נעמי קולודני: "זה עצוב שהמינוי שלי הוא מהפך היסטורי"
היא נמסרה לאימוץ בגיל שבועיים, התגלתה ככוכבת כדורסל בגיל 12 וכעת בגיל 40 היא עושה היסטוריה כמאמנת קבוצת כדורסל מקצועית לגברים. נעמי קולודני חושפת את הדרמות בחיים ועל המגרש. ריאיון
לכאורה, נעמי קולודני, כדורסלנית העבר המצטיינת, מהטובות שהיו לנו כאן בכל הזמנים, הייתה אמורה להתפוצץ מגאווה אחרי חתיכת ההיסטוריה שעשתה לאחרונה. קולודני, היא האישה הראשונה בתולדות הכדורסל בישראל שמונתה להיות מאמנת של קבוצת גברים. אבל המאמנת הטרייה של מכבי אשדוד, המשחק בליגה הלאומית, מתקשה להצטרף לפסטיבל סביבה. פסטיבלי הרמה עצמית זה פחות הקטע שלה, אבל זאת לא הסיבה היחידה שבגללה קשה לה לקבל בשמחה את המינוי שלה. אל תבינו אותה לא נכון, היא מאמינה ובטוחה ביכולות ובכישורים שלה לתפקיד, אבל לא ככה היא הייתה רוצה לעשות היסטוריה.
>> הכדורגלנית נועה סלימהוגיץ' שהוחתמה במילאן: "הייתי מקבלת הערות כמו 'מה את בן?'"
קולודני נכנסה לתפקיד בדצמבר 2021 אחרי פיטוריו של מאמן הקבוצה עופר רחימי, חבר טוב שלה ומי שהביא אותה לפני שנתיים להיות העוזרת שלו. מי שעבורה חברות היא בגדר ערך עליון, מקווה לסתום חור זמני עד שיגיע מאמן קבוע, ושלה תהיה הזדמנות לקבל בעתיד תפקידים משמעותיים כמאמנת, אבל הפעם דרך הדלת הראשית.
"בואי נודה שאחרי הכול זה מקומם ועצוב שבישראל של שנת 2022 מינוי כזה של אישה הוא עדיין חריג ובגדר מהפך היסטורי. בעיניי אנחנו ממש לא אמורים להתפעל מהמינוי, לנשים יש את כל היכולות להיות בתפקיד הזה והן מוכשרות לכך בדיוק כמו מאמנים גברים. הבעיה האמיתית של הנשים בענף היא שהן לא מקבלות הזדמנות", אומרת קולודני. "אני מאוד מקווה שזה לא משהו חד פעמי. שיפתחו עוד דלתות לנשים ושלא ירחק היום ועוד נשים יקבלו את ההזדמנות ואת הלגיטימציה כמאמנות של גברים, ואז כל הבאזז סביבי כבר לא יהיה רלוונטי".
"גברים יכולים כמעט ללכת מכות באימון, אבל אחרי שהוא מסתיים הם יכולים ללכת לשתות יחד בירה. נשים יכולות לסחוב דרמה עונה שלמה"
אי אפשר שלא לחוש באי הנוחות שלך בקבלת התפקיד. עופר רחימי נתן לך את ברכת הדרך?
"בוודאי. אני ממש לא שמחה על הנסיבות בהן הגעתי לתפקיד, ובלי ברכת הדרך ובלי האישור שלו, זה לא היה קורה מבחינתי. הוא חבר יקר ואחד האנשים המקסימים בתחום, ובכלל, והחיבור בינינו היה מעולה מהרגע הראשון. הוא הביא אותי למערכת הכדורסל הגברית ומגיע לו כל הקרדיט, כי אף אחד לא עשה את זה לפניו. כשהוא פוטר הרגשתי זוועה. כרגע אנחנו לא בקשר, הכל טרי ועם הרבה אמוציות. אני מרגישה חרא שזה יצא ככה, למרות שאין לי שום קשר למה שקרה. כרגע צריך להרגיע, ואני מאמינה שעם הזמן נחזור לחברות האמיצה שבינינו".
