"קיבלנו את זה שאנחנו הולכות למות": סיפור ההישרדות של נעמה איתן וחברותיה
הן נסו על נפשן בלי לדעת לאן, התחבאו במשך שעות ארוכות בוואדי והשלימו עם מותן - ואז הגיע החילוץ. נעמה איתן משחזרת רגע אחר רגע את סיפור ההישרדות המדהים שלה ושל חברותיה
נעמה איתן, בת 24 מרעננה, היא אחת מניצולות הטבח בפסטיבל "נובה", ואחת מאלו ששיתפו ברשתות החברתיות את סיפורן הבלתי מצונזר מאותם רגעים בלתי נתפסים. כמה שעות לפני שיחתנו, בה היא שחזרה את הזוועה שחוותה ביום שבת האחרון, פגשה איתן לראשונה מאז האירועים את חבריה שהגיעו איתה למסיבה – וניצלו יחד איתה מאש מחבלי חמאס.
>> "ניסיתי להציל את רומי, אמרתי שאני לא יוצאת בלעדיה גם אם היא גופה"
"רצינו רגע לשתף חוויות, לדבר, להשלים חתיכות פאזל שהיו חסרות לנו. היה מורכב, היה בכי, בזמן שישבנו פתאום הודיעו על עוד נעדרים שהוכרזו רשמית כנרצחים", היא משתפת, "גם כשכתבתי את הפוסט, זה הגיע בעיקר מתוך מקום של רצון בחווית השיתוף. זה קשה להציף את זה מחדש, אבל כולנו הבנו מאוד מהר כמה שזה נחוץ והכרחי. אנשים התחילו לשתף את הסיפורים שלהם ברשתות ממש מהר, בעברית, באנגלית, התחילו להפיץ, כי הבנו שמשהו גדול מאיתנו קרה פה".
איך הרגישה ההצפה מחדש עם החברים? עם אלו שעברו את זה איתך?
"הבנו פתאום שכל אחד מאיתנו חווה את זה מנקודת מבט אחרת, ברחנו למקומות אחרים, חווינו את זה אחרת, ובנס חזרנו יחד. הקשבנו, דיברנו והתחבקנו".
תארי לי קצת את המציאות של לפני שהכול מתחיל.
"יש סרטון שצולם ממש כמה דקות לפני האירוע, ועכשיו קצת שובר לי את הלב. אני וחברה שלי, שראיתי בפעם האחרונה כשטיילנו בהודו יחד, לא נפגשנו עד המסיבה הזו. ובסרטון הזה רואים אותנו קופצות ומתחבקות ישר כשהתחילה הזריחה. ואז הכל התחיל".
"חייתי עם הידיעה שמשהו יכול לקרות לי שם, אבל גם בתסריטים הכי גרועים שדמיינתי, לא דמיינתי את מה שקרה"
את קולטת בדקות הראשונות מה קורה?
"אני אקח אותך עוד יותר אחורה משם. בצבא שלי שירתתי בעוטף, הייתי מפקדת מחלקה בניצנים וחוויתי שם את מבצע 'שומר החומות'. טילים לא היה דבר חדש עבורי. בתוך תוכי, כשנסעתי למסיבה והבנתי שאני מגיעה לאזור הזה, אמרתי לעצמי 'היום את נשארת בפוקוס, לא שותה יותר מדי, לא עושה שום דבר קיצוני'. תמיד כשאני מגיעה לאזור הזה אני מרגישה צורך להישאר דרוכה לאור מה שחוויתי בשירות שלי. אז זה מה שהיה לי בראש כל הזמן. ברגע שהטילים התחילו הייתי כזה ב'פאק, לא חשבתי שזה יקרה', למרות שחייתי עם הידיעה שמשהו יכול לקרות לי שם. אבל גם בתסריטים הכי גרועים שדמיינתי, לא דמיינתי את מה שקרה".
>> אחרי שהתבשרה כי יהב נרצח, שי-לי זועקת: "רוצה שהוא יהיה אבי ילדיי"
"בהתחלה מול הטילים לא התרגשנו מאוד, אמרנו 'יאללה, עפים מפה'. בכנות, גם כששמענו יריות בדרך לרכבים לא הבנו לגמרי מה קורה", היא משחזרת, "יצאנו משטח המסיבה ברכבים, על כביש 232, ונוצר פקק גדול בגלל שהדרכים האחרות לא היו פנויות. יצאתי מהרכב והשתטחתי על הרצפה כמו שאמורים לעשות בזמן טילים. נשמעו יריות מכיוון בארי ומכיוון רעים, אבל גם כשראינו רכב מחורר עובר לידינו לא יצאנו מגדרנו. המצב התחיל להתבהר לנו כשראינו תת אלוף עומד על הכביש וצועק: 'לברוח, לרוץ מזרחה, ישר, מהר!'. הבנו שהיריות מכוונות אלינו, והבנו שאנשים נופלים, פשוט נופלים".
