"המציאות הנפשית שלהם היא בלתי נתפסת": מה עובר על הילדים שחזרו מהשבי?
איך מטפלים בילדים שחזרו הביתה, או לפחות למה שנשאר ממנו, אחרי כמעט חודשיים בגיהנום? הפסיכולוגית אורית כהן שטילר שופכת אור על מסע השיקום הארוך שצפוי להם, ושומרת על אופטימיות
אביגיל, אמיליה, אמה, יולי, אלה, כפיר, אריאל, אמילי, אוהד, דפנה, אופיר, יהל, נווה, עופרי, הילה, נעם, עלמה, אוריה, אביב, רז, ארז, סהר, טל, גל וכל אותם כמעט 40 ילדים שנחטפו בשבעה באוקטובר ונכנסו למדינה כולה ללב, אמורים לחזור בימים אלה משבי החמאס. רובם לא יחזרו לביתם, כי אין להם בית לחזור אליו. רבים מהם יאלצו להתמודד גם עם אובדן ושכול, אחרי שאיבדו הורה או זוג הורים, אחיות או אחים. גם ההורים שנותרו אוספים את השברים, אז איך מתמודדים עם הטראומה הנוראית המצטברת של אותם ילדים רכים בשנים, שבבת אחת כל עולמם נחרב?
>> "היא אימא לביאה": דניאל אלוני ובתה אמיליה חזרו הביתה
"זה מזכיר שואה וזה קורע לב. מדובר בילדים שנקרעו מכל קבוצת ההשתייכות שלהם, וחוזרים לקהילה לא שלמה, ללא הבית והחדר שלהם. ילדים שהיו במסתור במקום חשוך, בלי תחושת זמן במשך עשרות ימים", אומרת אורית כהן שטילר, פסיכולוגית קלינית, מדריכה בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן ונציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל.
"זה שילד לא מדבר, זה לא אומר שהוא לא זוכר. הרבה פעמים נראה את הביטוי לזיכרונות הטראומטיים דרך משחק של הילד. פעוטות ותינוקות לא יכולים לדווח, והזיכרון כלוא בגופם בצורה חושית"
"זה דבר שלא קרה מעולם בעולם המערבי", היא מציינת, "אין לכך תקדים, ואין כמעט מקרים בעולם של קבוצה גדולה של ילדים חטופים, להוציא אולי את חטיפת הנערות בניגריה וחטיפת ילדים אוקראינים לשטחי רוסיה. כל המחקרים בספרות המקצועית מבוססים על שבויי מלחמה, חיילים או אזרחים – כמו במבצע אנטבה, למשל – לא על ילדים שהוחזקו בשבי במשך תקופה ממושכת בלי לדעת היכן הם מוחזקים, באילו תנאים וכשהצלב האדום לא פגש אותם".
"למעשה, כרגע יוצרים פרוטוקול טיפולי חדש שלא קיים, שבחלקו מבוסס על עקרונות מתחום הטיפול בטראומה", מספרת כהן שטילר, "במלחמת יום כיפור למשל, חיילים חוו טראומה, ובאותם ימים לא תייגו אותם כהלומי קרב. הם חיו תחת תחושות של אשמה ובושה, שהם רגשות דומיננטיים הקשורים בפוסט טראומה".
>> "זו הייתה הצוואה של סבא": עדינה משה שבה הביתה
איך מתמודדים עם ילד שראה את ההורה, או ההורים שלו, נרצחים מול עיניו?
"המציאות הנפשית של כל הילדים היא בלתי נתפסת. תינוק שהוחזק בידיים של אימו ופתאום הוא בידיים אחרות יכול להיות פחות תגובתי, כאילו קפא. הטראומה יכולה לפגוע ביכולות התפתחותיות של חקירת הסביבה ולמידה, יכולת הוויסות הרגשי והיכולת להתקשר לדמות מטפלת. לכן חשוב לתת לו מהר תחושת מוגנות, לבנות שגרה ולחבר לדמויות קבועות אליהן יוכל לפנות כדי לשקם ולבנות יכולות התפתחויות ורגשיות חיוניות".