הכדור במגרש של מי טו
אמוציות בצד, קולודני בינתיים מוכיחה את עצמה במגרש הגברי. במשחק השני שלה כמאמנת הקבוצה שלה אמנם הפסידה למובילה בטבלה מנהריה, אבל במשחק הראשון קבוצתה ניצחה את מכבי הוד השרון. "כולנו רודפים אחרי ניצחונות", היא אומרת, "הפסד הוא הפסד ואף אחד לא אוהב להפסיד. הפסדנו לקבוצה עשירה יותר שנחשבת לאחת הקבוצות הטובות בליגה. אבל בצד האכזבה יש תחושה שאפשר לעשות את זה נכון. בעיניי גם הדרך חשובה, לא רק התוצאה, ואם נשחק נכון כקבוצה אז גם הניצחונות יגיעו".
"זה מקומם ועצוב שבישראל של שנת 2022 מינוי כזה של אישה הוא עדיין חריג ובגדר מהפך היסטורי. בעיניי אנחנו ממש לא אמורים להתפעל מהמינוי"
שמה של קולודני הולך לפניה. במהלך השנים היא שיחקה בנבחרת ישראל ובמספר לא מבוטל של קבוצות בכירות בליגת העל, ובאמתחתה שבע אליפויות וחמש זכיות בגביע המדינה. אחד מרגעי השיא בקריירה שלה נרשם כשהביאה את הניצחון לקבוצת הנשים של אשדוד ששיחקה מול רמלה, בסדרת הגמר של אליפות המדינה. בסופו גם זכתה ב-MVP (שחקן או שחקנית העונה של ליגת העל בכדורסל). "לעשות את זה כשתשע שחקניות אמריקאיות סביבך, זה בהחלט הישג בעל משמעות", היא משתפת. בשנת 2018 היא תלתה את הנעליים והחלה לאמן את הקבוצה מרמת השרון, שבה החלה את דרכה כשחקנית. לפני שנתיים הגיעה ההצעה מעופר רחימי לשמש כעוזרת שלו באשדוד, שם התגוררה בעבר כשחקנית, ואליה חזרה לפני שנתיים אחרי תקופה שהתגוררה בכפר סבא.
בכל הקריירה שלך חלמת אי פעם לאמן גברים?
"בגדול לא. היה לי ברור שאני רוצה לאמן וידעתי שאגיע לזה יום אחד, אבל לא חשבתי אם גברים או נשים, אלא רק על אימון בליגת העל. הגעתי לאמן את קבוצת הנשים של רמת השרון בליגת העל, ושאלו אותי לגבי אימון גברים. אבל מבחינתי מה שהיה חשוב היה עצם האימון כי לאמן זה לאמן, לא משנה אם גברים או נשים – תמיד מאמן רוצה לנצח. אימון נשים נראה לי הכי טבעי, עד שפגשתי את עופר רחימי, ומצאתי את עצמי מצטרפת אליו כעוזרת למכבי אשדוד. לראשונה נחשפתי לכדורסל גברים על המגרש, ולא רק בטלוויזיה, וזה היה סוג של גילוי. פתאום מצאתי את עצמי עושה חשיבה מחדש לגבי החלומות שלי, אז כן, לאמן גברים בליגת העל זה חלום. אחרי שנים שעבדתי על עצמי מבפנים, היום אני יכולה לדבר בקול על חלומות ולהודות בפני עצמי שאני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, להיות חלוצה בעשייה שלי ולשבור תקרות זכוכית".
איך השחקנים קיבלו אותך?
"את צריכה לשאול אותם. מבחינתי זה מדהים, מרגיש לי מאוד טבעי ונורמלי. גם השחקנים וגם האוהדים הכירו אותי בשנתיים האחרונות כעוזרת מאמן, הם מבינים שאני יודעת את העבודה. חלק גדול מהם מכירים אותי עוד כשחקנית בקבוצת הנשים".
