"כל כך רציתי לחשוב שטעו בזיהוי, אבל אימא שלי נרצחה"

"האובדן של אימא הוא נוראי. מעבר להיותה אימא, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. התייעצתי איתה על כל דבר, היא תמיד ידעה להגיד את העצה הנכונה. היא הייתה אישה של השראה, ותמיד היה כיף איתה", כך מספרת בכאב לב נוראי נועה מישקין בת ה-18, שאיבדה את אמה חגית רפאלי-מישקין במתקפה האכזרית של חמאס בשבעה באוקטובר.

>> אחותה של רומי גונן: "אם יסתפקו רק בהחזרת 50 חטופים – זה יהיה ביזיון למדינת ישראל"

רפאלי-מישקין הייתה אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה. היא הייתה דוקטור לחינוך, מדע וטכנולוגיה, והיא הייתה מורה ומחנכת. במשך 23 יום היא הוגדרה כנעדרת, עד שמשפחתה קיבלה את הבשורה המרה – חגית נרצחה על ציר רעים-בארי, בדרכה לביתה בהוד השרון. בת 48 הייתה במותה.

"אימא התעוררה בחווה בבוקר ושמעה את האזעקות שלא פסקו והחליטה לחזור אלינו הביתה. היא טעתה בכיוון, המשיכה ישר ופנתה ימינה, היישר אל הפקק של אלה שניסו לברוח מהמסיבה של רעים"

היא הייתה באזור במקרה, לא באה לרקוד במסיבה ולא ביקרה בקיבוצי העוטף. בשישה באוקטובר היא הגיעה למפגש ההפקה של מידברן בחוות טל אור, מרחק 3 ק"מ מבארי, אירוע גדול שאמור היה להיערך בשישה בנובמבר – ובו הייתה אמורה לקחת חלק בהתנדבות. עשרות רבות של אנשים היו במפגש הזה. שלושה שעזבו יחד איתה בשעת בוקר מוקדמת נפצעו, אך ניצלו. כל השאר נשארו במקום, התחבאו לאורך שעות וכך שרדו. רפאלי-מישקין הייתה היחידה שלא שרדה. היא הותירה אחריה שלושה ילדים: נועה (18) אורי (15) ועדו (13).

חגית רפאלי מישקין ז"ל ובתה נועה | צילום: באדיבות המשפחה

"אימא התעוררה בחווה בבוקר ושמעה את האזעקות שלא פסקו והחליטה לחזור אלינו הביתה", מספרת נועה על השעות האחרונות בחיי אמה, "היא טעתה בכיוון, המשיכה ישר ופנתה ימינה, היישר אל הפקק של אלה שניסו לברוח מהמסיבה של רעים. בשעה שמונה וחצי היא כתבה לאבא שהיא ליד בארי ומחבלים יורים עליה ושיבוא בבקשה. הוא ביקש שתתקשר והיא ענתה 'תכף' ואז הוא התקשר אליה. היא לא ענתה ומאז נותק הקשר איתה. האיכון של הטלפון שלה הראה שנסעה עוד שני קילומטר ובפעם האחרונה הייתה בפרדס ליד כפר מימון".

>> הלידה בשבי שהתבררה כפייק ניוז – הסיפור המלא

קיבלתם מידע רשמי?
"במשך 13 יום לא ידענו דבר. האופציות היו או שהיא נחטפה או שהיא בין הגופות שקשה לזהות. היינו בעלטה וקיווינו שהיא חיה. ב-18 באוקטובר היה יום הולדתה ה-48, ועדיין לא ידענו דבר. למחרת יום הולדתה, קיבלנו רשמית. בעצם עברנו שבועיים של מתח נוראי כמו שבעה מתמשכת, ואז הייתה שבעה רשמית".

איך עברת את התקופה האיומה הזאת?
"בשבעה הייתי הרבה עם עצמי, ולמזלי החבר שלי – שאמור להתגייס בקרוב – היה איתי ותמך".

חגית רפאלי מישקין ז"ל ובתה נועה | צילום: באדיבות המשפחה

"עד עכשיו אנחנו לא יודעים באמת על נסיבות מותה", אומרת נועה, "את הרכב שלה ראו בשבת נוסע בתוך העוטף, היה דם על הרכב אבל אנחנו לא יודעים אם הוא שלה. אני לא יודעת אם לא אומרים לנו כדי לא לזעזע אותנו. הדבר היחיד שקיבלנו זוהי הטבעת שהיא ענדה, טבעת עם אבן שחורה שהיא הכינה עם אח שלי כשהיו בהודו. לי הם הכינו טבעת עם אבן סגולה. אחי ביקש לשמור את הטבעת של אימא אצלו".

