לינוי אשרם: "ספורטאים צריכים לדעת מתי לפרוש"

לינוי אשרם במסיבת עיתונאים | צילום: באדיבות איגוד ההתעמלות
לינוי אשרם במסיבת עיתונאים | צילום: באדיבות איגוד ההתעמלות

אחרי שהודיעה על פרישה, לינוי אשרם כותבת לראשונה על המתחים שחוותה. ספורטאיות העבר ורד בוסקילה, נטע ריבקין ואסתר רוט-שחמורוב מבינות ללבה וחושפות את הצד האפל של התהילה האולימפית

88 שיתופים | 132 צפיות

ביום שני זה קרה רשמית, המדליסטית האולימפית לינוי אשרם נפרדה מהקריירה המפוארת שלה במסיבת עיתונאים מיוחדת בתל אביב. היא הודיעה על פרישתה בדמעות ואמרה: "ספורטאי צריך לדעת מתי לפרוש". למרות שאמרה כי תצטרף לסגל המאמנים, ההכרזה שלה הפתיעה את כולנו – בהתחשב בכך שאשרם בת ה-22 זכתה במדליית הזהב בטוקיו לפני כשמונה חודשים בסך הכל, ונראה שהכל עוד לפניה.

"לפני כשמונה חודשים ב-5 באוגוסט, נכנסתי לאולם התחרות בטוקיו לאימון פודיום. אני נזכרת שהאימון היה ממש לא טוב. הרגשתי רעד ברגליים. עברו לי בראש מחשבות רבות", כתבה היום בעמוד האינסטגרם שלה, "אמרתי לעצמי: הגעתי לרגע שאני כל כך מחכה לו. אני לפני האירוע החשוב ביותר בקריירה שלי, שעבורו השקעתי 15 שנים, ונכנסתי לפחד שהכל יורד לטימיון. הייתי בסטרס נוראי. הבנתי שהגעתי לתחנה הסופית במסע שלי".

וכך היא מתארת את הלחץ שחוותה: "פתאום הרגשתי שכל השנים הקודמות עברו לי בצ'יק. היום אני יכולה לומר לכם שהרגשתי מחויבות הכי גדולה בקריירה שלי. הרגשתי שמדינה שלמה מונחת על הכתפיים שלי. ידעתי שיש ציפייה ממני להיות על הפודיום ואסור לי לאכזב. ידעתי שאזרחי ישראל מעודדים אותי ורוצים בהצלחתי וזה הגביר בי מאוד את המוטיביציה להצליח. את התרגיל הראשון שלי בטוקיו לעולם לא אשכח. בחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שדווקא בתרגיל החזק ביותר שלי, תרגיל החישוק, אציג יכולת כל כך גרועה. כן, אני מזכירה לכם, בסיום התרגיל הראשון דורגתי במקום ה-16. איך התאפסתי? אספתי את עצמי. איילת זוסמן אמרה לי: 'רק תיכנסי לגמר. לא משנה לי מאיזה מקום'. אמרתי לעצמי: 'הנורא מכל כבר מאחורי. אין לי כבר לאן להיתדרדר כי הייתי במקום הכי נמוך שאפשר'".

והיא שלמה עם ההחלטה: "בכנות רבה מעולם לא חלמתי שאזכה במדליית זהב. היום, כשבכרטיס הביקור שלי כתוב: אלופה אולימפית בהתעמלות אומנותית, אני יכולה לומר בסיפוק רב שהיה שווה לעשות את כל הדרך הקשה הזאת. כל הזמן רציתי רק דבר אחד – להגיע לשיא ברגע השיא. אני מודיעה על פרישה מפעילות תחרותית. אתם שואלים אותי מדוע? ספורטאי או ספורטאית צריכים לדעת מתי לפרוש. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי, הגעתי לשיא המקצועי, והחלטתי שזה הזמן הנכון להמשיך באותו מסלול אבל הפעם מהצד השני של המשטח. אני יכולה לומר לכם שהדרך שלי לזהב האולימפי הייתה קשה מאד ומאתגרת מאוד. בדיעבד אני מאד מרוצה שבחרתי בכיוון הזה בחיים ואני מאושרת".