אז יכול להיות שאת הסמן של המהפכה?
"אני לא יכולה לחשוב על עצמי באופן אישי כעל משהו גדול כל כך. הרבה דברים קרו בשנים האחרונות שתרמו לזה. יש התעוררות בתחומים רבים, אני רוצה לחשוב שגם מהפכת מי טו תרמה את חלקה לכך. היום נשים לא פוחדות לדבר ולשים את עצמן בפרונט. תראי מה קורה בממשל החדש יחסית בארצות הברית, כמה כוח נשים מקבלות – וזה ילך ויחלחל עוד ועוד. גם בכדורסל העולמי מתחילים לראות יותר נשים. יש היום לא מעט עוזרות מאמנים, ונשים משתלבות גם בתפקידי הסגל השונים וגם בנושאי פיתוח. תראי למשל את בקי האמון, כדורסלנית העבר הנהדרת בת ה-44, שנמצאת היום בתפקיד עוזרת המאמן של קבוצת סן אנטוניו ב-NBA".
מה הסיבה שבארץ בקושי רואים נשים בתפקידי מפתח בענף?
"הסיבה שאין מספיק מאמנות בישראל היא אך ורק כי לא נותנים להן את ההזדמנות. גם בליגת העל לנשים יש רק שתי מאמנות נשים לעומת שמונה מאמנים גברים וזה לא כי נשים מפחדות מתפקידים תובעניים. כל קיץ, לפני שמתחילה העונה, יושבים הבעלים, היו"רים ומנהלי הקבוצות לקבוע מי יהיו המאמנים הבאים והם פונים אוטומטית לגברים. אני אומרת אדרבא, תשבו גם עם מאמנות נשים, תראיינו אותן, תקשיבו ותנו להן הזדמנות. הגיע הזמן שאלה שיושבים למעלה יתחילו לקחת בחשבון נשים. כשאתה לוקח מאמן חדש אתה תמיד לוקח סיכון, והסיכון זהה לגברים ולנשים. עד שלא ימנו נשים לתפקידים האלה, לא ידעו את ערכן האמיתי".
"אין מספיק מאמנות בישראל כי לא נותנים להן הזדמנות. גם בליגת העל לנשים יש רק שתי מאמנות נשים לעומת שמונה מאמנים גברים וזה לא כי נשים מפחדות מתפקידים תובעניים"
מניסיונך, יש הבדל משמעותי בין הכדורסל הנשי לכדורסל הגברי?
"אצל הגברים יש פחות דרמה. וגם אם יש דרמה, היא קצרה. גברים יכולים כמעט ללכת מכות באימון, אבל אחרי שהוא מסתיים הם יכולים ללכת לשתות יחד בירה. נשים יכולות לסחוב דרמה עונה שלמה".
עוד הבדל משמעותי הוא בשכר של נשים לעומת שכר הגברים.
"למרבה הצער נשים מרוויחות פחות מגברים, גם כשחקניות וגם כמאמנות. זה מקומם וזה לא השתנה בחלוף השנים. הבעיה מתחילה בזה שהספורט של הנשים מקבל פחות תקציבים מזה של הגברים. בנוסף, כשמדובר בכדורסל הנשי יש פחות ספונסרים ופחות מפרסמים, והחשיפה התקשורתית קטנה יותר. גם כשהייתי כדורסלנית פעילה, וגם היום כמאמנת, אני משקיעה לפחות כמו גבר, ואולי אפילו יותר – אז למה אני מרוויחה פחות מגבר באותה עמדה? הרבה נשים בספורט צריכות עוד עבודה ולא יכולות להקדיש את כל כולן רק לעיסוק הספורטיבי שלהן, כי הן צריכות להשלים הכנסה. האפליה הזאת לא תוקנה והיא לא צריכה להיות קיימת בכלל, כי אין הבדל אם זו נעמי או אם זה נועם".
