איילת זוסמן: "לא קיבלנו בנות לנבחרת כי הן ריחמו על עצמן"

אתן אולי לא מכירות בשלוף את השם, אבל את ההישגים של איילת זוסמן (43), אתן בוודאות מכירות. היא המאמנת של המדליסטית האולימפית לינוי אשרם, שהביאה לישראל מדליית זהב ראשונה באולימפיאדת טוקיו, וממש לאחרונה כבשה עוד הישג מדהים, כשדריה אטמנוב בת ה-16 זכתה במדליית זהב באליפות אירופה – הישג שרק אשרם הגיעה אליו לפני כן. אם זה לא מספיק, אז גם בתחרויות הקבוצתיות הנבחרת הישראלית הביאה כבוד, עם מדליית זהב משלה.

>> נעמי קולודני, מאמנת כדורסל גברים: "זה עצוב שהמינוי שלי הוא מהפך היסטורי"

"זה היה ממש מרגש ומפתיע", זוסמן מספרת, "במשחקים האולימפיים הייתי רק עם לינוי, ופה פתאום זה להיות מאמנת ראשית ולדאוג גם לבנות הצעירות. זה היה חמישה ימים של לחץ, כל יום היה משהו וכל פעם מישהי אחרת מתחרה. עד שזה לא נגמר לא יכולתי להשתחרר. לא האמנתי כמה התחרות הייתה מוצלחת".

"כולם יודעים שאין שום סיכוי שאעשה משהו בשביל מדינה אחרת. ברור לכולם שאני ישראלית פטריוטית. אני משתדלת לעשות הכל כדי שהדגל יהיה בראש הפודיום"

יצאת לתחרות עם ציפייה לזהב?
"היומיים של המוקדמות הלכו פחות טוב. בתרגיל אחד דריה הפילה כדור, אבל אז בתרגיל חישוק היא הייתה טובה. ביום למחרת השתמשתי במה שקרה ללינוי במשחקים האולימפיים – אמרתי לה 'הנורא מכל כבר קרה, עכשיו צריך להתרכז לעוד שלושה מכשירים'. זה מאוד קשה. המתעמלות עובדות 8-12 שעות ביום, אבל היחידות שמצליחות באמת להגיע לטופ הן אלה שיודעות לשים את הלחץ בצד ולבצע את התרגילים בצורה טובה".

את מישראל הקטנה, קוטפת מדליות זהב. איך מסתכלים עלייך בעולם?
"אני אחת המאמנות היותר מוערכות בעולם, אני מאמנת שמאמנת בדרך אחרת. הגישה שלי שונה: קודם לראות את טובת הספורטאית ורק אחר כך את הרצון למדליה. נורא חשוב לי שהן יזכרו את הדרך וילמדו ממנה, שיש עליות ויש ירידות, לא לשכוח את האתמול כדי שהמחר יהיה יותר טוב".

קיבלת כבר הצעות מפתות מחו"ל? נעשו ניסיונות להעביר אותך לאמן עבור מדינה אחרת?
"לא. כולם יודעים שאין שום סיכוי שאעשה משהו בשביל מדינה אחרת. זה ברור לכולם שאני ישראלית פטריוטית. אני משתדלת לעשות הכל כדי שהדגל יהיה בראש הפודיום, וכשזה קורה – זה מרגיש שכל העבודה הקשה הייתה שווה את זה".

עור של פיל

זוסמן, 43, נולדה וגדלה בחולון. את הקריירה שלה היא התחילה באולם ההתעמלות, בדיוק כמו המתאמנות שלה, כשהגיעה לחוג בגיל שבע. "פשוט התאהבתי במקצוע הזה. זה משלב בלט וריקוד ואקרובטיקה, הכול בענף אחד. התאמנתי בחולון עד גיל 17, אצל אירה ויגדורצ'יק, ובגיל 17 כשהרגשתי שאין לי יותר מה לתת, פרשתי. הייתה לי פציעה בגב, ועליתי במשקל".

