"האנשים ביחידה שלנו מוכנים לעזוב הכל בשביל לזהות גופה"

המלחמה הביאה לנו הרבה גיבורים, אבל יש גם גיבורים מסוג אחר. אין להם שכפ"צ, אבל הקרבות שהם מנהלים מול המראות המזוויעים של מתינו, שגופם הושחת לבלי הכר באכזריות בלתי נתפסת על ידי חלאות האדם מהחמאס, הם עבודת קודש לכל דבר. כמה כוחות נפש נדרשים כדי לנסות לזהות גופות של ילדים, נשים וגברים, שחלקם נחשבו לנעדרים?

>> "צו 8 הוא צו 8, גם בחודש תשיעי. לא חושבת על מה יהיה אחרי הלידה"

מדובר במקרים חריגים בהם DNA לא יכול לעזור, לא טביעת אצבעות, וגם אין סימנים חיצוניים כמו צלקות או קעקועים, למש,ל שיכולים להקל על הזיהוי. רק המידע הדנטלי שלהם – צילומי השיניים שלהם – יכולים לאמת את זהותם ולהביא ודאות למשפחותיהם. כשלושים רופאים מתנדבים במערך רופאי שיניים במז"פ (המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה) – רופאים עם כוחות נפש שאין למעלה מהם, שנרתמו לעבודת הקודש הזאת. הם עזבו את מקום עבודתם, את הקליניקות הפרטיות שלהם והתגייסו למאמץ הקשה הזה סביב השעון.

מדי יום מגיעות במשאיות למחנה שורה ברמלה עשרות רבות של גופות, קורבנות מלחמת חרבות ברזל. כל גופה עטופה בשקית נפרדת. המראות הם בלתי נסבלים בעליל: ילדים שרופים, פעוטות כרותי ראש, גברים ונשים צעירים ומבוגרים. חלקם הגדול שרופים או כרותי איברים. במילה אחת קוראים לזה, זוועה. בשלב האחרון של הזיהוי, יושבים רופאי השיניים במרכז ההשוואות של המטה הארצי של המשטרה עם נתוני הגופות, ומנסים לעשות התאמות.

"עובדים בערפל". המרכז לזיהוי חללים ברמלה | צילום: דוברות המשטרה

ד"ר אסי שרון, 49, נשואה ואם לשלוש בנות ("אנחנו משפחה פמיניסטית"), היא ראש יחידת מערך המתנדבים של רופאי השיניים. היא כבר עסקה בזיהוי גופות באסון הכרמל, בנחל צפית ועוד אסונות כואבים, אבל היא מודה: "סדר גודל כזה של גופות לא ראינו מעולם וזה עומס עצום".

"אני ישנה לרוב שעה בלילה, כל הזמן הראש חושב מה עוד אפשר לעשות", היא אומרת, "אני לא יכולה לצאת לשדה הקרב, אבל יש מקום שאני וחבריי יכולים לעזור בו – ואנחנו נותנים את כל כולנו".

>> "חייכתי כי רציתי שאם אימא שלי תמצא את הגופה שלי, היא תראה אותי מחייכת"

בואי נחזור ליום שבת 7 באוקטובר, שמחת תורה, שעת בוקר.
"אחד התחביבים שלי הוא ריצה. אני רצה חצאי מרתון באופן קבוע, יוצאת בשש וחצי בבוקר, ובעלי רואה את המיקום שלי ואוסף אותי. שמעתי ברדיו שקורה משהו, הערתי את בעלי וביקשתי ממנו שהפעם ייסע אחרי. הדלקנו טלוויזיה ומיד הבנתי שאני לא הולכת לשום מקום, האזעקות גברו. עד שקראו לי, הספקתי לפרק את הסוכה, ומאז אני סביב הגופות".

