"שכבנו בתוך התופת, החזקנו ידיים והסתכלנו אחד על השנייה בפעם האחרונה"

בשעות הארוכות במהלכן אוריאן שטייף התחבאה עמוק בתוך שיחים קוצניים דוקרניים, היו רגעים לא מעטים בהם היא הייתה נטולת כל אשליות ומשוכנעת שסופה קרב. "היינו בתוך ואדי, הכדורים שרקו מעלינו וכל פעם היו קרובים יותר. שמענו מקרוב את הקולות ואת הקללות בערבית 'איטבח אל יהוד', הרגשתי חוסר אונים, כל תזוזה הייתה יכולה לעלות לי בחיי", היא משחזרת את רגעי האימה, "לא כל כך חשבתי על עצמי, אלא על הוריי, על אחותי ועל סבתא שלי, ותהיתי מה יהיה איתם אם יקרה לי משהו".

>> חן מיה שרדה את הטבח אך איבדה כל פיסת ביטחון: "לא ארגיש מוגנת לעולם"

חייה של שטייף, שהשתתפה במסיבת הטבע ברעים, ניצלו בסוף, אבל היא מודה שהחוויה הזאת הייתה קשה וטראומטית, ושום דבר בחייה לא יחזור להיות כשהיה.

היא בת 27, רווקה, במקור ממודיעין, כיום סטודנטית לסיעוד שנה ב' באוניברסיטת הנגב ומתגוררת בבאר שבע. במשך שנים היא תכננה להגיע למסיבת הטבע של נובה, וכל פעם ברגע האחרון זה התבטל מכל מיני סיבות פרוזאיות של מחויבות אחרת ושל מבחנים. הפעם, רגע לפני תחילת הלימודים, ואחרי שהיא ידעה שיש את כל האישורים לקיום הפסטיבל – החליטה לנסוע לשם עם ידיד ותיק עוד מימי הגן, גיא דנון שמו.

"היה בינינו נתק של הרבה שנים ונפגשנו שוב בצבא, כששנינו מצאנו את עצמנו באותו תפקיד במשטרה הצבאית כלוחמי מעברים, וחזרנו להיות חברים טובים. בחגים רצינו לעשות משהו יחד, וכשהוא הציע את נובה ממש שמחתי", היא מספרת, "ידעתי שיגיעו לשם עוד מכרים שלי וזה נשמע מעולה, קנינו כרטיסים ובשישי יצאנו לדרך והגענו לשם באחת בלילה".

"הגוף שלי עדיין פצוע". אוריאן שטייף מתחבאת בין הקוצים בזמן הטבח ברעים | צילום: באדיבות המצולמת

>> אחרי שהתבשרה כי יהב נרצח, שי-לי זועקת: "רוצה שהוא יהיה אבי ילדיי"

ידעת שחניון רעים שבו נערך הפסטיבל קרוב מאוד לגבול עם עזה?
"ידעתי שהוא קרוב, לא ידעתי עד כמה, אבל לא חששתי כי הכל היה מוסדר עם האישורים הנדרשים ואבטחה כבדה, וגם כי יומיים לפני היה שם פסטיבל אחר. כשהגענו עוד סידרו את הבמה המרכזית של ההופעות מהאירוע קודם".

מה יש בנובה שמקבץ אליו כל כך הרבה צעירים?
"זה פסטיבל של התפרקות, של כיף, שתייה ריקודים. אני אישית לא עושה סמים, אבל גם זה יש שם. מדובר בפסטיבל של יממה – יש דוכנים, יש אוכל, יש דיג'ייאים שחלקם באים מחו"ל. בקיצור יממה של כיף שאני לא מרשה לעצמי ביומיום כשאני מתרכזת בלימודים".

"ניסינו להגיע לרכב, לא היה סיכוי", אוריאן שטייף | צילום: באדיבות המצולמת

>> תלמה אצילי בת ה-78 שרדה בגבורה ותושייה את הטבח בקיבוץ ניר עוז. בנה אביב ואשתו ליאת עדיין נעדרים

איך עבר הלילה?
"הסתובבנו, שתינו, רקדנו עד השעה חמש ואז גיא ואני הקמנו את האוהל שהבאנו והלכנו לישון. היה קר בלילה, אז התעטפתי בבד ומעליו מעיל, ונרדמנו".