איילת זוסמן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: רינה הלוי, איפור ושיער: רקאל סבן, ז׳קט: אדידס, מכנסיים: רזרבד, נעליים: אוסף פרטי, עגילים: פרוופאה

אחרי עשור של השקעה, זה נשמע קשוח לוותר. אולי אפילו מאכזב?
"החיים כל כך מילאו אותי, שלא הרגשתי את החוסר הזה של לא להתאמן. לא הרגשתי שיש לי בשביל מה להילחם. כשהייתי בת 16, גילו לאחותי סרטן, שזה גם היה טריגר לעזוב את האולם ולהתרכז בה. שנתיים וחצי אחרי היא נפטרה, ומיד אחר כך חזרתי בתור כוריאוגרפית ועזרתי לאמן".

היה לך איזשהו חלום להיות מאמנת אולימפית?
"החיים הובילו אותי לזה. הכל אצלי היה מונע מאהבה מאוד גדולה ומרצון להוסיף את הטאץ' שלי לתרגילים, לפתוח את הראש, להביא מוזיקה יותר מיוחדת. בכלל לא רציתי לאמן, חשבתי שזה מאוד משעמם. זה לעשות כל יום אותו הדבר ולהיות כל היום באולם, אבל ברגע שחוויתי את זה עם לינוי, הרגשתי את האדרנלין בתחרויות – לכבוש כל פעם עוד פסגה זה משהו שהעצים אותי".

ולזכות במדליית זהב כמאמנת?
"זו הגשמת חלום שלא חלמתי. אני עושה את מה שאני אוהבת, את מה שאנשים אחרים ראו בי. אני עצמי לא חשבתי לכבוש, זו אף פעם לא הייתה מטרה. תמיד רציתי להיות הכי טובה, אבל לא חלמתי על הנפת הדגל. הגעתי לאולם ההתעמלות כי עשיתי את מה שאני הכי אוהבת. הייתי מאוד תחרותית ועד היום אני מאוד תחרותית. הלחץ שלי נבע מהרצון שלינוי תתחרה בצורה הטובה בעולם – שניקול (זליקמן, א"ו) ולינוי יהיו בגמר, שנעשה היסטוריה. כיוונתי גבוה אבל לא חשבתי שיגיע זהב. קרה פה משהו גדול מעבר למה שאני מצליחה להכיל".

"אני ולינוי כל כך מכירות אחת את השנייה שבכלל לא היינו צריכות לדבר על זה, מספיק לנו מבט בעיניים ואנחנו מבינות הכל. ידענו שברגע שהיא מגיעה לשיא – ואין יותר שיא ממדליית זהב אולימפית – היא תפרוש. בעיניי היא עשתה בחירה נכונה"

"הגישה שלי שונה: קודם לראות את טובת הספורטאית ורק אחר כך את הרצון למדליה" לינוי אשרם ואיילת זוסמן במסיבת עיתונאים | צילום: באדיבות איגוד ההתעמלות

כמעט כל ניסיון להכיר קצת מעבר את האישה שמאחורי חזות המאמנת האגדית, מסתכם ב"אני לא מדברת על עצמי ועל החיים האישיים שלי", או מתנקז אל בנות טיפוחיה. יכול להיות שיכולת הניתוק הזו היא גם חלק מסוד ההצלחה של זוסמן.

"בגיל 17 כשהרגשתי שאין לי יותר מה לתת, פרשתי. הייתה לי פציעה בגב ועליתי במשקל. לא הרגשתי שיש לי בשביל מה להילחם. כשהייתי בת 16, גילו לאחותי סרטן, שזה גם היה טריגר לעזוב את האולם ולהתרכז בה. שנתיים וחצי אחרי היא נפטרה"

"לפני טוקיו הייתה לי אחריות מאוד גדולה כלפי כולם – לינוי, אגודת ראשון לציון, האיגוד והוועד האולימפי – ואחרי הזכייה הבנתי את גודל האחריות", אומרת זוסמן, "בטוקיו היינו מאוד מנותקות, לא נתתי לאף כתב להתקרב אלינו. לא רציתי שמישהו יבלבל ללינוי את הראש, וכל הזמן ניסיתי להסיח את דעתה ואת דעתי. ביום התחרות שמנו מוזיקה, רציתי שהיא תבוא לתחרות ותהנה. הייתי רגועה, מאוד סמכתי עליה. כל השנים אמרתי לה 'תני לי קצת נחת', והגענו לתחרות הכי חשובה בכל הקריירה שלנו כשאני מאוד בטוחה בה".

