"איך חיים עם האובדן הזה": הדר פרינץ לא תחגוג יום הולדת 22

בנובמבר 2023 פרסמנו את הריאיון הכואב הזה. הדר פרינץ ז"ל נרצחה בטבח שאירע בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר, ואימא שלה, דנה פרינץ, סיפרה לנו על הילדה המדהימה שלה, שיצאה לרקוד ולשמוח במסיבה, ממנה לא חזרה. ב-18 במרץ חל יום הולדתה של הדר, שהייתה אמורה להיות השנה בת 22. "האור של הדר ימשיך לזרוח לנצח", הוא הסלוגן שמלווה את אירוע מסיבת יום ההולדת שמארגנת לה משפחתה. ב-18 במרץ תוכלו לבוא גם אתן לרקוד לזכר הדר היפה ומלאת שמחת החיים, לקצב המוזיקה האלקטרונית שכל כך אהבה. האירוע יתקיים סמוך לים בראשון לציון, וההכנסות מהכרטיסים לאירוע יוקדשו להמשך הנצחתה של הדר. 

"ייסורי הגעגועים לא מרפים. יש להדר אלפי תמונות וסרטונים שבהם היא כל כך חיה, שמחה וצוחקת ואני לא יודעת איך חיים עם האובדן הזה ועם תחושת ההפסד וההחמצה". המחשבות הממאירות שמלוות את דנה פרינץ מאז השבת הארורה של השבעה באוקטובר – כמו איך כל זה קרה ולמה הילדה שלה, תאבת החיים, שיצאה בסך הכל לשמוח במסיבה, לא חזרה – אינן מניחות לה ושוברות את לבה.

>> "זיהיתי את אימא לפי השמלה הירוקה עם החמניות הצהובות"

תועפות הכעס על האובדן המיותר עולות וצפות, יחד עם תחושות הריק והאין הכואבות, אבל עכשיו, אחרי שמלאו 30 למותה של הדר שלה, הכי חשוב לה שיזכרו את הבת שלה כפי שהייתה בחייה. היא הייתה בת 21 בסך הכל. ילדה עם רעמת תלתלים בהירה שהפכה לסימן ההיכר הבולט שלה. ילדה שכולה שמש, שהאירה את סביבתה וחיבקה כל רגע בחיים. ילדה שהייתה הנסיכה של הבית, בין שלושה אחים, והדבק המשפחתי בין כולם.

הרבה יותר קל לדנה לדבר על הדר החיה, התוססת וההרפתקנית, שאהבה לרקוד ולבלות, ושהיו לה כל כך הרבה תוכניות וחלומות. ולמרות שמול המצבה, המוות שלה הוא כל כך סופי, הגעגועים אליה חזקים גם ממנו.

הדר פרינץ ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"הדר הייתה ילדה משפחתית וחמה. מאוד אנרגטית ותמיד בתנועה, מאוד בת, עם התסרוקות בשיער והשמלות. היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים וצחוקים", מתארת דנה את תמצית חייה של בתה. "היא רקדה בלט והיפ הופ. הריקוד היה אהבה גדולה שלה, וגם מסיבות טבע. אהבה נוספת שלה הייתה הים, היא אהבה לגלוש ולצלול. היא ציירה יפה, הייתה לה יד טובה, אהבה לשרטט מנדלות. היא הייתה ילדה של חברים וחברות, שאספה בכל מקום".

"כל העתיד של הדר היה לפניה, והחיים שלה נגדעו בצורה כל כך אכזרית. כל כך רציתי ממנה נכדים"

ראיתי באינסטגרם שלה הרבה תמונות מדרום אמריקה.
"כן. אחרי השחרור היא עבדה קצת, ועם מה שהרוויחה ובעזרתנו, היא הגשימה את חלום חייה ונסעה לדרום אמריקה לחמישה חודשים. היא פגשה אנשים, צברה ביטחון, ועשתה איתנו שיחות וידאו כדי שנתרשם מהנופים המדהימים. היה לה כל כך כיף ואנחנו שמחנו בשבילה. היא חזרה לארץ רק עכשיו, באוגוסט, כדי לעבוד קצת לקראת טיול המשך, כשהיעד שלה היה ברזיל, והתעניינה בלימודי אדריכלות אחרי שתשוב מהטיול. שום דבר מזה לא קרה וכבר לא יקרה".

