יממה אחרי שאשתו שוחררה מהשבי, התגלה כי אביב אצילי נרצח

תלמה אצילי שרדה באומץ ותושייה רבים את הטבח הנורא של חמאס בקיבוץ ניר עוז, אבל בנה וכלתה, אביב וליאת אצילי, נחטפו לעזה בשבעה באוקטובר. כמעט חודשיים היא חיכתה לשובם. אמש (29.11) ליאת שוחררה לחופשי, אבל הערב (30.11) היא התבשרה כי בנה נרצח, והלב נשבר לרסיסים. חזרנו לריאיון שקיימנו עם האישה המדהימה הזו ביום השישי למלחמה, בו סיפרה את סיפור ההישרדות שלה, ואת סיפורו של אביב ז"ל, שהיה אמן מוכשר בעל נשמה יפה ומיוחדת. יהי זכרו ברוך.

ראיינו אותה ביום השישי למלחמה, ושמענו ממנה את סיפורם:

הבוקר (חמישי), ביום השישי למלחמה ויום אחרי הריאיון המצמרר שהעניקה לי, שלחה לי תלמה אצילי (78), חברת קיבוץ ניר עוז ואישה גיבורה שניצלה בנס מהתופת בעוד בנה אביב וכלתה ליאת מוגדרים עדיין "נעדרי קשר", כמה הרהורים קשים מעוד לילה מסויט. את מה שיש לה להגיד כל אחת ואחד חייבים לקרוא. "אחרי שנת לילה קצרה, שוב התעוררתי לשחר של סיוטים. מתהפכת לי הבטן", היא אומרת, "צפיתי אתמול בטלוויזיה וראיתי חלק מהכתבה של דני קושמרו עם איתי אנג'ל על ניר עוז, ראיתי את שרידי הבית של המשפחה שנטבחה, עם סימני המאבק ואני לא מסוגלת להכיל".

>> "פשוט קיבלנו את זה שאנחנו הולכות למות": סיפור הגבורה של נעמה איתן וחברותיה

"עד אתמול לא פתחתי טלוויזיה וניסיתי לברוח מהמציאות", אומרת אצילי, "כמה שעות של בכי בבוקר, כשהנכדה ישנה לצידי – שלא תהיה עדה כי עליי להטעין אותה בכוחות ובאמונה – אחר כך מקלחת, מורחת על הפנים ארשת של שפיות, מכינה עצמי למפגש עם הילדים והנכדים ומספרת לעצמי ולכל מי שמקשיב, שעדיין יש שבבים של תקווה וחשוב לנו להיאחז בהם".

מתי היה הקשר האחרון עם אביב וליאת?
"הטלפון של אביב נמצא ברצועה ביום הראשון, אבל זה לא אומר הרבה. ליאת סימסה לחברים לפני 11 בבוקר מהבית שלהם שמישהו שורץ בחוץ ומישהו מבקש כסף. הבית שלהם נשרף אבל אין סימני דם בבית".

אביב, בנה של תלמה אצילי ואשתו ליאת. נעדרים משבת | צילום: פרטי

מישהו רשמי בא לדבר איתכם?
"אני נפגשתי רק אחרי שלושה ימים עם קצין נעדרים. איש מקסים. הוא בא עם עובדת סוציאלית. הוא לא אמר שיש תקווה, לא היו לו פרטים ולי לא היו ציפיות. אנחנו לא יודעים דבר, אבל אין עדות לגופות. לקחו בדיקת DNA וביקשתי שייפגש גם עם ההורים של ליאת. חוץ ממנו לא חיכיתי לאף אחד מהמדינה, כי אני לא יודעת מה זה מדינה. עכשיו מה שהכי חשוב זה שיחזירו את הילדים שלנו, את המשפחות הנעדרות ואת החטופים, ולא משנה באיזה מצב – זה המשאב הכי יקר לנו. שנדע שהם חוזרים הביתה, גם אם הם מתים. את המתים איש לא יחזיר לחיים, אבל שאנחנו נקבור אותם במקום שאנחנו נחליט".