בכמה גופות טיפלתם עד כה?
"הזנו נתונים של 200 גופות, ועד היום זיהינו את כולן. בני המשפחה לא יצליחו לזהות בחלק מהמקרים, כי הגופה שרופה לגמרי. במקרים כאלה אנחנו צריכים לצלם את השיניים בצורה שתשמור על כבוד המת, ולידנו עומד רב שמשגיח על זה. אנחנו עושים צילום שיניים כאילו זה בן אדם חי".

אתם מטפלים רק באזרחים?
"כן, ושם הקושי הגדול. כשמדובר בחיילים הזיהוי קל יותר, כי נתוני החיילים נמצאים במנגנון מבוקר והרישומים קלים יותר. אנחנו עובדים בערפל, עם גופות שאין מספיק נתונים לגביהן. זק"א עושים עבודת קודש ויש אנשים מדהימים, מילואימניקים של הרבנות הצבאית, שמביאים את הגופות לשולחנות הנתיחה, שעובדים בצורה הכי טהורה שיש ודואגים שאף חלק לא יחסר. יש גופות שמגיעות במצב מחריד, ועלינו להשיג כמה שיותר נתונים ולעשות הערכות מושכלות כדי לפוגג את הערפל".

"אנחנו נותנים את כולנו". ד״ר אסי שרון, אחראית יחידת המתנדבים במז״פ | צילום: באדיבות המצולמת

איך עושים את זה?
"בעזרת המשפחות, קופות החולים, הרופאים המטפלים, הביטוחים שלהם וכל תיעוד רפואי אפשרי מהיום אחורה. השלב האחרון בעבודה שלנו הוא ההתאמה במרכז ההשוואות. אחרי שלוקחים גם את נתוני נתיחת הגופה, הכל מוזן לתוכנת פלאס-דאטה (תוכנה שגם האינטרפול משתמש בה, להצלבת נתונים שנאספו אחרי בדיקת הגופה עם שיקלול נתוני התיעוד הרפואי והביטוחי של המת, דב"א)".

בעצם אתם מקבלים את הגופות כמוצא אחרון לזיהוי.
"כן. אנחנו זה צוואר הבקבוק, ובשביל זה אנחנו פה. אנחנו מקבלים את הגופות כשהן במצב הכי גרוע שלהן, כשלא ניתן לקבל דגימות DNA וטביעת אצבעות, ורק בעזרת השיניים אפשר להגיע לזיהוי – וגם זה לא פשוט. אמנם יש תוכנה שעוזרת, אבל לעתים חלו שינויים בתקופה שלפני, ומאז האדם אולי איבד שיניים וזה לא אחד לאחד. זה החלק הקשה מבחינתנו וזו עבודת נמלים, אנחנו רוצים לתת תשובות וזה לוקח זמן".

>> "החלום שלה היה להציל חיים": החובשת ירין מארי פלד נהרגה בבסיס

"מדובר באירוע מתגלגל", היא אומרת, "בגלל שהגופות במצב לא טוב, ולפעמים גם הנתונים דלים, זה מן פאזל שצריך לחבר. זה קשה לביצוע אבל אפשרי. עם כל הקושי, הסיפוק עצום כשמגיעים להתאמה. למשל, ישבתי עם החברה הכי טובה שלי ביחידה, ירד גשם, מחשבים נפלו, היה מעצור בתוכנה והיו לנו חמישה זיהויים – ובסיטואציה הזו הרגשנו כאילו זכינו בפיס. רצנו לתפוס שוטר שיוכל להזין את זה למערכת. הוא עמד לצאת הביתה וחזר, ואנחנו ידענו שעכשיו עוד משפחה תקבל את בן או בת משפחתם לקבורה".

יש גופות שגם אתם לא יכולים לזהות?
"אנחנו לא בודקים תינוקות, כי אין להם שיניים".