את רואה אנשים נפגעים סביבך?
"לא היה ברור אם אנשים נפלו כי הם נורו או נפלו מחרדה, אבל אנשים צרחו ונפלו סביבי. כל מה שעובר לך בראש זה פשוט לא להסתכל אחורה, אף אחד לא הסתכל אחורה, אנשים פשוט נסו על נפשם, זו הייתה בריחה".
מה רץ בראש תוך כדי הבריחה?
"הרגשתי קצת במציאות מדומה, שאני לא בכאן ועכשיו. לא ידענו לאן אנחנו נמלטות, רק רצינו להתקדם לכיוון איזשהו ישוב כדי שנוכל להתמגן. אבל אז התחלנו לקבל אלפי הודעות – אנשים התחילו להבין מה קורה והזהירו אותנו לא להתקרב לישובים. ובדיוק כך, מהרגע שהתקרבנו לבארי שמענו צרורות ירי מגיעים משם בלי הפסקה, הבנו שאסור לנו להתקרב לשם. התקדמנו לכיוון השני, לרעים, וגם שם אחרי הליכה ממושכת קבוצה של ישראלים שהלכה לפנינו ראתה חולייה, אז חזרנו על עקבותינו. זו לא הייתה ריצה אחידה, רצנו ימינה, שמאלה, ושוב ימינה, ושוב שמאלה, הם היו בכל מקום, היינו כלואות. ברגע שהבנו שאנחנו מוקפות ידענו שאין לנו לאן ללכת, אז הבנו שצריך להסתתר".
בשלב הזה איתן וחברותיה מתחילות לחפש מקום בו יוכלו להתחבא מפני המחבלים הפרושים באזור כולו. "התחבאנו כמה פעמים", היא משחזרת, "במסתור הראשון שלנו, תעלה ענקית, היו הרבה מאוד אנשים, לכן הרגשנו שזה פחות בטוח. האזור הזה מלא בשדות ריקים ושטוחים, אז ניסינו להישכב ולתת לגובה המאוד זעום של העשבים לכסות אותנו, אבל גם שם הבנו שזה לא מספיק טוב".
"ההתרוממות מכל מחבוא היא קשה", היא ממשיכה לתאר את רגעי האימה, "שמענו ירי כל הזמן, היו כדורים תועים בכל מקום, גם כשלא הקיפו אותנו מחבלים – אז להתרומם כל פעם היה מסכן חיים. המשכנו לרוץ וכשמצאנו מסתור חדש, נשארנו בו אני ועוד שלוש בנות: שתי חברות שלי, ובחורה נוספת שהכרנו במסיבה. חבר ובן הזוג של אחת החברות המשיכו ללכת ולשמחתי ניצלו גם הם, יחד עם חבר טוב נוסף שלי".
>> "אני עומדת מול המשפחות ובוכה, רק רוצה לפזר להן ניצוץ של אור"
איפה אתן מסתתרות בסופו של דבר?
"קשה לקרוא לזה באמת מסתור. זה היה עץ עם עלים כל כך דקים, קצת כמו מחטי אורן, שלא באמת הסתירו אותנו. היינו בתוך ואדי, אז ידענו שאם מישהו יסתכל מחוץ לוואדי הוא לא יראה אותנו, אבל אם היו נכנסים לתוך הוואדי – היינו חשופות תוך רגע. אבל נשארנו שם".
מה קורה ביניכן שם במחבוא? אתן מדברות זו עם זו?
"דממת אלחוט. שום שיחה לא מתנהלת רק מהפחד שמישהו ישמע, שאם נזוז טיפונת אפילו נעשה רעש שיחשוף אותנו. השיחות היחידות שהיו הן שיחות טלפון למשטרה ולמשפחה שלנו. אחת הבנות שהייתה איתנו הרגישה הרבה פעמים צורך להתקשר ולהיפרד מהמשפחה שלה, אבל אנחנו לא עשינו את זה, לא היינו מוכנות לעשות את זה".
למה?
"הרגשנו שאנחנו לא מוכנות להכתיב לעצמנו את הגורל הזה".
אז איך עוברות שעות כל כך ארוכות בתוך עץ, בסכנת חיים ובלי שום אופק ממשי ליציאה משם?