את עושה משהו בכיוון הזה?
"לקחתי על עצמי לאמן בנות בגילאי 14-13. מבחינתי זו שליחות הרבה מעבר לכדורסל. אני רוצה לעזור להן להתפתח כבנות אדם וכנשים, כדי שיגדלו להיות נשים דעתניות ונשים עם כוח, כאלה שלא מפחדות לומר בצורה בטוחה ואלגנטית את דעתן, לעמוד על שלהן ולהשפיע בדרכן".
בדרך מברזיל עוצרים ברביבה וסיליה
לקולודני יש אישיות מרתקת. מצד אחד כספורטאית היא נחשבה לקילרית אמיתית, כזאת שלא רואה בעיניים, טמפרמנטית מאוד, קשוחה ולהוטה להישגים מקצועיים, אבל בחיים האישיים היא מצטיירת כבחורה רגישה מאוד, ענווה וביישנית. "אדם הוא סך כל התכונות שלו ויש מקומות להראות חלקים כאלה ויש מקומות להראות חלקים אחרים, שני הצדדים מרכיבים את מי שאני", היא אומרת.
הכישרון שלה התגלה בגיל 12. "אחרים אמרו שיש לי כישרון. אני חושבת שהבנתי את זה על עצמי רק בשלב מאוחר בקריירה", היא מצטנעת, "עד אז רק ידעתי שאני אוהבת את המשחק". את הקריירה היא התחילה בגיל 14 בקבוצת רמת השרון, וצורפה במהרה לקבוצה הבוגרת בתפקיד רכזת – ושם הכדורסל הפך לחזות הכל. לפני כן קולודני אהבה מאוד לשחק כדורגל, ואולי אם הייתה ממשיכה בכיוון הזה העתיד שלה היה דווקא על הדשא. היא מעידה על עצמה כילדה סקרנית שתמיד הסתובבה עם ספר ביד. "הייתי תלמידה טובה, אבל לא מאוד משקיענית. קצת התחכמתי וניצלתי את הרקע המורכב שלי בשביל שהמורים יעשו לי קצת הנחות", היא מספרת.
"אני לא מחפשת להתחשבן עם האישה שילדה אותי. הייתי רוצה פשוט לעמוד מולה ולהגיד לה: 'בזכות ההחלטה שלך למסור אותי לאימוץ זכיתי לחיים הכי טובים שאפשר לבקש'"
קולודני נולדה לפני 40 שנה בברזיל, וכשהייתה בת שבועיים אומצה על ידי משפחה מרמת השרון. אחרי שנים של מחשבות שמתרוצצות בראשה, היא מתחילה להתיידד עם המחשבה לטוס לראשונה בחייה לברזיל כדי להתחקות אחר שורשיה. "לפעמים אני שואלת את עצמי אם היא תוהה מה עלה בגורל התינוקת שמסרה לאימוץ איך שנולדה", היא מספרת. "אני לא מחפשת סגירת מעגל, גם לא להתחשבן עם האישה שילדה אותי. הייתי רוצה פשוט לעמוד מולה ולהגיד לה 'הנה אני, הכל בסדר ותודה לך, בזכותך ובזכות ההחלטה שלך למסור אותי לאימוץ זכיתי לחיים הכי טובים שאפשר לבקש'".