"המז"פ שומר עלינו". המרכז לזיהוי חללים ברמלה | צילום: דוברות המשטרה

איך את עומדת בזה?
"זה מאתגר אבל זה חשוב. זה מה שצריך לעשות – ואני יודעת לעשות את זה. כך גם חבריי, שיש להם את הידע הרפואי, וכמוני נקראו לדגל ביום הראשון של המלחמה. אני מצליחה לייצר ניתוק מוחלט בין החלק הרגשי-נפשי לבין מה שמוטל עליי לעשות. כשרגלי דורכת בחדר הנתיחה – אני שם. אחרת אני לא שווה. אני מקפידה לא לראות טלוויזיה ולא תמונות, אני לא ברשתות ומנותקת לחלוטין מהמשפחות האומללות – כי אני יודעת שאחרת ההגנה הנפשית שלי יכולה ליפול. אם אראה את פניה של האימא שמחכה לדעת על בנה, לא אוכל לעשות את העבודה. אני לא יכולה לחשוב על מי החזיק קודם את הילד ומי חיבק אותו, ואם אחשוב מה היה שם קודם אני לא אוכל לעבוד – ובמשפחה שלי יודעים שבימים רגילים אני יכולה לבכות בסרט מצויר".

>> קחי רגע לעצמך: טכניקות שיעזרו להתמודד עם הטראומה

יש כאן ללא ספק קושי נפשי עצום. אתם מקבלים עזרה כדי להתמודד עם הקושי הזה?
"כן. יש לנו הדרכות לאורך השנה, המז"פ שומר עלינו ויש הרצאות וגם טיולים וסיורים כדי לשמור על הקבוצה. האפקט הנפשי קשה, ומיד אחרי אירוע בסדר גודל כזה מושיבים אותנו עם פסיכולוג או איש מתחום בריאות הנפש, ועושים לנו פעולות כדי שנוכל להתמודד עם הסיטואציה. בגלל שיש לי ניסיון ברקע מאסונות קודמים, אני כבר יודעת להתמודד במצבים כאלה".

ובכל זאת, בסוף כולנו בני אדם. יש רופאים שמתקשים לעמוד בזוועות?
"בתהליך הזיהוי לא אזיל דמעה, ומי שלא עומד בזה נפשית – נשחרר אותו, נגיד לו תודה ושאנחנו אוהבים אותו. אבל במציאות זה עוד לא קרה, ואני גאה מאוד ברופאי היחידה – נשים וגברים. יותר מזה אגיד לך, יש מאות רופאי שיניים שפנו אליי וליחידה ומתחננים לבוא".

עובדים במשמרות סביב השעון. המרכז לזיהוי חללים ברמלה | צילום: דוברות המשטרה

"אנחנו עובדים במשמרות סביב השעון, 24 שעות ביממה בכמה חדרי נתיחה, שלא ייווצר מצב שיש עיכוב בבדיקת הגופות", אומרת ד"ר שרון, "קורה שאנשים שלנו כבר מתכוננים לצאת הביתה בתום משמרת, אבל בדיוק מגיעות עוד גופות שעלינו לזהות, וכשאני שואלת מי יכול להישאר – כולם נשארים. אין אצלנו 'לא יכול', וזה קורה באופן טבעי. אנחנו הרוגים, חלקנו איבדו את הקול מהשהייה בצמוד למקררים או ירדו במשקל. כשהגעתי ליחידה לפני 15 שנה, אמרו לי שההגדרה שלנו לקבלת אנשים – מעבר ליכולות המקצועיות שלהם – היא שיהיו בני אדם. אנשים שמוכנים לעזוב את ליל הסדר כי צריך לעבוד על זיהוי גופה, וכאלה הם הרופאים המסורים שלנו. הם יבואו בכל רגע נתון, גם אם צריך לוותר על שעות מרפאה".

