת על כל מי שלא התירו לנשים לשבת בשולחן של מקבלי ההחלטות – שמשפיעות על מחצית מהאוכלוסיה בישראל.

הורו להן לא לזוז, לא למצמץ, לא לנשום, לא לדבר – רק לעשות את העבודה שלהן. הן ניסו להשמיע את קולן בכל מחיר, והושתקו שוב ושוב על ידי גברים בעמדות בכירות

כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום, אני מחליפה צבעים מרוב כעס. אדום. שחור. כחול. לבן. עכשיו הכעס שלי נצבע בירוק חאקי. מאז פרוץ המלחמה, הלב והמחשבות שלי עם התצפיתניות של גדוד 414 ששירתו במרחק יריקה מהגדר. אלו שעברו הכשרה סיזיפית ומאז שנכנסו לתפקיד הורו להן לא לזוז, לא למצמץ, לא לנשום, לא לדבר – רק לעשות את העבודה שלהן. והן עשו את העבודה שלהן – וביצעו אותה על הצד הטוב ביותר. הן זיהו שמשהו רע מאוד עושה את דרכו אלינו. הן התריעו שוב ושוב על דפוסים חריגים ועל נורות אדומות, והן הושתקו שוב ושוב על ידי גברים בעמדות בכירות. הן ניסו להשמיע את קולן בכל מחיר, ולפי העדויות שהגיעו לאברהם, הן אף התריעו בפני מפקד בכיר, אך נענו בתגובה מקטינה, מזלזלת ואף מאיימת: "אני לא רוצה לשמוע עוד פעם על השטויות האלה. אם שוב תציקו עם הדברים האלה, אתן תעמדו למשפט".

>> בבכי מר וקול רועד: לוסי אהריש נשברה בשידור, ואנחנו יחד איתה

אז הנה, עכשיו הכל כבר ברור לחלוטין, וזה שאף אחד לא סופר אותנו.

זה לא באמת חדש, כן? נשים משלמות את המחיר של ההגמוניה הגברית כבר משחר ההיסטוריה, אבל כאן, בישראל, חטא היוהרה לא עלה לנו בכל כך הרבה דם כמו שעכשיו.

>> בחודש תשיעי ומשרתות במילואים: "התפיסה שאישה בהיריון עושה פחות – שגויה"

למעלה מ-1,400 נרצחות ונרצחים, כמחציתם אזרחיות ואזרחים. מתוך הכמות הבלתי ניתנת להכלה הזו, נרצחו 16 תצפיתניות בעת מילוי תפקידן. 7 תצפיתניות נחטפו לעזה. שתיים בלבד שרדו את מתקפת הבלהות של חמאס על המוצב שלהן בנחל עוז, אם לא כוללים את הנפש שלהן שצולקה לעד.

אברהם הוסיף לדווח כי תצפיתניות המשרתות סמוך לגבול או כאלה שאיבדו חברות שנרצחו או נחטפו, אינן מקבלות ליווי צמוד של פסיכולוגים מטעם הצבא, ויתרה מזאת – הציבו ביניהן את הדרישה הבאה: "או שתחזרו בתוך שבועיים לתפקיד, או שתחתמו ויתור ותעברו לתפקיד אחר".

אני כועסת על מי שאומר שזה לא הזמן לעשות בדק בית אמיתי. שזה לא הזמן לכעוס. שבכלל, עכשיו זה לא הזמן. קודם ננצח, אחרי זה נכעס. עוד מנגנון השתקה קלאסי, ודבר מכעיס בפני עצמו.

>> "לפעמים בא לי לצרוח מצער. כל העתיד של הדר היה לפניה"

תגובת דובר צה"ל לפרסום בחדשות 12: "צה"ל ומפקדיו מלווים את כלל החיילים והחיילות שנכחו באירועי 7.10 באופן צמוד וברגישות. החיילים והחיילות מלווים על ידי גורמי מקצוע רפואיים ממערך בריאות הנפש, זאת בנוסף לקשר הרציף עם מפקדיהם אשר מהווים מעטפת ואוזן קשבת. חזרתן לתפקיד תיעשה בליווי בצורה הדרגתית, ברגישות ובהתאם למצבה של כל אחת. אין כל כוונה בנקיטת צעדים משמעתיים כנגדם. באם התקיימו שיחות המשקפות אחרת, הרי שהן מנוגדות להנחיות והם יטופלו בהתאם".