היא אומצה על ידי ארנון ונירה קולודני. אביה הוא איש נדל"ן, שפועל בעיקר באיטליה, אימה הייתה הבעלים של "רביבה וסיליה" המיתולוגית ברמת השרון יחד עם רביבה אפל ז"ל שהלכה לעולמה ב-2018. "רביבה ז"ל הייתה כמו אימא שנייה שלי", אומרת קולודני. שנה ושמונה חודשים אחרי האימוץ שלה, חזרו הוריה לברזיל ואימצו בן, אחיה רון, שמחפש את עצמו בתחום המוזיקה. כשהייתה בת חמש הוריה של קולודני התגרשו. "גרתי עם אימא אבל אבא תמיד היה בתמונה ומעורב בכל וככה זה עד היום, ועדיין גירושים זה דבר לא נעים ולא קל לילדים, למרות שאצלנו הם עשו הכל כדי להקל עלינו", היא מספרת. "למעשה היו לי שני בתים, ואני חושבת שהעובדה הזאת תרמה למי שאני היום וליכולת ההסתגלות המהירה שלי למצבים. אחי ואני לא היינו ילדים קלים – גם ילדים מאומצים וגם ילדים להורים גרושים – אבל הבית היה בית פתוח, מקבל ומכיל. לא גידלו אותנו לחשוב שהשמש זורחת לנו מהתחת ונתנו לנו לחקור את מי שאנחנו, אתגרו אותנו לשאול שאלות, לימדו אותנו לא לקבל דברים כמובן מאליו והעניקו לנו הרבה ערכים של נתינה. זכיתי בזוג הורים מקסימים, יש בינינו קשר נפלא, הם החברים הכי טובים שלי. לא יכולתי לבקש יותר. בורכתי".
מתי גילית שאת מאומצת?
"ההורים שלי לא עשו לי יום אחד שיחת סלון והחליטו לפתוח את זה. הנושא הזה היה פתוח אצלנו בבית מאז שנכנסתי לחייהם והיה על זה שיח חופשי, גדלתי לתוך זה. כשהייתי בת שלוש או ארבע נסעתי עם אימא במכונית, שאלתי אותה איך עברתי מהבטן של האישה ההיא לבטן שלה. אני לא זוכרת מה היא ענתה, אבל לימים היא אמרה שככה התחוור לה הפער בין מה שהם מסבירים לנו למה שאנחנו מבינים".
היום בוער בך למצוא את אמך הביולוגית? חשבת לצאת למסע שורשים עם אחיך?
"את אחי זה פשוט לא מעניין, הוא שם מסך. מבחינתו יש לו זוג הורים והוא חי את חייו. בתקופות של הסגרים התחלתי לחשוב על זה ברצינות וחפרתי בזה לעומק. אני ממש רוצה לעשות טיול לברזיל, להיות באמזונס ולטייל בכפרי דייגים, וכן, אני רוצה לאתר אותה. הייתי רוצה לנסוע לשם עם הוריי, אבל זה פחות מסתדר. לשמחתי הבית נותן לי כוחות נפש בזכות הידיעה שהמשפחה שלי תמיד שם בשבילי עם כל החלטה שלי".
"אחי ואני לא היינו ילדים קלים – גם ילדים מאומצים וגם ילדים להורים גרושים – אבל הבית היה בית פתוח, מקבל ומכיל. לא גידלו אותנו לחשוב שהשמש זורחת לנו מהתחת"
יש לך קצה חוט מה הסיפור שעומד מאחורי המסירה שלך לאימוץ?
"לפי הסיפורים נולדתי ילדה שביעית למשפחה ענייה שלא יכלה לעמוד בגידול של ילד נוסף. אם אגיע לברזיל, אני מעריכה שאפגוש גם אחים".
היכן את פוגשת את הברזילאית שבך?
"דם ברזילאי הוא דם חם עם פתיל קצר וזה ניכר אצלי בתחילת הקריירה. בשלב המאוחר של הקריירה שלי כשחקנית כבר אמרו עליי שיש לי קרח בוורידים ופוקר פייס".
בחודש הבא תהיי בת 40, איפה זה תופס אותך בחיים?
"אני עדיין מנסה להתעלם משינוי הקידומת, אבל המחשבות רצות. זה גיל שמתחילים לעשות בו חשבון נפש. הקדשתי את חיי לכדורסל וישנן מחשבות ומה עכשיו ומה עוד, ואני חושבת שאני רוצה הרבה יותר מעצמי מלבד כדורסל. לאחרונה הייתי עם אחד השחקנים שלנו בבית החולים ודיברתי עם האחות הראשית במחלקה, אמרתי לה שאני רוצה להתנדב. חוץ מזה, יש לי אמא פולניה, אין לה עדיין נכדים ואני מאוד רוצה לשמח אותה ולהביא לה".
ילדים זה משהו שנמצא על הפרק מבחינתך?
"זה נושא כאוב. יש לי מחשבות על להביא ילד כבר מגיל 22 אבל בגלל הכדורסל הרעיון הזה נדחה לאורך השנים. אי אפשר לשחק ולהיות בהיריון, הכול בכדורסל מאוד פיזי ולא הרגשתי שאני יכולה לעצור באמצע את הקריירה, לעשות ילדים ולחזור – כי החזרה קשה. הייתי שמחה למשפחה גדולה, אני לא יודעת עם מי ובאיזה פורמט. בגדול אני מתאהבת בבן אדם, כי זה מה שהכי חשוב לי. אני גם לא יודעת אם אחליט להיכנס להיריון או לא. היום אפשר להיות אימא בכל מיני דרכים, גם אימי לא הייתה בהיריון והיא הכי אימא שיכולתי לבקש. בדבר אחד אני בטוחה: בשלב מסוים ארצה לאמץ ילד שלא שפר עליו מזלו ולהעניק לו חיים כמו אלה שאני זכיתי להם".
"יש לי מחשבות על להביא ילד כבר מגיל 22 אבל בגלל הכדורסל זה נדחה. הייתי שמחה למשפחה גדולה, אני לא יודעת עם מי ובאיזה פורמט. ארצה גם לאמץ ילד שלא שפר עליו מזלו"
מה את עושה כשאת לא על הפרקט?
"אני גרה ביחידת דיור קטנה וחמודה, שהיא חלק מבית צמוד קרקע שאני מטפחת מאוד. חשוב לי שיהיה לי בית חמים ונעים. אני אוהבת לבשל, אבל רק לעצמי, אין לי ביטחון בשביל לבשל לאחרים. אני טבעונית, אז אני מכינה בעיקר דברים מירקות בכל מיני צורות. אין לי טלוויזיה בבית. זו החלטה שלקחתי בימי הקורונה בשביל השקט הנפשי שלי. הייתי חייבת להתנתק כדי לשמור על שפיות, העדפתי לתרגל מדיטציה כמה דקות בכל יום מדיטציות, ואני עדיין מקפידה על כך. אני אוהבת לקרוא – מספרי מתח ופעולה ועד ספרי פסיכולוגיה. לאחרונה התחלתי לחפור בקטע הבודהיסטי. זה מושך אותי מאוד. הייתי רוצה לנסוע לעשות ויפסאנה בקמבודיה".
את רואה את עצמך יום אחד עושה משהו אחר מכדורסל?
"זה תמיד יהיה בנוסף לכדורסל, כי אני רוצה להמשיך לאמן, אבל תחום הנדל"ן מושך אותי מאוד וחלפו לי בראש גם מחשבות על הקמת עמותה למען ילדים. אני באמת חושבת שאנחנו צריכים לחיות בעולם טוב יותר, עם הרבה יותר חמלה ועם התייחסות לאנשים השקופים ולחסרי הישע. אני רוצה לעשות טוב, ולהשפיע בחלקה הקטנה שלי. אם כל אחד מאיתנו יעשה דברים טובים בחלקה הקטנה שלו, העולם שלנו יהיה מקום הרבה יותר טוב לחיות בו".
צילום איליה מלניקוב | סטיילינג דניאלה קפלוטו ל-Artbook | איפור ושיער אריה רז
>> "הכי קשה זה לגלח את העור הקשה בכפות ידיים": הנשים של נינג'ה ישראל חושפות את הדרך לבאזר