איך זה הרגיש כשהמתעמלות הרוסיות לא פרגנו, וערערו על הזכייה של לינוי והעולם הצטרף ברשתות החברתיות?
"כמעט בכל תחרות מערערים, גם אני ערערתי בתחרויות לפני האולימפיאדה. הן כנראה חשבו שמגיע להן יותר אבל בסופו של דבר זה לא שינה. מבחינתנו, ההישג היה כל כך גדול שהתעסקנו רק באושר שגרמנו לעם ישראל. לא חשבנו על שום דבר אחר. 99 אחוז מהתגובות היו מפרגנות. חוץ מזה, בשביל להיות ספורטאית אולימפית את חייבת לפתח עור של פיל. את חווה הרבה קשיים ותסכול, אני חיה את זה בעצמי, ולי ברור שככה ספורטאית-על צריכה להתנהל – אחרת היא לא יכולה להיות שם. אחת הסיבות שלא קיבלנו בנות מסוימות לנבחרת, זה כי הן פחות דרשו מעצמן ויותר ריחמו. בסופו של דבר המאמנת רק צריכה לכוון, כי המתאמנת כבר כל כך דורשת מעצמה".

איילת זוסמן ולינוי אשרם באולימפיאדת טוקיו 2020 | צילום: Laurence Griffiths/Getty Images

למתאמנות אין הרבה זמן לחיים פרטיים מחוץ לאימונים, מה בנוגע למאמנות?
"מאמנת טובה שכל כולה בעניין, צריכה להיות פנאטית. את צריכה להשקיע את כל כולך בזה כי אם תתעסקי בדברים אחרים, זה לא יעבוד. היום אני יכולה לשלב חיים אישיים, בזכות זה שאני מאמנת ראשית ויש לנו צוות מדהים של מאמנות. זו בעצם מדליה משותפת לכולנו".

אז מה את עושה עם הזמן המועט שהתפנה לך?
אני גרה בתל אביב, אז רב הבריחות שלי הן לים".

"בשביל להיות ספורטאית אולימפית את חייבת לפתח עור של פיל, כי את חווה הרבה קשיים ותסכול. אחת הסיבות שלא קיבלנו בנות מסוימות לנבחרת, זה כי הן פחות דרשו מעצמן ויותר ריחמו על עצמן"

את עושה ספורט?
"כל יום אני אומרת שהיום אני אעשה הליכה, אבל זה לא קורה, אין לי זמן. אני כן בכושר שמתאים למתעמלת אומנותית, אבל אין לי כושר אירובי".

לינוי סיפרה שאחרי הפרישה היא העלתה במשקל וחטפה תגובות קשות בנושא.
"עוד לא פגשתי מתאמנת שפרשה ולא עלתה במשקל. זו טראומה לגוף. אני לא מדברת אפילו על הפיזיותרפיה והטראומה של הכאבים. כשאת ספורטאית פעילה שמתחרה, אי אפשר לעלות אפילו 100 גרם במשקל כי זה יכול לגרום לשברי מאמץ. מישהי שמתאמנת כל כך הרבה ובבת אחת מפסיקה – היא יכולה לאכול אותו הדבר ועדיין בבום לעלות במשקל. הכנתי את לינוי מראש כשהיא פרשה – את תעלי במשקל, וזה נורמלי. היא נראית מצוין, ואם למישהו יש בעיה עם זה שהיא עלתה במשקל זה בעיה שלו".

>> לינוי אשרם: "אחרי הפרישה עליתי 12 ק"ג, ואני לא מכוונת לחזור לגוף הדקיק שהיה לי"

ב"אנחנו על המפה", זינה, דמות המאמנת של שלום מיכאלשווילי, לא מרשה לאכול אפילו משמש. איך מקפידים על המשקל בצורה תקינה ובריאה שלא תתפתח להפרעות אכילה וחוסר ביטחון?
"ספורטאית צריכה לדעת שברגע שהיא בחרה בענף הזה ובעבודה הסיזיפית הזאת, היא צריכה להקפיד ולהתאים את עצמה, אבל מעולם לא אסרתי על אף אחת לאכול, להיפך, הסברתי מה כן לאכול. אנחנו במעקב, ואם יש מתאמנת שקשה לה – בכל זאת זה גיל שיש קפיצת גדילה והורמונים – אז צריך לעזור לה יותר. אנחנו עושים הכל כמו שצריך".