"עכשיו אין קיבוץ ואני לא יודעת למי לפנות ועם מי לדבר, התחושה היא שהפקירו אותנו לנפשנו ויש לנו חוסר אמון במדינה", היא אומרת בכאב. "עירבו את הצלב האדום, מנסים להעביר דרכם תרופות למי שצריך. גם האמריקאים רגישים לאזרחים שלהם. אני מבקשת שוב: תחזירו אותם, את כולם. אחר כך נעשה חקירות ונתחשבן. היום הכל שולי מלבדם – תרומות וכספים, גם הבית שגרנו בו. בית זה חומר ואפשר לבנות מחדש".

>> "כאוס מזוקק": עובד סוציאלי מדווח ממרכז סיוע שהוקם בים המלח

אחרי ששרדה בגבורה עילאית את חדירת המחבלים לקיבוץ, ולביתה שלה, היא שוהה באילת עם מפונים מקיבוצה ומקיבוצים שכנים. יחד איתה נמצאים שלושת נכדיה, ילדיהם של אביב וליאת: (בני 18, 20 ו-22). הוריה של ליאת הגיעו לבקר אותה מקיבוץ שמרת, שם הם מתגוררים. "הילדים עברו משברים קשים מאז שבת, יש לנו כאן באילת טיפול פסיכולוגי ועובדים סוציאליים ואת מעטפת המשפחה וחשוב לי שכל הזמן יהיו עטופים ולתת להם ביטחון" היא אומרת. "אני לא יודעת מה לומר לנכדים כי ערכים כמו מולדת, בית, מדינה, איבדו את משמעותם. בית זה לא ארבעה קירות, בית זה מקום מוגן שנותן ביטחון – והיום אין לנו בית".

העדות של האישה הגיבורה הזאת, מתוך התופת וגיא הרצח, היא מטלטלת, מצמררת ומותחת את מיתרי הרגש לכדי כאב בלתי נסבל.
"אני מדממת", היא אומרת בכאב, "כולנו, חברי קיבוץ ניר עוז שנותרו, פצע מדמם. אנחנו רסיסים. אין לי קיבוץ לחזור אליו, ואין לי מדינה. היינו בטוחים כל השנים שאף אחד לא יוכל לגרש אותנו, אבל גורשנו מביתנו בהרגשה של השפלה".

"אני לא בטוחה שאני שפויה"

הקול של אצילי חד, ברור, רק לרגעים כשהיא מדברת על המתים, הוא נשבר לרגע, וכשאני שואלת אותה איך היא שומרת על שפיות בתוך ממשות הטירוף הזה, היא עונה: "אני לא בטוחה שאני שפויה. אני לא יכולה לחשוב יותר מאשר על מחר או מחרתיים וזהו, ולא מעניין אותי. כל יום אלמד על אותו יום".

כבר 58 שנה שאצילי היא חברת קיבוץ ניר עוז. היא הגיעה אליו בגיל 20, אחרי השירות הצבאי, מקיבוץ כפר גליקסון בו נולדה, בעקבות אהבה לחבר הקיבוץ יוסי אצילי (בן דודו של בעלי נתן ז"ל, שאימהותיהן היו אחיות). שלושה ילדים נולדו להם: רונן, יפתח ואביב. לימים יפתח הרחיק עד אוסטרליה ועכשיו הוא כאן לצד אימו, כאשר בנו הבכור חייל וגם בתו משרתת בצה"ל. רונן הוא מושבניק ואביב נשאר בקיבוץ ובנה כאן משפחה עם ליאת. הוא מנהל את המוסך של הכלים החקלאים והוא גם אמן – צייר בעל סגנון ייחודי המשלב בעבודותיו טכניקה מיוחדת בשילוב מתכת (עבודותיו מוצגות בימים אלה בגלריה רו ארט בתל אביב). ליאת היא אשת חינוך בבית הספר האזורי. יוסי ותלמה התגרשו כעבור שנים ולכל אחד מהם יש כיום זוגיות. תלמה הייתה שנים אשת חינוך, ריכזה את החינוך המיוחד בבית הספר האזורי, ולימים עשתה הסבה לעבודה סוציאלית. במשך שבע שנים, בשתי קדנציות, הייתה מזכירת הקיבוץ. יוסי היה בעבר מנכ"ל חברת נירלט שבבעלות קיבוץ ניר עוז.

