הארגונים הפמיניסטיים בעולם הפקירו מאות נשים, נערות וילדות מישראל

הסיסמה "איפה ארגוני הנשים?", שבמשך שנים הייתה סמל לצביעות של חלקים בימין שחיפשו לעשות הון פוליטי על גבי זכויות נשים ושוויון מגדרי, הפכה למציאות עצובה מול עינינו. הארגונים הפמיניסטיים ברחבי העולם נכשלו בהבנת המציאות הפשוטה של השבעה באוקטובר, והפקירו מאות רבות של נשים, נערות וילדות, שנרצחו, נאנסו ונחטפו בשבת האיומה.

>> אניה בוקשטיין זועקת בשם אלינה פלחטי ז"ל: "אין מחילה"

בתקופה בה כיהנתי כמנכ"לית שדולת הנשים בישראל, בכל פעם שהייתה פגיעה בנשים על רקע לאומני או על ידי זרים (מבקשי מקלט או עובדים זרים), או חלילה איזושהי אמירה כנגד שרה נתניהו, הצד הימני של המפה – אלו שלא טורחים להגיב לפגיעה מגדרית חמורה ככל שתהיה אם אין עניין פוליטי בתוצאותיה – היה מזדעק וקורא: "איפה ארגוני הנשים?". הסירו דאגה מליבכן. אנחנו הגבנו בכל פעם, והתבטאנו בחריפות כנגד כל פגיעה מינית וביזוי סקסיסטי, בלי קשר לזהות הפוגע ולצדדים פוליטים. "איפה ארגוני הנשים" הפך למסך עשן, ועל הצביעות הזאת כתבתי לא פעם.

זאת עמדה לגיטימית להתנגד למלחמה בעזה. אבל מי שמחפשת להצדיק את שבעה באוקטובר, לא שייכת למחוזות זכויות נשים ואדם

לתדהמתי, האמירה השחוקה הזאת הפכה למציאות מול עינינו. השבעה באוקטובר היה מופע אימים רצחני בקנה מידה עצום, שכלל פגיעה מאסיבית בנשים, נערות וילדות. גם באופן דומה לגברים רבים שנפגעו, נרצחו ונחטפו, וגם במסגרת פשע מלחמה מגדרי מובהק – פגיעה מינית שיטתית ומתוכננת, שמימדיה מפלצתיים.
ולמרות פשעי המלחמה האיומים, ארגוני הנשים העולמיים לא השמיעו קול משמעותי. ב-13 באוקטובר, ימים אחרי המתקפה הרצחנית, ארגון זכויות הנשים של האו"ם פרסם הצהרה בנוגע למלחמה בעזה, והתעלם לחלוטין מהפשעים האיומים שביצע חמאס באזרחיות ישראל פחות משבוע קודם לכן. בעקבות ההצהרה הזאת נאספו חתימות מכ-140 ארגוני נשים ישראלים וארגוני נשים יהודיים בעולם שדורש מהן להתייחס למעשי החמאס כלפי נשים בישראל, בעקבותיו העלה הארגון פוסט שהתייחס לנושא שחרור החטופים והחטופות. מאז, נפתחה עצומה עבור הציבור להצטרף לקריאה לארגון לפעול.

בחודשים האחרונים אני נמצאת עם המשפחה שלי בקיימברידג', מסצ'וסטס. אשתי היא עמיתה בתוכנית וקסנר ולומדת לתואר שני באוניברסיטת הארוורד. בעקבות התגובה הרפה של הנהלת האוניברסיטה למכתב של למעלה מ-30 קבוצות סטודנטים שהטילו את האשמה על המתקפה של חמאס על ישראל – קרן וקסנר הודיעה שהיא לא תמשיך את התוכנית בהארוורד, והמחזור הנוכחי יהיה המחזור האחרון באוניברסיטה. הנהלת האוניברסיטה פרסמה מאז לא מעט טקסטים משמעותיים, כולל הסבר למה הסיסמה של שחרור פלסטין מהים עד הנהר היא מזעזעת, ומייצרת תמיכה בהכחדת מליוני יהודים שגרים בשטח מדינת ישראל. אני מגיעה מדי פעם לקמפוס, ומרגישה את המתח, שקיים עכשיו בכל מוסד אקדמי ברחבי ארה"ב ובתחושת הביטחון של יהודים ברחבי העולם, בעקבות עליה עצומה, של אלפי אחוזים, בביטויים ומעשים אנטישמיים.

>> נוי ומצדה בחודש תשיעי ומשרתות במילואים: "התפיסה שאישה בהיריון עושה פחות – שגויה"

מילים רבות נשפכו על בגידת השמאל הפרוגרסיבי העולמי אחרי השבעה באוקטובר. ארגוני הנשים העולמיים בכלל ושל האו"ם בפרט נמצאים באותה הסירה. נוצרה התמכרות להשטחת השיח בין שני צדדים בלבד – "חזק" ו-"חלש". השיח הקולוניאליסטי (שיש לו ערך כשלעצמו, ובוודאי במונחים אקדמים) נהפך למשקפים העיקריים דרכם בוחנים את העולם. וכשזאת המסגרת, הסכסוך בין ישראל לחמאס נראה כביכול פשוט.

אז לארגונים הפמיניסטים ובכלל, בואו ניישר קו: המעשים שנעשו בשבעה באוקטובר הם זוועתיים תחת כל טיפת מוסר אנושי. אין להם ולא יכולה להיות להם הצדקה. אי אפשר להסתכל על מה שקרה שם אחרת. יחד עם זאת, אפשר להחזיק בעמדה שמתקפת החמאס הייתה איומה ונוראה, ולהתנגד לכיבוש. אפשר להבין שהסכסוך עתיק היומין בין ישראל לפלשתינים הוא מורכב, לקבל שגם אם המלחמה בעזה היא מוצדקת והכרחית (וזאת עמדתי באופן אישית), היא גם מייצרת אסון הומניטרי קשה מנשוא לתושבים הפלסטינים. וצריך גם לזכור שככל שמספרי ההרוגים בעזה עולים (והם גבוהים כבר עכשיו באופן חסר תקדים) – כך הסיכוי למה שנתפס כתמיכה בישראל יורד פלאים. אלא שלמרות שהסכסוך והמלחמה הם מצבים מורכבים, השבעה באוקטובר היה אירוע פשוט מבחינה מוסרית. זאת עמדה לגיטימית להתנגד למלחמה בעזה. אבל מי שמחפשת להצדיק את שבעה באוקטובר, לא שייכת למחוזות זכויות נשים ואדם.

הכותבת היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, בעלת הפודקאסט "היום שאחרי המחאה". לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל