"חייכתי כי רציתי שאם אימא שלי תמצא את הגופה שלי, היא תראה אותי מחייכת"

בשלוש השנים האחרונות, מאיה אלפר (25), במקור מנס ציונה, למדה לימודי נשימה ועבודת נשימה. את חלק מלימודיה היא עשתה בחו"ל, בגואטמלה, שם היא מתגוררת בשנה האחרונה ועוסקת בתרגול נשימה ובאילוף כלבים. היא לא תיארה לעצמה כמה לימודיה והתרגולים שהיא עושה – יהיו בעצם מה שיציל את חייה, כשמצאה את עצמה בטבח הנורא שהתרחש ברעים ב-7 באוקטובר.

>> "שכבנו בתוך התופת, החזקנו ידיים והסתכלנו אחד על השנייה בפעם האחרונה"

היא הגיעה לביקור בארץ כדי לעבוד במסיבת "נובה", ותכננה להשתמש בכסף שתרוויח במסיבה בשביל לטייל בארץ בחודש שלאחר מכן. במקום זאת, היא כבר שבוע יושבת בבית ומנסה להתאושש, בחיוך וברצון לדבר עם כל מי שרק מוכנה לשמוע אותה, ולהעביר את המסר האחד והיחיד – כל בחירה שאנחנו עושות, היא מאהבה. "אם הייתי בלחץ ובהיסטריה באותו אירוע, לא הייתי שורדת", כך היא מספרת לי.

"הגעתי ל'נובה' באזור שתיים וחצי בלילה לעבוד, חילקנו שקיות זבל באזור של הקמפינג במטרה לנקות. הייתי אחראית על מתנדבים שהגיעו לעבוד במסיבה גם. באזור השעה שש בבוקר, התפעלנו אני וחברה טובה שעבדה באירוע גם, מהזריחה היפה ומהבוקר שעלה לאט לאט. כמה דקות אחרי כן – כבר התחילו האזעקות", היא משחזרת.

מאיה אלפר | צילום: באדיבות המצולמת

נלחצת?
"לא, לא התרגשתי יותר מדי, לצערי זה משהו די סטנדרטי בארץ. התנמכתי על הרצפה וכשראיתי שזה לא מפסיק, רציתי לצאת. התעכבתי איזה 20 דקות כי רציתי להחזיר את מכשיר הקשר שהיה איתי, את מבינה בכלל? אני לא הבנתי שאני במצב של הישרדות. חשבתי שיש אזעקות ושמפנים אותנו, זה הכל".

"אחרי 20 דקות מצאתי מישהי מהפקת האירוע ונכנסתי לאוטו", היא משחזרת עוד. "לפני כל נסיעה אני מתפללת את תפילת הדרך שלי, והתפללתי גם שם. לא הבנתי שעוד שנייה ניכנס לטירוף. היה טירוף ביציאה מהמסיבה, יצאתי לכביש 232, לכיוון כביש 1. ראיתי מלא מכוניות עוצרות מול המיגוניות. החלטתי לא לעצור ולהמשיך לנסוע, עד שראיתי מלא מכוניות שיצאו מהמסיבה ומסתובבות חזרה לכיוון המסיבה ומצפצפות לכולם להסתובב. לא הבנתי למה כולם עושים את זה, זה היה מוזר".

>> "אני מדממת. כולנו, חברי קיבוץ ניר עוז שנותרו, פצע מדמם. אנחנו רסיסים"

ומה את רואה מול עינייך כשאת מסתכלת סביב?
"התקרבתי לאחת המיגוניות וראיתי יריות ואנשים נופלים על הרצפה, הבנתי שיש מחבלים. ישר סובבתי את הרכב והבנתי שהם חוסמים את שני הכיוונים. תחשבי שתוך כדי יש מעלייך רקטות מעל הראש ללא הפסקה, כן? גם נורא הפחידה אותי הדרך בה אנשים נהגו על הכביש. היו 4,000 אנשים במסיבה, עם מחבלים מכל צד. לא היה עוד מושג בשלב הזה שבמסיבה עצמה היו גם מחבלים".