"עוד לא פגשתי מתאמנת שפרשה ולא עלתה במשקל. זו טראומה לגוף. הכנתי את לינוי מראש כשהיא פרשה – את תעלי במשקל, וזה נורמלי. היא נראית מצוין, ואם למישהו יש בעיה עם זה שהיא עלתה במשקל זה בעיה שלו"

ומה בנוגע לחינוך הנוקשה? למשטר עבודה קשוח?
"אולי זה קורה אצל מאמנות אחרות, אבל זה לא מגיע לרמות של הדמות של מיכאלשווילי. אני דוגלת כל הזמן בלהעלות את הביטחון של המתאמנת שתרגיש בנוח. בסופו של דבר היא יוצאת לבד למשטח, בבגד גוף וכל העיניים נישאות אליה, היא חייבת לצאת כשהיא מרגישה טוב עם עצמה. אני מאמנת קשוחה אבל גם רכה ומחבקת, אני בודקת מה מתאים – אם הספורטאית דורשת קשיחות וזה יביא אותה למצבים טובים יותר או אם היא צריכה חיזוק וליווי. לשמחתי, היום אנחנו צוות – מלבדי יש את אלה סמופלוב, שהיא שותפה שלי לאורך כל הדרך, ואת נטאשה סטיפנובה, נטלי ביידק, אידה מיירין, אלונה קושבצקי, נטאשה אסמולוב ועכשיו גם את לינוי. בגלל שאנחנו צוות אז יוצא שיש גם מאמנת אחת יותר קשוחה ואחת יותר מלטפת ומכילה".

בסופו של דבר מדובר בילדות צעירות שנכנסות לעולם מאוד תובעני.
"אני חושבת שברגע שהן בחרו בענף ההתעמלות האמנותית, הן כבר התאהבו, ומתאמנת שהגיעה לנבחרת כבר עשתה את הבחירה שלה. כן, הן צריכות לוותר על דברים מסוימים, אבל זה ספורט צעיר ובגיל 20-22 הן יוכלו לחוות את שאר הדברים, ללמוד לטייל בעולם ולאכול במסעדות".

איפה ההתמסרות לענף יכולה עוד להקשות?
"המתאמנות מאוד צעירות. הן נשארות קצת ילדותיות, אולי בגלל שהן מתמסרות לאימונים ופחות נחשפות לעולם".

"אני אחת המאמנות היותר מוערכות בעולם, אני מאמנת שמאמנת בדרך אחרת. הגישה שלי שונה – קודם לראות את טובת הספורטאית ורק אחר כך את הרצון למדליה. חשוב לי שהן יזכרו את הדרך וילמדו ממנה"

אז חוסר זוגיות או אהבה ראשונה שמגיעה בשלב מאוחר בחיים, זה לא נובע רק מחוסר זמן, אלא מחוסר התפתחות?
"רובן באמת לא חוות את הצורך הזה, בטח לא מי שנמצאת בטופ ורוב הזמן באימונים ובטיסות. הן חוות את הצורך הזה רק בשלב מאוחר יותר. ללינוי היה חבר ראשון בגיל 20, וזה משהו שמאוד חיזק אותה כי היא כבר רצתה את החיבוק הזה מבחוץ, ולא רק של אבא ואימא".

זה הפריע לך?
"אני לא מתנגדת לחבר, אבל כן קשרים רומנטיים צריכים להגיע רק בגיל שאותה ספורטאית יכולה להכיל את זה".