"לגבי ילדים שאיבדו את הוריהם – זה מורכב", היא מדגישה, "היות שמדובר בטראומה מצטברת של חטיפה ושהייה בשבי, לצד התמודדות עם אובדן ושכול – אבל עם הזמן ניתן לשקם ולבנות את עולמם. קודם כל ילד כזה צריך לדעת שהוא לא לבד בעולם ושיש לו תמיכה משפחתית עוטפת. צריך להדגיש זאת בפניו, כך שידע שאימא או אבא, ובהיעדרם אז האחים, סבא וסבתא או הדודים כאן איתו".
איך בכלל מתחילים לשקם את עולמם?
"חשוב להתחיל בקרבה לאנשים מעטים, שיעניקו את אותה תחושת ביטחון חסרה, ומאוד חשוב שתהיה דמות קבועה בחיי הילד. חשוב לספק לו צרכים בסיסיים כמו חדר, אוכל אהוב, מקלחת, ולתת יכולת לבחור ולשלוט על הנעשה ביומיום, לעומת חווית חוסר האונים וחוסר הבחירה. היכולת לנבא ולצפות מה יקרה היא חשובה לפיתוח תחושת הביטחון, וזה הדבר שנפגע בטראומה שהיא לא צפויה ומסכנת חיים".
>> יותר ממיליון צפיות: בר רפאלי מצמררת בסרטון למען הילדים החטופים
איך ניגשים לדבר עם ילד או ילדה שעברו חוויה כל כך מטלטלת?
"בהתחלה צריך לאפשר שיח פתוח, שמזמין את הילד לדבר בפתיחות, אבל לא להרבות בשאלות. לומר לו או לה 'אני רוצה לדבר איתך על הימים שלא היית כאן', לבקש מהם לספר מה היה – ופשוט להקשיב. אם הילד שואל שאלות, צריך לתת תשובות ישירות ולתת מקום ותיקוף לרגשות שעולים. עוד דבר חשוב: לא להציף אותם מיד בהרבה אוכל, בשפע צעצועים ובהרבה דמויות – שהמעבר לא יהיה דרסטי מדי. אותו דבר לגבי אור השמש. מי שהיה במנהרה וחווה לחות וחושך, צריך להתרגל לאט לאט לאור השמש".
"אצל הילדים היותר גדולים יכולים להתפתח ייחוסים שליליים לגבי עצמם, חוויה של אשמה לגבי זה שלא הצליחו לברוח, ששיתפו פעולה עם מי שחטף אותם"
ועדיין, מדובר בילדים שונים, ויכול להתקיים שוני בתגובותיהם.
"נכון. יש גורמי חוסן אישיותיים וסביבתיים, ותלוי גם מי היה הבן אדם לפני הטראומה. הכי משמעותית היא התמיכה החברתית והמשפחתית. המטפלים צריכים לראות למי צריך לתת יותר תשומת לב, ובעיקר לשים לב לאלה שמועדים יותר לפתח פוסט טראומה".
ומה לגבי ילדים שמתחפרים בשתיקתם?
"אם הילד לא רוצה לדבר, אז כמובן יש להניח לו. לא לחקור, לא להציע מידע, לצמצם מגע עם תקשורת דרך רשת חברתית ולא לחשוף אותו לתקשורת. בגדול, בימים הראשונים, מוטב לא לשאול שאלות, אלא לחכות שהוא יספר על החוויות שם. אפשר לשאול שאלות קונקרטיות כמו – מה הוא צריך עכשיו, היכן הוא רוצה להיות ומה יכול להקל עליו".
>> "כל כך רציתי לחשוב שטעו בזיהוי, אבל אימא שלי נרצחה"
מה לגבי הילדים היותר קטנים שלא מדברים?