ואז הכל התחיל?
"פתאום שמענו בומים של טילים. לא היה ספק. הייתי קצת מסטולה, הספקתי לקחת טלפון, תיק ובקבוק מים – ורצנו לכיוון הרכב. הפקק היה מטורף ואי אפשר היה להגיע אז נמלטנו לוואדי. חשבנו שיש צבע אדום בעוטף עזה, וכשזה יחלוף נחזור לרכב וניסע. היו איתנו שני חברים נוספים, שני ודני, ותוך כדי הבומים התפצלנו. גיא ואני התחבאנו בוואדי, אבל הטילים התגברו ופתאום שמענו יריות, צרורות שהלכו והתקרבו. התחלנו לרוץ, ראינו זוג שעומד ומצחקק והיא מצלמת סטורי. אני לא יודעת מה עלה בגורלם".

>> "ניסיתי להציל את רומי, אמרתי שאני לא יוצאת בלעדיה גם אם היא גופה"

איפה התחבאתם?
"התחבאנו מאחורי עץ, ראינו לידינו חמישה חבר'ה גמורים מסמים, הם לא יכלו לברוח ואני לא יודעת איך זה הסתיים בשבילם. היריות היו קרובות אלינו, שמענו אותן חודרות לתוך האוזניים. גיא אמר לי 'רוצי הכי מהר שאת יכולה', זה היה ממש כמו במטווח, ואז גם שמענו את הקולות לידינו "איטבח אל יהוד' ו'אללה הוא אכבר , והחלו לירות עלינו".

זה שוק מטורף.
"בשירות הצבאי שלי עשיתי הרבה מטווחים וגם ירו עליי במחסומים, הפעם הרגשתי שאני ממש בתוך מטווח. ניסינו להגיע לרכב, לא היה סיכוי, ובמרוץ נכנסנו לתוך סבך של שיחים קוצניים ודוקרים ונשכבנו בתוכו. גיא לצידי, ואנחנו רואים את הסוף. הוא אמר לי "אני אוהב אותך' ואני עניתי לו 'אני אוהבת אותך'. החזקנו ידיים והסתכלנו אחד על השנייה בפעם האחרונה. שכבנו ככה בתוך התופת הזאת, וזה נראה לי כמו נצח. אם עד אז לא הבנתי בדיוק את המושג 'פחד מוות', ברגעים האלה הבנתי היטב. לא הצלחתי לבכות מרוב שהייתי דרוכה ובהלם".

"שכבנו ככה בתוך התופת, זה נראה כמו נצח". אוריאן שטייף וגיא דנון | צילום: באדיבות המצולמת

>> גל רובין מתקשה לעכל את רצח חברתה: "היא הייתה פשוט נשמה"

"פתאום שמעתי ממש לידינו אנשים מדברים עברית שוטפת, לרגע חשבנו שחיילים שלנו הגיעו, גיא ראה את הלבן בעיניים שלהם, עד כדי כך הם היו קרובים אלינו", מתארת שטייף את אחד הרגעים המצמררים ומקפיאי הדם, "אבל אלה היו מחבלי חמאס שדיברו עברית וניסו לתפוס ככה עוד קורבנות. היינו בתחתית הסבך, פתאום ראינו בחורה עם שיער ורוד, זו הייתה שני. גם היא ודני נמלטו. והם נכנסו לשיחים".