בשנים האחרונות חלה מגמת שינוי בעולם שהגיעה גם למגרשי הספורט – החל משיח פתוח על המחזור הנשי וכלה בהטרדות מיניות. באולימפיאדה, האצנית לונה צ'מטאי-סלפטר, הפסיקה את הריצה שלה בגלל כאבי מחזור. יש מקום להתחשב בנושא הזה כשהמתאמנות הן נערות צעירות?
"אלה דברים שאנחנו מדברות עליהן, אנחנו משתדלות להיות שם תמיד בשביל המתאמנות, ובגיל ההתבגרות עוברים כל מיני קשיים. אם משהו מפריע אז חשוב לדבר עליו, כי כשיש משהו שמציק לך הוא מזיז אותך מהמטרה. כשלמתאמנת יש מחזור והיא הורמונלית, היא משתפת אותנו ואנחנו מתאמים את האימון בהתאם. אנחנו בני אדם, אסור לשכוח את זה".

ב-2018, העולם הזדעזע אחרי שנחשפה פרשיית ההתעללות המינית של רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית לארי נאסר. איך שומרים על הבנות בעולם מפני הטרדות?
"מה שיפה אצלנו זה שאנחנו ספורט של נשים. כל הגורמים שעובדים עם הבנות הן נשים, אנחנו עם עשר עיניים עליהן ובטח אחרי הפרשיות האלה. לשמחתי זה משהו שלא הגיע אלינו. הבנות שלנו ממש עטופות מכל כיוון, החל משיחות מנטליות שנטע ריבקין עושה איתן ועד נשות מקצוע כמו תזונאיות ונטלי ברטלר הפיזיותרפיסטית. חשוב שילדה בת 12 תרגיש בנוח, ומאוד חשוב לנו שזה יהיה מתחת לעיניים שלנו".

הבייבי של המדינה

בצוות המאמנות של זוסמן נמנית כיום לינוי אשרם בת ה-22, שהפתיעה לפני כחודשיים את כל המדינה כשהודיעה בדמעות על פרישתה. זוסמן, שליוותה אותה לאורך כל הקריירה המפוארת שלה, ליוותה אותה גם במסיבת העיתונאים וישבה לצדה. "ללא איילת זוסמן אני לא בטוחה שהייתי אלופה אולימפית", אמרה שם אשרם, "אם הייתי יכולה לחתוך את המדליה לשניים, הייתי נותנת לה את החלק שלה".

"הבנות צריכות לקבל את אותם תנאים של הגברים. גם לינוי לא הייתה מגיעה למדליית זהב אם איגוד ההתעמלות לא היה מקים את האוהל בווינגייט. לא מובן איך מצפים שכדורגלניות יצליחו בלי להתאמן, אבל זו הבעיה, מחכים לראות הישגים ואז משקיעים"

הפרישה של לינוי – זו החלטה שהגעתן אליה ביחד?
"אני ולינוי כל כך מכירות אחת את השנייה שבכלל לא היינו צריכות לדבר על זה, מספיק לנו מבט בעיניים ואנחנו מבינות הכל. ידענו שברגע שהיא מגיעה לשיא – ואין יותר שיא ממדליית זהב אולימפית – היא תפרוש. בעיניי היא עשתה בחירה נכונה, וזה מה שגם אני יעצתי לה. יש לה מה לראות בחיים, להתפתח מזוויות אחרות ולתת לאחרים גם לחוות – כמו לדריה ולעדי (כץ, א"ו). לינוי יכולה לתת להן הרבה כוח וידע מהניסיון שלה לינוי כי מביאה את הטופ של מה שספורטאית צעירה צריכה לשמוע".

דריה אטמנוב באליפות אירופה 2022 | צילום: באדיבות איגוד ההתעמלות בישראל Ulrich Phassbender

איך זה מרגיש עכשיו כשלינוי היא קולגה שלך?
"מרגיש לי טבעי מאוד, היא גם תמיד הייתה שם. גם כשהיא הייתה ספורטאית, היא עדיין עזרה לספורטאיות צעירות".

יש בזכייה הזאת ערך מאוד גדול, גם עבור המדינה, אבל גם עבור נשים ונערות בכלל. אלופה אולימפית שמראה לנו מה זה נחישות, מסירות, דבקות במטרה וביטחון בדרך.
"לינוי משדרת עוצמה וכוח מאוד גדול. היא בחורה צעירה שעשתה את הבלתי אפשרי וניפצה תקרת זכוכית בפעם הראשונה. פה היא הייתה הבייבי של המדינה, וברגע שהיא השיגה מדליית זהב זה הראה עד כמה היא חזקה ועד כמה הספורט הנשי חזק ומוערך".