"כל העתיד של הדר היה לפניה, והחיים שלה נגדעו בצורה כל כך אכזרית. כל כך רציתי ממנה נכדים", אומרת דנה בכאב, ומתנחמת מעט בכך שמשפחתה הספיקה לטייל עם הדר כשחזרה מדרום אמריקה, וליהנות מזמן איכות מרוכז ביחד בפעם האחרונה.

>> "המחבלים רצחו את סבא, ביצעו בו וידוא הריגה וחטפו את סבתא"

הדר גדלה בגדרה. הוריה דנה ודרור, התגרשו לפני שלוש שנים, ויש להם מלבדה עוד שלושה ילדים: איתי (28), תמיר (26) ונועם (11). בעקבות הגירושים עברה הדר עם אימה ואחיה הקטן לרחובות. ביומיום דנה היא עובדת סוציאלית בהוסטל של מתמודדי נפש.

את יכולה לחזור לשבת ההיא? לספר לנו על השתלשלות האירועים, עד בשורת האיוב שהגיעה אליכם?
"הדר יצאה למסיבה עם חברתה שירה. היא נהגה. במסיבה היא הייתה אמורה לפגוש חברות מגדרה ומהטיול לדרום אמריקה, והייתה מאוד מאושרת מכך. בשש וחצי בבוקר החלו אזעקות ברחובות. התקשרתי להדר והיא לא ענתה. שלחתי לה הודעה והיא ענתה לי שהיא ליד עזה. כתבתי לה שזה מסוכן והיא ענתה שהיא בשטח פתוח, מחפשת מקום להסתתר כי יש טילים. בהמשך היא כתבה שהן מנסות לצאת עם הרכב ויש פקק כי הרבה מנסים, ובהודעה הבאה כתבה שיורים עליהם. בשלב הזה הבנתי שלא מדובר רק בטילים אלא ביריות סמוך להם, ורק אז פתחתי טלוויזיה וראיתי את חדירת המחבלים".

"הדר כתבה לי שהיא נכנסה למכולה של אשפה, ושהיא מסתתרת בה עם קבוצת אנשים", משתפת דנה, "נכנסתי ללחץ, דיברתי עם המשפחה, התקשרתי למשטרה, אמרתי שם שיש לי מיקום מדויק ושיבואו לחלץ אותה. ענו לי שהצבא בדרך ומטפל בזה. במקביל אביה נסע לדרום לראות מה ניתן לעשות, אבל 30 קילומטר לפני המיקום שלה היה מחסום ולא נתנו לעבור. הסוללה של הדר נגמרה, היא תקשרה איתנו דרך שירה וכתבה שהן שומעות הרבה ערבית מסביב ואף אחד לא בא לחלץ אותן".

הדר פרינץ ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

התמונה האחרונה של הדר פרינץ ז"ל במיגונית | צילום: באדיבות המשפחה

מתי דיברתם איתה בפעם האחרונה?
"בשעה 11 וחצי. משש וחצי עד אותה שעה איש לא בא לעזור להן. אמרתי לה 'תשמרי על עצמך' וזו הייתה שיחתנו האחרונה. בינתיים ההורים שהגיעו למחסום התבקשו להגיע לשטחי כינוס בבאר שבע, ודרור נסע לשם. אמרו לו שיש פינוי לסורוקה, הוא נסע לסורוקה ושם הוא פגש את שירה חברתה. היא סיפרה לו שהם היו 16 חבר'ה שניסו להסתתר במכולה ואז הגיע מחבל, התרומם מעל המכולה וריסס אותם ביריות. הרוב נהרגו, היא יצאה בחיים ועוד שלושה או ארבעה נפצעו. ככה נודע לו מה קרה לבת שלו".

אלוהים. היא ראתה בוודאות שהדר נהרגה?
"היא אמרה שהיא לא יכולה לומר בוודאות, אבל סיפרה שהדר והיא החזיקו ידיים ובשלב מסוים היד של הדר נשמטה מידה, וכשהיא קראה לה בשמה, היא לא ענתה. היא גם סיפרה שהיה פינוי תחת אש ולקחו רק את מי שנותר בחיים. זה מה שידענו בשבת בצהריים המאוחרות, ועדיין הייתה לנו תקווה שאולי היא רק נפצעה".