>> נטע ריבקין: "לא חייתי חיים נורמטיביים. מגיל 5 ביליתי את רוב שעות היום באולם הספורט"

בתור מי שייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות והגיע באחת מהן למקום הרביעי, זכתה במדליית ארד באליפות העולם והייתה שלוש פעמים סגנית אלופת אירופה, השייטת ורד בוסקילה (38) מבינה ללבה של אשרם.

ורד בוסקילה | צילום: יח"צ
ורד בוסקילה | צילום: יח"צ

בוסקילה פרשה לפני כמעט עשור, השתתפה לאחרונה בהישרדות VIP ועכשיו היא מוציאה לאור את ספרה "אמזונה – הסיפורים האפלים מאחורי התהילה האולימפית". ביקשנו ממנה לספר לנו כמה מהם, זה מה שהיה לה לומר:

"ההסתגלות לפרישה היא חוויה מפחידה ומטלטלת. מרגישים פחד וריק. כספורטאית את יודעת מה יעבור עלייך כמה שנים קדימה, וכשאין לך את זה, זה מטלטל ואת מרגישה כאילו משכו לך את השטיח מתחת לרגליים.

ככל שאת פורשת יותר צעירה זה יותר קל. אני הייתי בת 30 אחרי האולימפיאדה השלישית שלי, ולאורך כל שנותיי כספורטאית פעילה אף פעם לא שאלתי את עצמי שאלות. אין לך מקומות שאת צריכה לנהל שיחה עם עצמך – כמו לאן את הולכת ומה את עושה – כי הדרך ברורה ויש לך מעטפת של אנשים סביבך, כולל מאמן והוועד האולימפי, ולכולם חשוב לדעת בכל רגע נתון מה איתך ובעצם מישהו הולך עם פנס לפנייך.

"את שנים חיה במשטר מטורף של תזונה ובמקרה שלי פיתחתי הפרעות אכילה קשות כספורטאית. אחרי הפרישה הגוף מקבל טלטלה ונפתח לפנייך עולם שלם של אוכל, ואני עליתי הרבה במשקל. פיתחתי עם זה יחסים מורכבים כי ממש לא ידעתי מה אני אוהבת לאכול ומה לא. לקח לי כמה שנים להתאזן"

 

ואז פתאום ביום שאחרי את צריכה לראות את הכל לבד. את מתחילה לשאול את עצמך שאלות – הייתי הכי טובה בעולם, אז בגיל 30 השיא שלי כבר מאחוריי? ומה עכשיו? שאלות שאנשים שואלים את עצמם בסוף שנות העשרה או בתחילת העשרים, ולנו הספורטאים אין את הצמתים האלה בחיים.

יש גם את העניין של האגו שצריך להתמודד איתו, כי את לבד, ולמרות שכיום יש תוכנית שנקראת "היום שאחרי" של הוועד האולימפי שמלווה את הספורטאים אחרי פרישתם, עדיין זה לא פשוט. וישנו גם העניין הפיזי, את שנים חיה במשטר מטורף של תזונה. במקרה שלי פיתחתי הפרעות אכילה קשות כספורטאית, כי זה היה אורח חיים מחייב וגם הנפש שלי דיממה. אחרי הפרישה הגוף מקבל טלטלה ונפתח לפנייך עולם שלם של אוכל ואני עליתי הרבה במשקל. פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם המשקל כי ממש לא ידעתי מה אני אוהבת לאכול ומה לא. לקח לי כמה שנים להתאזן ולדעת מה אני אוהבת לאכול, ואת רק רוצה להשאיר את הראש שלך מעל המים בהתמודדות החדשה.