"הקיבוץ מבחינתי היה כל השנים גן עדן". ביתה של תלמה אצילי בניר עוז אחרי חדירת המחבלים | צילום באדיבות המרואיינת

מעבר חד ליום שבת, שבעה באוקטובר, שמחת תורה. שש וחצי בבוקר. פתאום משום מקום החלו מטחים בלתי פוסקים, במקביל החלו יריות שגברו. אצילי שהתה בגפה בביתה. בן זוגה, אמנון, במקור מקיבוץ עין הבשור, יצא מוקדם לצימרים שבבעלותו להתארגן לקראת אורחים שהיו אמורים להגיע.

"שעות אחרי, כשדיברנו, הוא אמר לי שיש לו נקיפות מצפון שעזב בשש. עניתי לו שטוב מאד שעזב, וממילא מה הוא היה עוזר לי". כשהחלו הרעשים מבחוץ, היא נכנסה לממ"ד. "בהתחלה לא הייתי מודאגת, שמעתי צבע אדום אבל לא מיהרתי, חשבתי שזה מטח שגרתי שאחריו שומעים נפילה ואני כבר לא מתרגשת. עניין של ניסיון. בפעמים הקודמות היו אומרים לנו בבוקר 'חזל"ש', נציג מצרים העביר מעטפות כסף וזה נגמר. אבל הפעם היה צבע אדום בזה אחר זה ובכל האזור, והכל היה מאוד אינטנסיבי וקולני. מהר מאוד הבנתי שמחבלים מסתובבים במושב. הורדתי את הפיג'מה ולבשתי מכנסיים וחולצה, כדי שאם יחטפו אותי לעזה, לפחות לא בפיג'מה".

>> טיפול מרחוק: פסיכותרפיסטית עונה לשאלות ששאלתן באינסטגרם

אצילי נכנסה לממ"ד אך לא הצליחה לנעול את דלת חדר הביטחון. המנעול, התברר, התקלקל. לתדהמתה, כשהיא הציצה לשניות מרחוק דרך חרך התריס, היא ראתה מחבלים רוכבים על אופניים בשבילי הקיבוץ. "היה לי ברור שזה לא החבר'ה שלנו כי קיבלנו הוראה מפורשת לא לצאת", היא מספרת, "ואם כך, הבנתי, אז כיתת הכוננות לא מתפקדת. המחבלים? הם רכבו כאילו הם בקאנטרי קלאב, בסבבה, בכיף שלהם".

עוד באותו יום למדה אצילי שלא רק אביב, אלא גם אשתו ליאת ששהתה בביתה, נכללת בקבוצה בעלת השם המצמרר "מנותקי קשר". היא לא באמת יודעת מה עלה בגורלם, אבל כולה תקווה שהם בשבי החמאס. כמעט 10 שעות היא התחבאה בממ"ד שבביתה, שוכבת על הרצפה ברווח הצר שבין המיטה לקיר כדי שיהיה קשה למצוא אותה. רק אחר הצהריים, בשעה שלוש ורבע, הגיעו למקום חיילי צה"ל. היא שוחררה בשעה שש בערב.

אני לא יכולה לדמיין מה עבר עלייך כל הזמן הזה.
"עשיתי קולות שאין אף אחד בבית. כיביתי אורות, כיביתי טלוויזיה, סגרתי את דלת הכניסה. לא היו לי מים בממ"ד, היה לי כלי פלסטיק שהשתמשתי בו בתור סיר. הבנתי שאם יכנסו מחבלים לממ"ד, ממילא לא אוכל להילחם בהם, אז שכבתי על הרצפה והייתי מחוברת לטלפון על שקט. שכבתי בשקט, שמעתי יריות בין הבתים וריח חרוך של אבק שריפה. ואז המחבלים הגיעו אליי".