דווקא הספורט הנשי בארץ לא זוכה לרמות פירגון וחיבוק כמו הספורט הגברי. ראינו את זה לאחרונה במאבק הכדורגלניות, שזעקו לשוויון.
"אני חושבת שככה זה צריך להיות במדינה מתוקנת, הבנות צריכות לקבל את אותם תנאים שהגברים יקבלו. גם לינוי לא הייתה מגיעה למדליית זהב אם איגוד ההתעמלות לא היה מקים את האוהל בווינגייט. אוהל זה נשמע קטן, אבל זה אוהל עם מגרשים וחדרי טיפולים. זה לא מובן איך מצפים שהכדורגלניות יצליחו, כי בלי להתאמן אי אפשר להתקדם. אבל זו הבעיה, מחכים לראות הישגים ואז משקיעים".

"ללינוי היה חבר ראשון בגיל 20, וזה משהו שמאוד חיזק אותה כי היא כבר רצתה את החיבוק הזה מבחוץ, ולא רק של אבא ואימא. אני לא מתנגדת לחבר, אבל כן קשרים רומנטיים צריכים להגיע רק בגיל שאותה ספורטאית יכולה להכיל את זה"

מה זאת אומרת?
"ההשקעה כיום היא בעקבות ההישגים שלנו, חיכו שנשיג את זה. עד המדליה הראשונה של לינוי, לא קיבלנו משכורת. אני לא קיבלתי משכורת כמאמנת, עבדתי בתור כוריאוגרפית באקרובטיקה ועבדתי בחוגים כדי להשלים הכנסה. רק כשהיא זכתה במדליה הרימו את הכפפה, הבינו שכדי לשמור על זה – מעמד המאמן חייב להשתנות. ברגע שנתנו לי משכורת, יכולתי להתפנות רק לאימון של לינוי ולהביא תוצאות עוד יותר גבוהות".

היום, אחרי שהוכחתן את עצמכן והמדליות מביאות כבוד, הדלת נפתחת יותר בקלות?
"אחרי הזכייה של לינוי אני מרגישה שיש שינוי. כיום לנבחרת הצעירה אנחנו מקבלים מה שאנחנו מבקשים כדי להביא תוצאות חדשות בעתיד, אבל רק התחלנו וימים יגידו. בשביל להתברג על הפודיום בעולם צריך להשקיע קצת יותר. הבנות משקיעות את כל כולן בענף, אצלנו זה מגיע ל-12 שעות ביום, זה הכי הרבה שיש. את רוב הזמן שלהן הן מבלות באולם ולכן הן צריכות מגורים ותנאים להתאוששות, למשל סאונה שעדיין אין, אבל אני מאמינה שנקבל".

איילת זוסמן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: רינה הלוי, איפור ושיער: רקאל סבן, אוברול: רזרבד, עגילים: זארה

לקוראת מהצד, חדר סאונה נשמע כמו פינוק.
"זה לא פינוק, זו חובה. הן עובדות כל כך קשה פיזית, הגוף שלהן נשבר ומרוסק, אז הן חייבות פיזיותרפיסטיות צמודות וחייבות תנאים שיעזרו לגוף שלהן לתפקד. זה לא מותרות. אנחנו לא נמנות עם המדינות המובילות בעולם מבחינת התנאים, אבל כן מביאות תוצאות. אנחנו מתאמנות כיום באוהל, ובינתיים בונים לנו היכל בראשון לציון. אני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר".

זה לא רק חוסר בתנאים, הבנתי שגם אחרי הזכייה, הזוכה צריכה לשלם מס על המענק.
"ככה זה היה, אבל כרגע ספורטאים לא צריכים לשלם מס על זכייה. הם עובדים קשה בשביל להרים את הדגל ובסוף צריכים לשלם מס – זה כל כך לא הגיוני".

מה המאמן האולימפי מקבל?
"50 אחוז מהמענק הכספי שהספורטאי מקבל. וכבוד".

>> מספורטאית ליזמית הייטק מצליחה: יעל אדם מלמדת איך לצמוח מכישלון