"זה שילד לא מדבר, זה לא אומר שהוא לא זוכר. הרבה פעמים נראה את הביטוי לזיכרונות הטראומטיים דרך משחק של הילד. פעוטות ותינוקות לא יכולים לדווח, והזיכרון כלוא בגופם בצורה חושית. זה יותר מורכב לעשות עיבוד לטראומה באמצעים מילוליים, ולכן העבודה היא יותר דרך הגוף ודרך יצירת סביבה בטוחה, שגרה רציפה ודרך חיבור לדמות משמעותית. הכי חשוב ליצור אצלם תחושת מוגנות".
איך מתחילים לטפל בהם?
"יש שלושה שלבי טיפול פסיכולוגי: בטווח המיידי, הבינוני והארוך. ברמה הפרטנית – הטיפול לטווח המיידי הוא לייצב ולהעניק תחושה של מקום בטוח, של עוגן, ולהחזיר את הנפש למצב של איזון. הצוותים צריכים לשאול את הילד אם הוא רוצה חיבוק, או לתת יד. צריך לקבל את מגוון התגובות של הילדים שיכולות לנוע מעוררות יתר – כעס, עצבנות, היפראקטיביות וחוסר יכולת להירגע או לישון ועד תת עוררות וקהות רגשית, נסיגה והשתבללות. חשוב לייצר סיפור קצר בראשי פרקים על אודות האירועים שקרו, בלי להיכנס לפרטים".
>> הלידה בשבי שהתבררה כפייק ניוז – הסיפור המלא
איך עושים את זה?
"אומרים שלפני כך וכך זמן לקחו אתכם והייתם חודש במקום אחר, אבל עכשיו אתם בישראל במקום בטוח. צריך לתת מסגרת ונקודת עוגן שתחבר אותם למציאות, ולייצר שגרה שיש בה הרבה מקום של בחירה ושליטה על המציאות. צריך לזכור שבתנאי השבי, הילדים היו תלויים במי שחטף אותם. אצל הילדים היותר גדולים יכולים להתפתח ייחוסים שליליים לגבי עצמם, חוויה של אשמה לגבי זה שלא הצליחו לברוח, ששיתפו פעולה עם מי שחטף אותם. לא אחת כשנמצאים בשבי במצב הישרדותי, מפתחים קשר לחוטף מתוך מטרה לשרוד. זה יוצר קונפליקט או בושה ששיתפתי פעולה או הייתי נחמד לחוטף. זה לא קורה אצל כולם, אבל אנחנו יודעים שזה יכול לקרות, מה שנקרא תסמונת שטוקהולם. חשוב להסביר לילד, לפי היכולת ההתפתחותית שלו, שיש הבנה לקושי ולכאב שלו, שקרו לו דברים קשים ושזה נורמלי ומקובל".
"עלינו לתת לילדים את הפרטיות שלהם, ולאפשר להם להבין לאט לאט היכן הם נמצאים ולהשלים את הפערים. בעיקר, לא צריך לראיין את הילדים בזמן הזה. הם היו בתנאים מאוד קיצוניים, הזיכרון שלהם אינו מעובד וזה יכול להזיק להם"
איך מתנהל הטיפול בטווח הבינוני?
"בטווח הבינוני צריך לטפל בסימפטומים הרגשיים, ומדובר בטיפול של חודשים. יש ילדים שלא מדברים, שהם בשוק וצריך לשים לב אם מתפתחת אצלם הפרעה פוסט טראומטית, אם יש דיכאון או חלילה אובדנות, פגיעה ביחסים המשפחתיים או נסיגה חברתית. יש מי שיכולים לדווח על כאבים בגוף, שזה ביטוי לכאב נפשי. לחלק מהם יש זיכרונות חודרניים מכאיבים או פלאשבקים. ילדים כאלה יכולים להיות במצב של עוררות יתר, דריכות, חוסר יכולת להירגע ולישון. הם יכולים לחוש כאילו הגוף מאובן וקפוא, יחד עם רגשות של עצב וחרדה. כל אלה לא משתחררים מיד, יעבור זמן עד שהגוף יחזור לרגיעה בסיסית. מצד שני, יכולה להתפתח קהות רגשית ואפתיה. בטווח הזה הטיפול הפסיכולוגי הוא יותר מאסיבי. זהו טיפול ממוקד בטראומה, ומטרתו לאפשר למוח ולנפש לעבד את האירועים ולאפשר החלמה ספונטנית".