"לפעמים בא לי לצרוח מצער ולהשמיע קול נגד הממשלה האטומה, בלי להיכנס לפוליטיקה, כי זאת הממשלה שהביאה את האסון עלינו. היא התעסקה בדברים הלא נכונים במקום להתעסק במה שחשוב"

"שום גורם רשמי לא דיבר איתנו, אני זאת שדיווחתי לגורמים", מספרת דנה, "התבקשתי פעם אחרי פעם לשלוח מיקום וביקשו ממני להיות זמינה. ביום ראשון התבקשנו לתת דגימות DNA. היו לנו שלושה ימים של אי ודאות, ובזמן הזה רצו תמונות שלה ברשת. אני לא יודעת מי הפיץ את התמונות, אולי חמאס. לא יכולתי להסתכל על זה, אבל אמרו לי שהיא נותרה שלמה ולבושה, אבל לא בחיים. חוקר משטרה התקשר אלינו והבנו שיש סיכוי לזיהוי. היה צריך לקוות שזה יהיה רשמי ושהיא תבוא למנוחת עולמים. בלתי נתפס. הילדה שלי הלכה למסיבה שהיו לה את כל הרישיונות ואישור משטרה כנדרש, ולא חזרה. אני מספרת את ומרגישה כאילו זה משהו חוץ גופי ולא באמת הבת שלי. לא נתפס".

>> עינב אלקיים לוי נרצחה, בן זוגה אור לוי נחטף ואלמוג בן השנתיים נותר ללא הוריו

מחדל שלא יתואר.
"לפעמים בא לי לצרוח מצער ולהשמיע קול נגד הממשלה האטומה, בלי להיכנס לפוליטיקה, כי זאת הממשלה שהביאה את האסון עלינו. היא התעסקה בדברים הלא נכונים במקום להתעסק במה שחשוב. הכעס הוא גם על מקבלי ההחלטות וגם על הצבא, כי היה כאן כשל נוראי. הצבא הפקיר את הבת שלי במשך חמש שעות בלי מענה. הבנים שלי שירתו בצבא, היו לוחמים ודאגתי להם. קראתי את "אישה בורחת מבשורה" (ספרו של דוד גרוסמן, דב"א). הם סיימו והשתחררו, ובסוף מהמקום הכי לא צפוי, זה קרה להדר – ולמה? היא הייתה בין החיים בצהריים. אני מנסה לא לחשוב מה היא חשבה ואיך הרגישה ברגעי האימה האלה. הרי היא הבינה שהמצב לא טוב. האם היא קיוותה לנס? אבל אף אחד לא בא להציל אותה. אני גם כועסת על עצמי, ושואלת אם עשיתי כל מה שיכולתי כשאני יודעת שהיא שם, פוחדת וזועקת לעזרה ואין מי שיציל אותה. החיים של הדר נגדעו ככה פתאום והגעגועים אליה כל כך גדולים, אבל כל זה לא היה צריך בכלל לקרות".

תחושות קשות נורא. מה מחזיק אותך?
"יש לי ילד קטן בן 11 שצריך אותי, ויש לי בן זוג, שהוא אדם יקר מאוד שמלווה אותי בתקופה הקשה הזאת ומנסה להרים אותי".

הדר פרינץ ז"ל ואימה דנה | צילום: באדיבות המשפחה

החיים שלך השתנו לעד בשבעה באוקטובר.
"לגמרי. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, כי אני כבר לא אותו דבר. אני לא אותו בן אדם, כי חלק ממני איננו וזה ילווה אותי לשארית חיי עד יומי האחרון. אני אמשיך לעזור לאנשים במצוקה, ואולי כבעלת ניסיון אעזור בהמשך לאנשים שחוו שכול. אני יודעת שאין קיצורי דרך, וגם שאין כמו בעל ניסיון. רצות לי כל מיני מחשבות איך להנציח את הבת שלי. בינתיים חשבתי על משהו קטן שיהיה של שתינו. כשהדר עשתה קעקוע של כתר על הכתף, אמרתי לה שזה לא מוצלח. עכשיו אני הולכת לעשות את אותו הקעקוע על הכתף שלי. הדר היא בליבי, בנשמתי, בכל נים בגופי, ועכשיו זיכרונה יהיה גם על כתפי".