לקח לי כמה שנים לגלות בהדרגה את הזהות שלי מחדש. לימים הייתי סגנית הוועד האולימפי למשך תקופה, אבל אחרי הפרישה בחרתי במקום עבודה שאין לו קשר לספורט. עבדתי בחברה לארגון חתונות ועבדתי עם צלמים, מאפרים, ספרים ודיג'ייאים. הייתי בהלם שהולכים הביתה ביום חמישי ולא חוזרים עד ראשון, או שכולם יוצאים לאכול צהריים – כי כספורטאית מי עוצר לאכול, וכשאת אוכלת מסתכלים לך בצלחת.

אני חושבת שהעבודה הזאת אפשרה לי להכיר את עצמי מחדש, וכיום, כמעט עשור אחרי, למדתי למזג את מי שאני כספורטאית עם החיים החדשים. ממש עכשיו סיימתי את כתיבת הספר שלי 'אמזונה', אני מרצה ומשתתפת בפאנלים, ומחפשת עבודה בתחום הפיתוח העסקי בהייטק".

"אמזונה – הסיפורים האפלים מאחורי התהילה האולימפית" מאת ורד בוסקילה
"אמזונה – הסיפורים האפלים מאחורי התהילה האולימפית" מאת ורד בוסקילה

נטע ריבקין, 30, מתעמלת אמנותית בעברה, המדליסטית הראשונה של ישראל באליפות העולם ובאליפות אירופה, חושפת גם היא את היום שאחרי הפרישה:

"הייתי ספורטאית מגיל 5 ועד גיל 25, שזה נחשב לגיל מאוחר לפרישה בענף הזה, ואני אחת משלוש המתעמלות היחידות בעולם שהשתתפו בשלוש אולימפיאדות. מה שקורה עם הפרישה בא לך בבום, זה לא בהדרגה. שגרת חייך היומיומית הייתה של 10 שעות אימונים ביום – ובבת אחת זה נעלם. קודם כל את מאבדת את הזהות שלך. כל מה שהגדיר אותי עד אז היה הספורט, וככה גם העולם תפס אותי. הייתי טוטאלית, חייתי בפרפקציוניזם ותמיד ראיתי מטרה מול עיניי – ופתאום את לא מבינה מי את. מדובר בחיפוש חדש של הגדרה עצמית – מי אני ומה הערך שאני נותנת לעולם, ובשביל מה אני קמה בבוקר כשאין מטרה. זה ריק שקשה לתאר, אפילו שעכשיו את יכולה לפגוש חברים כשאת רוצה ולטוס לחו"ל.

ישנה בעיה גדולה נוספת והיא דימוי הגוף. כמתעמלת אמנותית הדרישות ממך נוקשות, בקושי יש לך אחוזי שומן. אחרי הפרישה העליתי 20 ק"ג, הייתי בחוסר איזון הורמונלי, הייתי כמו אישה בהיריון רק בלי תינוק. עם הזמן הורדתי את הרוב והיום אני מרגישה מדהים עם עצמי, אבל אז האסימון לא נפל לי בן לילה. זה לקח כשנתיים.

"קודם כל את מאבדת את הזהות שלך. כל מה שהגדיר אותי עד אז היה הספורט, וככה גם העולם תפס אותי. פתאום את לא מבינה מי את. מדובר בחיפוש חדש של הגדרה עצמית – מי אני ומה הערך שאני נותנת לעולם, ובשביל מה אני קמה בבוקר כשאין מטרה. זה ריק שקשה לתאר"

 

זה אולי ישמע קלישאתי, אבל ביום בו התחלתי להקשיב לעצמי ולחשוב על מה יעשה לי טוב ולא על מה שמצופה ממני, שחררתי את החבל והבנתי שזה בסדר ללכת קצת לאיבוד. כשאת מאפשרת את זה לעצמך בלי שיפוטיות, הדברים מתחילים להסתדר.