>> יום זכויות הילד הבינלאומי? איזו שטות. לעולם לא אכפת מילדינו
ומה בטווח הארוך?
"בטווח הארוך המטרה היא להחזיר את הילדים למסלול ההתפתחותי שלהם, כך שיחזרו לתפקד כמו שהם היו קודם. זה לא יהיה אותו דבר כי המציאות שלהם השתנתה. הטראומה לא נעלמת, אבל אותם ילדים מפתחים חיים לצד הטראומה. במצב פוסט טראומטי אין הבדל בין הזיכרון לבין האדם. הטיפול נועד להכניס את הזיכרון לתוך מין קפסולה, ויש לך סיפור ברור שמחזק את ההתמודדות שלך עם הכוחות שלך, מעצם זה ששרדת".
ומה לגבי אובדן הפרטיות? גם זה פקטור שבוודאי לא מסייע לשיקום שלהם.
"מי שירצו להישאר בתודעה הציבורית – ישארו ומי שלא – לא. לחלקם אובדן הפרטיות עלול להיות קשה מאוד, ולכן עלינו לתת לילדים את הפרטיות שלהם, ולאפשר להם להבין לאט לאט היכן הם נמצאים ולהשלים את הפערים. בעיקר, לא צריך לראיין את הילדים בזמן הזה. הם היו בתנאים מאוד קיצוניים, הזיכרון שלהם אינו מעובד וזה יכול להזיק להם ולגרום להתפרצויות של פוסט טראומה".
>> קורין גדעון: "הצביעות של העולם ושל ארגוני הנשים מרתיחה"
למרות הכל, מנסה כהן שטילר לשמור על אופטימיות. "היום אנו יודעים על הסיכון של אחוז מסוים מאנשים שחוו אירועים טראומטיים לפתח תסמונת פוסט טראומטית, ועם התערבות מוקדמת ומדויקת ניתן לטפל ולמנוע ממנה להפוך להפרעה כרונית המשבשת את התפקוד היומיומי", היא אומרת. "אם המדינה תצליח לשקם את הקהילות בעזרת צוותים רפואיים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ואם היא תיתן מענה מדויק ותבנה משהו חדש שיסייע בתהליך הריפוי – אז תהיה כאן תקווה ויכולת לחוות אפילו צמיחה פוסט טראומטית. זוהי תופעה של שינוי חיובי בכל היבטי החיים, אצל אנשים ששרדו טראומה והתגברו עליה".
מה הסיכויים שלהם בעקבות הפוסט טראומה לחזור לתפקד כרגיל?
"מהניסיון הקליני והספרות המחקרית, אנשים שעברו זוועות ומקבלים טיפול הם לא רק שורדים, אלא מצליחים לחיות חיים מלאים ועשירים. הם אפילו מצליחים לייצר מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות עם אחרים, ולאחוז בתפיסת עולם אופטימית. ויקטור פרנקל, שכתב בין השאר את "האדם מחפש משמעות", היה אסיר במחנה ריכוז בשואה, כאשר אשתו ורוב משפחתו נספו בשואה. גם במחנות ההשמדה, אנשים הצליחו לקבל החלטות והפכו להיות אנשים טובים. יש ניצולי שואה רבים שאיבדו הכל במלחמת העולם השנייה, אבל עלו לארץ והקימו משפחות. חייהם התמלאו מחדש. מה שנקרא, משואה לתקומה, וזה יכול להתקיים גם עכשיו".