מה עושים בכלל במצב כזה מבעית?
"מטחי היריות בכיוון שלנו היו חזקים, אמרתי 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' הוא האלוהים', כמו שאומרים ביום כיפור, וכמו מנטרה – חזרתי ואמרתי 'באים להציל אותנו'. כל אותו זמן המחבלים לידינו ואנחנו שומעים את הנשימות שלהם, ככה זה קרוב, והמחשבות הרעות לא מרפות – שתיכף ייפול עלינו טיל או שהם ירססו אותנו. המחשבות שחלפו בי היו איומות, מה יעשו לי אם ניתפס, אנחנו הרי יודעים מה הם מסוגלים לעשות לנשים – ואני אומרת לעצמי שאם אני אהיה גופה, שלפחות לא ייקחו אותי לעזה. תוך כדי עושים את הצרכים וחם לי עם המעיל, ואני לא יכולה לזוז ולהוריד אותו. אנחנו ארבעה אנשים עם שליש בקבוק מים, וכל אחד לוקח שלוק קטן כדי לשרוד ובשעה אחת בצהריים נגמרו המים".

כמה זמן שכבתם ככה?
"לפחות שמונה שעות. אנשים ששכבו בכל מיני מקומות מסתור וניסו לברוח, הורידו אותם והם מתו במקום. בטלפונים לא הייתה קליטה הרבה זמן, אבל גיא הצליח פתאום לקלוט ובשעה שתיים בצהריים, הצליח לשלוח מסר עם המיקום שלנו. בינתיים מטוסים חגו מעלינו והיה פתאום שקט מיריות. השעה הייתה חמש אחר הצהריים כשחילצו אותנו. איש שב"כ שהיה במקום חילץ אותנו. רק כשהבנתי שניצלנו מהטבח, התחלתי לבכות. הבנתי את גודל הנס. התחלנו לנסוע בדרך עפר, איש השב"כ אמר לי לעצום עיניים כי המראות קשים מדי, אבל ראיתי חורבן וראיתי מוות. ראיתי גופה של בחורה, כשפניה אל הרצפה, כולה ירויה. אחר עם יד ורגל מנותקים מהגוף שוכב מת. היו כאלה שזיהיתי, למשל אקס של חברה שלי ממודיעין, עם חברתו הנוכחית שנרצחו. הם נמצאו ירויים ברכבם. ראיתי מכוניות מחוררות ושרופות עם גופות בפנים, המחבלים בזזו מכל הבא ליד. בדרך עוד שמענו יריות. כשראיתי את גודל הטרגדיה לא הפסקתי להקיא. לקחו אותנו למושב פטיש ומשם הוריו של גיא לקחו אותנו. עד עכשיו אני לא מבינה איך הגענו למצב כזה של טבח".

"אני קודם כל מטפלת בנפש. יש לי סיוטי לילה קשים". אוריאן שטייף אחרי החילוץ | צילום: באדיבות המצולמת

>> נעמה שרדה את הטבח ברעים ומבקשת שנקשיב לה: "זה קשה אבל זה הכרחי"

יש בך כעס?
"יש לי הרבה שאלות, השאלה הגדולה היא איפה היה צה"ל בכל השעות הארוכות האלה שטבחו בנו, למרות שעכשיו אני מבינה שחיסלו גדודים שלמים שהיו באזור. הכעס העיקרי שלי מופנה כלפי הממשלה. זה פשוט מחדל שלא היה כדוגמתו, ומישהו יצטרך לתת על כך את הדין. איך הממשלה נתנה לחמאס ככה להתחזק, זה בלתי נתפס. מה זאת אומרת שלא שיערו את גודל העוצמה של חמאס? ביבי צריך להתפטר. אני רק מקווה שהמכה תהיה חזקה וישתקו אותם לתמיד".

מה ישתנה אצלך בחיים בעקבות מה שקרה?
"הגוף שלי פצוע מהקוצים, ועד עכשיו אני מוציאה אותם מהגוף, אבל קודם כל אני מטפלת בנפש. יש לי סיוטי לילה קשים. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי והתחברתי לקבוצות תמיכה. אני מאמינה שחיי ישתנו – קודם כל פחות אלכוהול, וכרגע אני מרגישה גם שגמרתי עם מסיבות, בכלל, לא רק של נובה. אחרי שראיתי את המוות מול העיניים החלטתי לשמור שבת, למרות שאני מבית חילוני. הדת לא זרה לי מבית הסבים שלי, ובשבת אלך לבית הכנסת לברך את ברכת הגומל״.