וואו.
"בהתחלה חשבתי שהם רק במרפסת שלי, כנראה שזה היה מנגנון הדחקה כי אם הייתי יודעת שהם בבית, נשמתי כנראה הייתה פורחת. הם פרצו את דלת הכניסה לבית, השחיתו, שדדו ובזזו מכל הבא ליד – טלוויזיה, תכשיטים, כסף, דרכון ועוד. לא היה לי זמן לבדוק. הם ניסו להדליק את הגז אך לא הצליחו. כשהתקרבו לממ"ד, הם לא ראו דבר, הניחו שאין איש בבית ועזבו. ההשערה שלי היא שהיו כאלה קרביים, צמאי דם שבאו להרוג ולטבוח, והיו כאלה שבאו לעשות שוק בחינם. הם גנבו את כלי הרכב שלנו ולאורך שעות נסעו הלוך ושוב. שמעתי היטב גם קול של אישה שם, אי אפשר היה לטעות".

כלומר, שבין המחבלים הייתה גם מחבלת?
"אמרו לי שהייתה יותר מאחת. נשים מעזה הגיעו לעשות אצלנו שוק, גנבו תכשיטים, כספים, דברי ערך ואפילו קוסמטיקה".

>> "אני עומדת מול המשפחות ואי אפשר שלא לבכות. רק רוצה לפזר להן ניצוץ של אור"

מה עובר בראש כל הזמן הזה?
"אמרתי תודה שאין לי ילדים קטנים, ואמרתי לעצמי שאם יקחו את חיי אז שיקחו. חייתי 78 שנה, ואמרתי שאם אצטרך לשלם בחיי, שזה יהיה במקום נשמה של מישהו צעיר. 78 שנה זה מכובד, ולמרות שיש לי עוד תוכניות, הצעירים יותר חשובים. הלב שלי היה עם כיתת הכוננות, הם הראשונים ששוכבים בשבילנו על הגדר בשוחות, ובצבע אדום אביב מהראשונים שיוצא. יש להם נוהל ותרגולת מפה עד מחרתיים".

כל הזמן הזה שהתחבאת בממ"ד, הצלחת להבין מה באמת קורה?
"התכתבנו עם חברים וככה אספנו רסיסי מידע. בהתכתבויות ביקשו חברים 'בואו להציל אותנו, אנחנו נשרפים בעשן'. בשלב הזה היה ברור שמדובר בעשרות מחבלים בחוץ. אנשים דיממו אבל האמבולנס הקיבוצי נגנב לרצועה והמחבלים עשו איתו נסיעות הלוך חזור לקיבוץ, אוטוסטרדה. נהג האמבולנס שלנו בלי אמבולנס, הלך לאסוף גופות מהבתים. ולנו לא היה אמבולנס אחר. המשטרה לא ענתה וממכבי אש ענו שבמצב הזה הם לא יכולים להיכנס – ובינתיים אנשים דיממו למוות. אשתו של חבר קיבוץ כתבה בקבוצה 'הרגו את בעלי. בעלה, שהיה לו אקדח, ניסה לירות במחבלים – ונורה. אשתו שכבה עם הגופה שלו תוך כדי שהיא מתחבאת במשך שבע שעות".

אילו זוועות.
"חברה אחרת, שבעלה ניסה לנעול את הממ"ד והמחבלים הקדימו אותו, נפצע קשה. היא כתבה 'הצילו, בעלי מדמם', עד שהוא עצם את עיניו לנצח. חבר כתב 'תשתינו על המגבות, אל תבזבזו מים'. משפחת קדם כולה, על ילדיה, נרצחה. יש פה חברה שחטפו את אימה עם אחת הבנות של אחותה שהיא מהקיבוץ, כלומר סבתא ונכדה. הסבתא נעלמה והבת כנראה חטופה, ולגבי הגרוש עם שני הבנים שלה – עדיין לא ידוע, אולי הם חטופים. אני יודעת רק חלק מהפאזל, ושמישהו כתב שצה"ל בדרך. אבל צהל הגיע רק בשלוש ורבע".

תלמה אצילי היום באילת | צילום: באדיבות המצולמת

מתי חילצו אותך?
"הנכד שלי אמר לי אחר הצהריים שהוא בא לחלץ אותי עם חיילים. חששתי. אמרו שהדלתות ממולכדות. הכל היה פרוץ ופתוח ושבור. בנס לא שרפו אותו. שכבתי במיטה, לא יודעת אם אני רוצה שיוציאו אותי או להישאר בחצי הקבר הזה, כי אין לי כוח לדעת מה קורה בחוץ. הבנתי שאנשים נרצחו, אבל גם בחלומות הזוועה הכי הכי שהיו לי, לא יכולתי לתאר את קצה הזרת של מה שראיתי כשיצאתי. זה דבר שאי אפשר להבין".