"בחלק מהזמן שהתחבאנו פשוט נרדמתי. בחיים לא חוויתי דבר כזה, בין שינה מאוד חזקה למאוד חלשה. זה היה מן מנגנון הגנה כזה, היו לי מחשבות של 'אם אני מתה, אם תופסים אותי, אני מעדיפה שזה יקרה כשאני ישנה, לא כשאני רואה את זה מולי'. הדבר היחיד שעשיתי חוץ מזה היה לכתוב בצורה כזו או אחרת להורים שלי ולבת הזוג שלי שאני אוהבת אותם, וגם זה בלי לספר להם בדיוק מה קורה איתי, ואז נגמרה לי הסוללה. כשהיה בום חזק קפצתי, אבל לא הוצאתי מילה מהפה".
הלב דופק? החרדה מורגשת?
"התחושות של החרדה והדופק המהיר היו במהלך הבריחה, הריצה וההסתתרות, אבל מהרגע שתפסנו מחביא פשוט הייתה השלמה של שלושתינו: אנחנו מבינות כולנו מה עומד לקרות, ואנחנו מקבלות את זה. אנחנו מקבלות את זה שזה הסוף שלנו, שאנחנו מתות היום, רק מחכות שזה יגיע. לא היה מה לעשות פשוט. אני בטוחה שהסיטואציה הייתה אחרת אם היינו חמושות, אם היה לנו מידע, אם היינו מקבלות הוראות, אבל לא היה כלום מזה. לא היה לנו משהו אחר לעשות מלבד לחכות למוות. לא דיברנו את זה בקול רם, אבל ככה הרגשנו, נשאר לנו רק לשבת ולחכות שזה יקרה".
>> "ביקשתם סליחה? יש בכם טיפת אשמה?": אימהות נגד ממשלת ישראל
"היום, כשהחברים היו פה והשלמנו כל מיני חלקים בפאזל של היום הזה", אומרת איתן, "אחת החברות שלי אמרה: 'תגידו, אתן זוכרות שהיה מחבל מעלינו?', ופתאום קלטתי שבאמת היה שם מחבל, ושלא דיברנו על זה לרגע, מרוב שהיינו באיזו אפאתיות מול הדבר הזה. היא הייתה בטוחה שהיא אמרה את זה לעצמה בראש, אבל היא אמרה את זה בקול רם – פשוט לא הגבנו, התעלמנו מזה באופן מוחלט".
"רמי, אתה הסיכוי האחרון שלנו, אם אתה לא מגיע עכשיו אנחנו מתות"
בשלב הזה, אחרי 6-7 שעות ואחרי שבמשך שעות אמרו לאיתן וחברותיה שהחילוץ מגיע, הודיעו להן שלא יגיע חילוץ. "המשפחות שלנו פתחו חמ"לים כי שלחנו כבר נקודת ציון של המיקום שלנו. הם הפעילו את כל העולם, דיברו עם המשטרה, עם הצבא, עם הימ"מ", היא מספרת, "ובסוף ניצלנו בזכות יוזמה של אזרחים פשוטים".
איך הגיע בסוף חילוץ?
"אמרו לנו שלא יחלצו אותנו כי אנחנו נמצאות במקום מורכב מבחינת אש. היו יריות שעפו לעברנו כל כמה שניות. כמה אזרחים הפיצו ברשתות החברתיות שהם רוצים נקודות ציון של חבר'ה מהמסיבה שמסתתרים, והם יבואו לאסוף אותם. רמי, שבסוף אסף אותנו, היה הצ'אנס האחרון שלנו, אחרי שהמשטרה בעצם אמרה 'אנחנו מצטערים, תסתדרו ובהצלחה'. כשדיברנו עם רמי זו הייתה הפעם הראשונה שאחת החברות שלי יצאה מהאיפוק שהיא הייתה בו כל השעות האלה. היא אמרה לו: 'רמי, אתה הסיכוי האחרון שלנו, יש לי 2 אחוז בטלפון, אם אתה לא מגיע עכשיו אנחנו מתות'. אני לא יודעת כמה זמן זה באמת לקח, אבל אחרי לדעתי חצי שעה בערך שמענו את הצפירות של הרכב. התחלנו לזחול לעברו כי הבנו שאי אפשר להגיע אלינו. בציר אסף אותנו בחור בשם לאון, שהביא אותנו עד רמי שלקח אותנו לפטיש".
>> גיא זו-ארץ מתאבל על רצח אחיינו: "לא רציתי להאמין שזה אתה"
מה קורה ברכב, כשאת מבינה שאולי זה באמת מאחוריכן?
"הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להתקשר להורים, לחברים, לבת זוג שלי ולהשמיע סימן חיים. הטריפה אותי המחשבה שדואגים לי ברמות היסטריות בבית, זו מחשבה שהורגת אותך מבפנים. רמי הוציא את הטלפון שלו ואמר 'תתקשרו עכשיו לכולם'. משם מתחיל פשוט בכי היסטרי, ברגע אחד זה פשוט יצא ממני, לא בכיתי ככה בחיים שלי. כל השעות סתמתי את הפה ולא הרגשתי כלום, ואז ברגע אחד הכל יוצא החוצה. עדיין יש פחד, חשבנו שניצלנו אבל אחת החברות אמרה באוטו שזה עוד לא נגמר. רק כשהגענו לפטיש הייתה באמת הקלה".
בפטיש היו עוד עשרות ניצולים נוספים. מה את רואה שם?
"אנשים בוכים, מבוהלים, אי אפשר היה לתקשר עם אף אחד. כל אחד התכנס לתוך עצמו או היה עם קבוצת החברים הקטנה שנותרה לו. היו שם פרצופים שלא אשכח בחיים שלי".
איך הרגיש לחזור הביתה?
"רק יום למחרת חזרתי. היה בי פחד לחזור פתאום למציאות, להתמודד עם הכאפה שקיבלתי ועוד אקבל. כשעלינו עם הרכב על כביש 531 בכניסה לרעננה, פשוט פרצתי בבכי. לא האמנתי שאראה את הכביש הזה שוב, לא האמנתי שאכנס לרעננה שוב, כל דבר שקרה בדקות הראשונות בבית שלי היה בגדר משהו שאני לא מאמינה שקורה. אני לא מאמינה שאני שמה ראש במיטה שלי, שאני חיה. בהתחלה הייתי בהלם, לא בכיתי כשראיתי את אמא שלי, בת הזוג שלי ואחותי, אבל כשראיתי את החברים התחבקנו ובכיתי בכי שלא נגמר".
>> רביד אחרק ניצלה מהטבח ברעים: "רצתי, הקאתי, ונלחמתי על חיי"
מי נשארו מאחור?
"החברים הקרובים שלי נכנסו איתי למסיבה ויצאו איתי מהמסיבה, יש לי הרבה מזל. אבל הנעדרים וההרוגים היו גם חברים שלי בצורה כזו או אחרת, ואת רבים מהם אני מכירה. כולנו קהילה במסיבות האלה, כולנו אחים ואחיות, וזה כואב, זה כואב, זה כואב".
במבט לאחור, את מאוכזבת מהמדינה? מכוחות הביטחון? מרגישה שהופקרת?
"נשאלתי את השאלה הזו כבר כמה פעמים. ככל שעובר הזמן אני מבינה בדיעבד שכוחות הביטחון יכלו לפעול בצורה הרבה יותר טובה ממה שקרה שם. אני חושבת שהבנו שאין בשטח כוחות, זה היה חלק מההשלמה, שאנחנו ממש ממש לבד. קשה לי להגדיר את זה ככעס, כי יש לי הערכה ואהבה ענקית לצבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון, אני סומכת עליהם בצורה בלתי רגילה. ועדיין, אני כן מבינה שדברים יכלו לקרות אחרת, עכשיו כשאני קולטת את גודל האירוע. אזרחים נלחמו על החיים שלהם לבד, כשרק אזרחים אחרים יכלו לעזור להם. זה לא משהו שאזרחים צריכים לפתור – והם פתרו. אז כן, יש קצת כעס, אבל הוא עוד לא חזק ואני מקווה שהוא לא יהיה. קשה לי שמחפשים להאשים, ברור שיש אנשים שיצטרכו לקחת אחריות בסוף, אבל כל כך הרבה אנשים קיפחו את חייהם בימים האחרונים וקשה לי לשים אצבע מאשימה על אדם או על גוף".
כמי שעברה את מה שעברה בימים הטרופים הללו, יש משהו שהיית רוצה לומר לעם שלנו, שנמצא עכשיו בכזו חרדה לאומית וקיומית?
"זה סיפור קצת סימבולי. ברגע שהגענו לבאר שבע מפטיש, קרוב משפחה של חברה שלי מבאר שבע פגש שם אותי ואת אחד החברים שניצל איתי. הדבר הראשון שהוא עשה היה לומר: 'תעזבו הכל, אני מבין'. הוציא בקבוק ערק ושלוש כוסות צ'ייסר ואמר: 'בואו נעשה לחיים'. הייתי קצת בהלם, אבל יום למחרת הבנתי שזה הדבר הכי טוב שמישהו יכל לעשות עבורנו ביום הזה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת הרמתי את הכוס לחיי, לחיי החיים שלי. וזה מסר שבא לי להעביר, קרו דברים קשים, אני כואב, ואני עצובה, וקשה לי, אבל אנחנו בחיים. וזה באמת הדבר הכי חשוב".