לאורך השיחה אלפר מדברת איתי במעין רוגע מופלא. אחרי שהייתה שם וראתה את כל הזוועות מול עיניה, אני לא מצליחה להפנים בכלל את הרוגע שלה. היא מבחינתה, מספרת שזה מה שהציל אותה: "התקשרתי לאבא שלי בשלב הזה, אמרתי לו שיש מחבלים בצד הכביש, אנשים נופלים. הוא לא הבין בכלל מה קורה וסתם הכנסתי אותו לסטרס, אז ניתקתי את השיחה, אבודה, אבל משתדלת בכל הזמן הזה להיות ברוגע. החלטתי לעשות את מה שאני יודעת הכי טוב – תרגילי נשימה בצד הכביש".

"בשלב מסוים פתחתי עיניים", היא ממשיכה. "ראיתי אנשים מנסים לצאת, חשבתי לעצמי שאולי נפתח הכביש. כשהתקרבתי לאחד היישובים ראיתי שלושה חבר'ה מהמסיבה, בהיסטריה, צרחו עליי לצאת כי המחבלים ריססו את כולם. הכנסתי אותם לאוטו, אחד מהם הבין דרך הנייד שיש מחבלים במסיבה, אנחנו מסתכלים אחורה לכיוון האירוע – ורואים רק ענן שחור שיוצא משם. בשלב הזה כבר שמענו יריות על אוטומט בכל המושבים סביבנו", היא משחזרת את רגעי האימה.

מאיה אלפר מתחבאת בתוך השיח | צילום: באדיבות המצולמת

>> חן מיה שרדה את הטבח ברעים אבל איבדה כל פיסת ביטחון: "לא ארגיש מוגנת לעולם"

"בשלב מסוים שוב עצרנו, ובאוטו תרגלתי נשימה כמה שיכולתי, זה מה שהשאיר אותי רגועה. כשפתחתי את העיניים, שוב כמה חבר'ה ישראלים שהיו איתי קודם באוטו, צרחו עליי 'תרוצי', תוך כדי שאני שומעת 'אללה אכבר' מאחוריי. הם כנראה ראו את האוטו שלנו והמחבלים ירדו לשם. המחבלים רדפו אחרינו".

סיטואציה שנשמעת כמו מסרט. ובתוך כל התופת הזו מה את עושה?
"קלטתי שאני בשטח פתוח, יצאתי מבין המכולות כדי להתחיל לרוץ ובמרחק של מכולה, שמעתי כדורים שורקים ועוברים עליי מעל הראש. היו מאחורי משהו כמו חמישה-שישה מחבלים, אז ישר קפצתי ראש לתוך שיח סבוך שראיתי אחרי אחת המכולות. שמעתי את אחד הבחורים צורח לי לא לעצור, ותוך כדי שאני קופצת לתוכו אני שומעת צרחה ורואה את אחד המחבלים יורה במישהי. היא צורחת ונופלת, לא אשכח את החיוך של אותו מחבל אחרי שירה בה, מחויך כאילו זכה בלוטו. זה הרגע שהבנתי שהם לא רואים בנו בכלל בני אדם".

מזעזע. ומאותו רגע את בשיח, זזה? נושמת?
"לא זזה. ידעתי שאם אזוז אז ירו בי. המחבלים המשיכו לרוץ אחרי ישראלים נוספים והבנתי שסיכוי גדול שבחזור הם יראו אותי, כי אני ממש חשופה. עצמתי עיניים וחייכתי את החיוך הכי גדול שלי, כדי שאם אימא שלי תמצא את הגופה שלי היא תמצא אותי מחייכת. חזרתי למנטרת הנשימה שלי, ידעתי שעשיתי את הכי טוב שיכולתי. לא ידעתי אם אני הולכת למות, אבל הייתי ממש שלמה גם אם כן. ידעתי שאני לא מפחדת ממוות ושאם זה נגמר – לפחות זה ייגמר עם חיוך".

"שמעתי אותם עוצרים לידי", אלפר מספרת על ההיתקלות עם המחבלים. "ראיתי את הרגליים שלהם ממש לידי, אבל הם הלכו ולא ראו אותי. אין לי מושג איך זה קרה כי לא הייתי מוסתרת בכלל. התחלתי להתחפר בתוך השיח, עקומה לגמרי עם הגוף, הייתי שם שש שעות. הייתי בתוך שיח שש שעות".