>> "שכבנו בתוך התופת, החזקנו ידיים והסתכלנו אחד על השנייה בפעם האחרונה"

יש ביניכם קשר בימים כתיקונם, מחוץ לשעות ההתנדבות?
"מדובר באנשים שאני אוהבת, וכל מפגש הוא עם חיבוק. חבל רק שהסיטואציה שבה אנחנו נפגשים, קשה כל כך. ישנה תמיכה נפשית בינינו. דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם המשפחה שלי – כי הם לא היו שם ולא יוכלו להכיל – אני יכולה לספר להם. הם הרי עברו בעצמם את כל מה שראיתי וחוויתי. בשיחות איתם אני מרגישה ששחררתי את העול הנפשי הזה שהכלתי לבד, וכך כולנו מרגישים".

יצא למי מכם, לזהות אנשים שהכירו?
"כן. בין המזוהים שלנו היו מטופלים של רופאי שיניים מהיחידה".

"עובדים בצורה הכי טהורה שיש".המרכז לזיהוי חללים ברמלה | צילום: דוברות המשטרה

"אין אצלנו לא יכול". ד״ר אסי שרון, אחראית יחידת המתנדבים במז״פ | צילום: באדיבות המצולמת

"כשאני שואלת מי יכול להישאר – כולם נשארים". המרכז לזיהוי חללים ברמלה | צילום: דוברות המשטרה

היא מעידה על עצמה כעל ירושלמית גאה מבטן ולידה. אחרי שירות בחיל המודיעין, היא סיימה לימודי רפואת שיניים ב"הדסה" ירושלים, התמחתה בשיקום פה ולסת, וכיום היא מנהלת את תוכנית ההתמחות בשיקום הפה בהדסה עין כרם במקביל לקליניקה הפרטית שבבעלותה. לדבריה, בן זוגה, מנהל מחלקה ב"יד ושם", מתפקד בימים טרופים אלה כעזר כנגדה ובתור נהגה הפרטי.

>> חן מיה שרדה את הטבח אך איבדה כל פיסת ביטחון: "לא ארגיש מוגנת לעולם"

איך הבנות שלך מתמודדות עם העשייה של אימן?
"הבכורה, בת 21, השתחררה ועושה עכשיו מילואים; השנייה, בת 18, מתגייסת במרץ, ובינתיים עוזרת בחלוקת מזון; והשלישית בכיתה ו'. שלושתן העתק שלי, ילדות חזקות וקשוחות. שאקליות שגדלו בתחושה שאישה יכולה לעשות מה שגבר יכול. כולנו קורצנו מהחומר הזה. הן לא רואות אותי עכשיו הרבה. כשאני מגיעה הביתה הן כבר ישנות, אני מנשקת אותן והן מחייכות, מחבקות אותי וממשיכות לישון. הן וגם בעלי מבשלים בבית בימים האלה, כי אני בקושי ישנה שעה מרוב דאגה. אני מרגישה שאנחנו עוסקים בהצלת נפשות מבחינת המשפחה שנותרה מאחור. אני מתעוררת כל הזמן כי המוח מריץ מחשבות איך לפתור פלונטרים ולהגיע לזיהוי הסופי, המוחלט".

היו לך נקודות שבירה בעשרת הימים מאז החלה המלחמה?
"כן, אבל זה לא קשור לגופות. פעם אחת הייתה כשעשיתי טעות חמורה והסתכלתי בטלוויזיה – מה שאני לא נוהגת לעשות. ראיתי צעירה שלנו אזוקה, שמכניסים אותה לתוך ג'יפ כאשר מכנסיה מופשלים, וזה לא יוצא לי עד עכשיו מהראש. כנראה שזה היה אחרי שנאנסה. החזקתי את עצמי בקושי. אני מבינה את החשיבות של הסרטון הזה, כדי שיראו בעולם מה קרה, אבל זה גמר אותי. הפעם השנייה קרתה כשהייתי בעבודה, והשולחן היה עמוס במאכלים שונים שאזרחים טובים הביאו וראיתי לידם ציורים ששלחו ילדים – ציור של בית קטן עם פרחים וקשת בענן. הדמעות חנקו אותי".