בניגוד ללינוי אשרם, לי היה צורך להתנתק מהעולם התובעני והשוחק של ההתעמלות האמנותית, זה קשור למבנה האישיות. הייתי צריכה ספייס, להתרחק מאולם ההתעמלות. מה שהביא אותי לתחום עיסוקי כמאמנת מנטלית של ספורטאים ושל יזמים וארגונים, הוא הצורך בחוזק מנטלי בשביל להשיג מטרות. מהמקום שחוויתי את הצורך הזה כספורטאית, אני נותנת היום לאחרים".

נטע ריבקין | צילום: עידו איז'ק
נטע ריבקין | צילום: עידו איז'ק

האתלטית הישראלית המיתולוגית אסתר רוט-שחמורוב זכתה ב-6 מדליות במשחקי אסיה (מתוכן 5 זהב). היא הספורטאית הישראלית הראשונה שהשתתפה בגמר אולימפי וכלת פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף, ולמרות שהספורט בדמה עד עצם היום הזה בגיל 70, היא לא שוכחת את האינטנסיביות של הימים ההם:

"קשה לי להבין את לינוי אשרם. לא מעצם הפרישה, שאותה אני לגמרי מבינה, כי הספורט בו עסקה הוא כל כך תובעני – כמו ענפים אחרים – ואין לזה אח ורע, זה כמעט לא אנושי. מה שאני לא מבינה זה את ההחלטה שלה להישאר בתחום ולחיות שוב 12 שעות באולם ההתעמלות.

הקריירה שלי התפרשה על פני 15 שנה. פרשתי ערב המשחקים האולימפיים במוסקבה, שהאמריקאים החרימו בגלל פלישת הרוסים לאפגניסטן. גם ישראל הצטרפה לחרם, ואם זה לא היה קורה הייתי זוכה להשתתף בארבע אולימפיאדות. לא יכולתי לחכות ארבע שנים לאולימפיאדה הבאה, וגם לא ידעתי מה יהיה – באחת היה חרם, בשנייה רצח. הייתי בת 28 ואימא לילד, ואם את נפצעת בגיל הזה ההחלמה היא יותר ארוכה – וזה הביא אותי למחשבות הפרישה.

"קשה לי להבין את לינוי אשרם. לא מעצם הפרישה, שאותה אני לגמרי מבינה, כי הספורט בו עסקה הוא כל כך תובעני – כמו ענפים אחרים – ואין לזה אח ורע, זה כמעט לא אנושי. מה שאני לא מבינה זה את ההחלטה שלה להישאר בתחום ולחיות שוב 12 שעות באולם ההתעמלות"

 

בזמני לא היה סגל זהב, לא טיפלו בספורטאים ולא היה גוף לפנות אליו. כשאתה חי בחממה ודואגים לך כל הזמן, השינוי עם הפרישה יותר קשה משמעותית. המהפך היה אחרי אולימפיאדת מינכן, עד אז היה זלזול בספורטאים. כשעליתי לריצת 100 מטרים באולימפיאדה והטלוויזיה התחילה לשדר, עסקנים הבינו מה זה תורם, ואז קרה רצח הספורטאים ואחריו התחילו לעבוד בצורה יותר מקצועית. כספורטאית התאמנתי כמו סוס פעמיים ביום, הגוף כאב לי, ופתאום זו הייתה הקלה גדולה כי לטוב קל להתרגל.

אני עוסקת בספורט כל חיי. נשארתי בתחום, עבדתי שנים כמורה לספורט בחטיבת ביניים. במהלך השנים עברתי השתלת כליה, ועדיין הספורט הוא מה שמחזיק אותי נפשית ופיזית".

אסתר רוט שחמורוב | צילום: באדיבות המצולמת
אסתר רוט שחמורוב | צילום: באדיבות המצולמת

>> מספורטאית ליזמית הייטק מצליחה: יעל אדם מלמדת איך לצמוח מכישלון