>> אחרי שהתבשרה כי יהב נרצח, שי-לי זועקת: "רוצה שהוא יהיה אבי ילדיי"

אי אפשר להבין את גודל המראות המצלקים.
"הקיבוץ מבחינתי היה כל השנים גן עדן, גן פורח. כל הזמן הייתי בהודיה, אשריי שזכיתי לשלושה ילדים ותשעה נינים ולקהילה מופלאה ותומכת, מקום כל כך יפה. נעמית, הנויניקית שלנו, עשתה כאן נוי מדהים. פגשתי אותה ואמרתי לה שאני הולכת בתוך חלום. אותה נעמית הייתה על רכב החוטפים כשמסוק של צה"ל חיסל אותם, אבל טרקטור של מחבלים חטף משם אנשים. היא התחזתה למתה וכך ניצלה. רק לאחרונה עברנו הפרטה קשה בקיבוץ, היו משפחות שרצו להיכנס וכניסתם נדחתה בכמה שנים, ובעלון האחרון שלנו נכתב ש-12 משפחות שרוצות להיכנס לחברות חדשה כבר חתמו על הבקשה. אני כתבתי שזו המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל לחג, ובסוכה המרכזית המקושטת הייתה תחושה של התרוממות רוח, של עידן חדש אחרי שוותיקי המשק הזדקנו. אבל כל מה שנראה לי מרומם נפש עד לפני פחות משבוע, מרגיש עכשיו כמו ממאות קודמות. ראיתי פוגרום כמו שלימדו אותנו בספרי ההיסטוריה".

מתי פוניתם מהקיבוץ?
"באותו ערב. ארבעה חיילים חמושים ליוו כל מפונה. נתנו לנו שתי דקות בלבד כדי לארוז את חיינו בתיק קטן. כמה תחתונים, עוד חזייה אחת, משקפיים ועוד בגד נוח. היו אנשים מבוגרים שיצאו אפילו בלי מכשירי השמיעה שלהם, גירשו אותנו מהבית שלנו כי האזור שרץ מחבלים והועברנו באוטובוס לאילת".

"כבר שנים בהרגשה שלא סופרים אותנו"

"שמעתי אתמול את המפגש של אלו שאמורים להנהיג אותנו. בא לי להקיא כשאני שומעת את המילים הריקות מתוכן", אומרת אצילי בכעס, "איש אינו לוקח אחריות. אף אחד לא בא להיפגש או להקשיב לאלה ששרדו, כי היה להם מזל. עד לפני שישה ימים, למרות שאני אומרת איזה משפט של טעם ואולי עושה רושם של אדם חושב, הייתי בעצם 'פתי מאמין לכל דבר'. אפשר היה למכור לי אגדות בקלות רבה".

את יכולה להסביר למה את מתכוונת?
"שנים רבות האכילו אותנו בסיפורים על הביטחון שמעניקים לנו שם, על הגדר האומללה ההיא… היום אני לא מאמינה לשום מילה של המנהיגים שלנו. אנשים רבים שלנו נמצאים ברצועה כאשר חיל האוויר מפציץ שם. מתים רבים שלנו שנרצחו בביתם, עדיין לא נקברו. אין מי שיעשה זאת. חלק מבני משפחותיהם שנותרו בחיים, מוחזקים בשבי, והאדמה בה היו אמורים להיטמן היא כעת שטח צבאי סגור. אנחנו שנותרנו, קהילה מרוסקת, לא מסוגלים להתאבל כראוי על מתינו, גם לא יודעים בדיוק על מי".

את יודעת לומר על מי את מתאבלת?
"אני מפחדת לשאול מה קורה עם חברים שלא שמעתי עליהם, כי לא מסוגלת לשמוע את מה שאני פוחדת מפניו. פעם, לפני שישה ימים, חשבתי שיש לנו מדינה. אפילו הייתי גאה בה. לימדו אותנו שהקימו אותה כדי שלא תהיה עוד שואה, כדי שלא יהיו עוד פרעות ופוגרומים שנעשו באבותינו בגולה. לשם כך אנו זקוקים למקום בטוח שהוא רק שלנו. למדינה עצמאית משלנו. היום אני לא יודעת מה זאת המילה הזאת, היא הפכה להיות ריקה מתוכן, חסרת משמעות".