בלתי נתפס. וכל הזמן הזה את בקשר עם המשפחה?
"כן. פתחנו קבוצת וואטסאפ עם אבי ואחי – ניסיתי לשמור על סוללה כי ידעתי שאין לי מושג כמה זמן אהיה שם. על הכביש לידי היו אינספור מחבלים שעברו לידי על ימין ועל שמאל. שברתי מעט ענפים כדי שאוכל לזוז ולו מעט. פשוט המשכתי לנשום ולחייך, למרות שהייתי ליד בארי ושמעתי שעות יריות על אוטומט ויש צבע אדום ללא הפסקה. זה היה ברור שלמרות כל זה – אני לא יוצאת מהשיח".

מאיה אלפר | צילום: באדיבות המצולמת

>> בני הזוג ששרדו את הטבח ברעים: "רק רצינו לחזור הביתה לילדים שלנו"

"אחרי כמה שעות בתוך השיח, התיישבה עליו ציפור. קלטתי שהציפורים עדיין מצייצות, השמיים עדיין כחולים, ופשוט הוקרתי תודה על השיח ששומר עליי, על השמש שמאירה את מה שסביבי, הרוח שמקררת אותי. לא היו לי מים, חזרתי לנשום, להירגע, וכל פעם שעלתה בי מחשבה של שנאה, כעס או עצב, פשוט עצרתי והוקרתי תודה – על שקיבלתי החלטות טובות אם אני עדיין בחיים. על זה שאני רגועה במצב הבלתי נתפס הזה. כל פעם שעלה רגש קשה, הבנתי שאני צריכה להמשיך לחייך. שהיתי שם 6 שעות בתוך השיח מחויכת".

מי חילץ אותך אחרי כל הזמן הזה?
"אחרי 6 שעות עברה יחידת חי"ר, חיכיתי לשמוע אותם מדברים בעברית ללא מבטא, וצעקתי להם מתוך השיח 'הצילו'. המשימה שלהם הייתה לשחרר את בארי, אבל הם בחרו לשחרר אותי".

"אני זוכרת שהלכתי חמישה מטרים וראיתי גופה", היא משחזרת את המראות המטורפים. "ראינו ג'יפ לבן, החיילים התקדמו לעבר הג'יפ ורצו שאבוא איתם לתוך בארי. שמעתי את הירי מכיוון היישוב, לא היה סיכוי שאני מתקרבת לשם. בג'יפ הלבן היו ערבים ישראלים מרהט שפשוט חילצו ישראלים מהבוקר. ראיתי שהייתה איתם ישראלית אחת שכבר חולצה, וסמכתי עליהם לגמרי".

"שמעתי הרבה אנשים כועסים על המצב", אומרת אלפר, "לא שמעתי מישהו כועס כמוהם, כמו הערבים שהיו איתי. הם זעמו על החמאס".

"הם לקחו אותי לכיוון אופקים, ולא ידעתי את זה באותו רגע – אבל אבא שלי כבר נסע לכיוון הדרום להבין איך מוציאים אתי משם", היא מספרת, "הוא חיכה לי שם, כי הבין שלשם מגיע כל מי שפונה מהמסיבה".

באוטו עם אביך, היית מסוגלת לדבר בכלל?
"התפרקתי, אבל חשוב לשחרר. אני מרגישה ש'יצאתי בזול'. אני מלאת הוקרה על הרוגע שהיה לי, על הנשימה והתרגולים שעזרו לי נפשית. רק עכשיו, שבוע אחרי, היה לי לילה ראשון שלא קמתי בוכה מסיוט. למרות זאת, אני מרגישה שבלב המלחמה והגיהנום שהייתי בו, הצלחתי לשמור על שלווה וגן עדן בתוכי – אני סופר גאה בי. הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו לימדה אותי שכל בחירה שאנחנו עושות צריכה להיות מאהבה ובחיוך, עם כמה שזה יכול להיות מאתגר".