>> "ניסיתי להציל את רומי, אמרתי שאני לא יוצאת בלעדיה גם אם היא גופה"

"יש כאן ארץ ובה אנשים מופלאים שאין בשום מקום אחר בעולם, בזה אני בטוחה. יש כאן בני קיבוץ מכל רחבי הארץ והעולם שאין עוד כמותם. הם עוטפים אותנו ואם אני יכולה עדיין לנשום, זה רק בזכותם", אומרת אצילי, "אבל סורי, אין לי מדינה, אחרי הפרת אמונים כל כך בוטה שאיש אינו אחראי למה שקרה. ממקום שהיה לנו גן עדן של ממש, הפכנו תוך שעות ספורות למקום שמעבר לשבעת מדורי הגיהנום. עוד מעט תעלה השמש ואז אספר לעצמי שכל יום היא זורחת מחדש ומגרשת את החשיכה. כעת אמחה את הדמעות, אכנס למקלחת, המים ישטפו את סימני הסיוטים ואחפש שביב של תקווה לעבור את היום הזה, לשדר לנכדים שיש בנו כוחות להתמודד עם הלא נודע, נברך את עצמנו ב'בוקר טוב' ונעשה כל מה שביכולתנו שאכן כך יהיה".

"אני הרבה שנים בהרגשה שלא סופרים אותנו", ממשיכה אצילי ואומרת בתסכול, "גם בערי הפריפריה באזור וגם על הגבול. היו כל מיני מבצעים של שניים באחד, אבל הקיום שלנו כקיבוץ, כקהילה, לא היווה משנה קיומי למדינה. אם 300 שבויים ימותו זה לא איום על המדינה, גם אם לא יהיו שני קיבוצים היא תמשיך להתקיים. שרה נתניהו תמשיך לאכול את הגלידות ולשתות את השמפניות שהיא אוהבת, ולנתניהו תמיד יהיו סיגרים. בטוח יש להם סטוק גדול. ואם ירצו לטוס, יש להם מיטה מתכווננת שיהיה לה נוח".

"בכל הסבבים והטפטופים לא הייתה אמירה לאומית רשמית", היא אומרת, "אנחנו אמרנו שאנחנו חזקים ויש לנו חוסן ונותנים גיבוי לצה"ל. זו הייתה הרוח שלנו. במשך שנים התאמנו כאן בחשאיות כל מיני יחידות מובחרות על אפשרות חדירה ולחימה בשטח בנוי, כי ניר עוז היה אחד המועמדים לחדירת מחבלים. היו פעמים שהרגשתי כמו בבסיס צבאי, אבל ידעתי שיגנו עלינו – והנה מה שקרה ברגע האמת. ושדרות שמופגזת? כל פעם התושבים אומרים בפעם הבאה לא נצביע לביבי, והם ממשיכים להידפק שם ולקבל הבטחות שלא מקוימות ורובם מצביעים לו".

מה הלאה, אם בכלל אפשר לחשוב במונחים כאלה במצב הבלתי נתפס הזה?
"היו לי שני בקרים שרק בכיתי ותהיתי מה הלאה. אני לא יכולה לחשוב להתקרב לאזור. אני מרגישה עם פצע מדמם. אני צריכה ללמוד ללכת מחדש בעולם חדש שלא הכרתי. עולם אחר עם הערכים שלי שהתנפצו. בינתיים אני חיה מהיום למחר. אני מקווה שאביב וליאת בחיים, נאחזת בכל דבר ושומרת על תקווה בכוח. אביב הבטיח לי לפני כמה ימים שיכין לי עבודה שלו שהתלהבתי ממנה. מיניאטורה שעשה של טרקטור בשדה, על סכין של מחרשה. כל כך מקסים. הוא הבטיח שיעשה לי. ואני מחכה".

"כל כך מקסים, אביב הבטיח שיעשה לי". הציור שצייר אביב, בנה של תלמה אצילי, ומוצג בגלריה רו ארט בתל אביב | צילום: גלריה רו ארט