עד אז האמנת שהיא תשרוד?
"אימא הייתה קצינה בצבא. היא הייתה מ"פית, היא אהבה שטח, הייתה בחוגי סיירות. היא יכולה הייתה לשרוד אם הייתה מתחבאת ולא היו מוצאים אותה. בשבועיים בהם היינו באפלה, ניסינו לאסוף כל פיסת מידע עליה. הלב רעד מדאגה ומפחד. ידעתי שנועם אביגדורי, שהייתה חניכה שלי בצופים, נחטפה עם אימא שלה כשבאו לבקר את סבתן בבארי. אז רציתי להאמין שאימא שלי חיה. גם כשהודיעו לנו, כל כך רציתי לחשוב שאולי יש טעות בזיהוי, אבל העובדות לימדו שאימא שלי נרצחה".

>> יום זכויות הילד הבינלאומי? איזו שטות. לעולם לא אכפת מילדינו

לפני כשנה התגרשה חגית מבן זוגה לשעבר מאור מישקין, איש הייטק במקצועו, וילדיהם גרו בשני הבתים. "עכשיו אנחנו חוזרים לבית אחד, כי אין כבר בית של אימא", אומרת נועה, "אבא הפך לאב יחידני, והוא מנסה לעשות הכל הכי טוב בשבילנו – אבל זה קשה לכולנו. סבא, אבא של אימא, נפטר לפני הרבה שנים, וסבתא היא ממש גיבורה, למרות שהיא איבדה בת".
אחרי שקמה מהשבעה על אמה, נועה חזרה מיד לשנת השירות שלה כמתנדבת למען הקהילה במכינה בירושלים, שם, בין היתר, היא מסייעת להפעיל את המערכת החינוכית במלונות בירושלים, שם שוהים מפונים מאזור העוטף.

"במשך 13 יום לא ידענו דבר. האופציות היו או שהיא נחטפה או שהיא בין הגופות שקשה לזהות. היינו בעלטה וקיווינו שהיא חיה. בעצם עברנו שבועיים של מתח נוראי כמו שבעה מתמשכת, ואז הייתה שבעה רשמית"

"הייתי לפני זה רשג"דית בצופים ויכולתי להתגייס מיד, אבל רציתי ללכת למכינה כדי לתרום לפני הגיוס ולהכיר טוב יותר את החברה הישראלית, החילונית והחרדית", היא אומרת. "הייתה לי דוגמה אישית מהבית. אימא שלי עסקה כל הזמן בנתינה, חילקה מזון לנזקקים, אספה בגדים, חיזקה תלמידים והייתה חלק מפרויקט נשים מהוד השרון וג'לג'וליה כדי לחבר ולאחות את הקרע בין שני העמים".
"היא תמיד פעלה מתוך שליחות", מוסיפה לספר נועה על אמה. "היא הייתה מנהלת תוכנית של משרד החינוך לשילוב מורים מהקהילה האתיופית ומורה למדעים במשרה חלקית, וכבר ארבע שנים היא בצוות ההפקה של מדברן. איזה חוסר מזל היה לה, להיות בזמן הלא נכון במקום הלא נכון".

חגית רפאלי מישקין ז"ל עם המשפחה | צילום: באדיבות המשפחה

>> ניצלו מחדירת המחבלים והתחתנו באולפנה: הסיפור המרגש של רעות ומור מדינה

לא היה לך קשה לחזור מיד אחרי השבעה למכינה?
"אני יכולה להבין את מי שהיו מפסיקים את העשייה שלהם בעקבות אסון כזה. אני מכירה אישית אנשים שמה שקרה במשפחתם, מנע מהם להפסיק את שנת ההתנדבות שלהם. אני גם יודעת שאני האחות הבכורה בבית, אבל אני מרגישה שהמציאות במדינה מחייבת אותי – ובמכינה מאוד עוטפים אותי. אנחנו במלחמה. אני גם מתנדבת כי אני חושבת שזה גם מה שאימא הייתה רוצה. האחים שלי חזרו למסגרות שלהם, לבית הספר ולחוגים, וכולנו מנסים לחזור לשגרה שפויה עד כמה שניתן, עם כל הכאב והצער. עכשיו חזרתי עם הקבוצה משבוע התנדבות בקטיף לימונים ואבוקדו, התנדבנו גם בחמ"ל של תרומות ואני מלווה משפחות של מפונים ועוזרת בבתי ספר ובגנים. אני רואה את הילדים הקטנים שהיו בסכנה מיידית, חלקם איבדו בני משפחה וחוו דברים נוראיים, ובנוסף לכל אין להם בית לחזור אליו. לי יש לפחות בית. אין לי ספק שהעשייה ההתנדבותית מאוד עוזרת לי להתמודד עם האסון הפרטי שלי".

ובסוף השנה תתגייסי לצה"ל. מה את רוצה לעשות בשירות שלך?
"אני רוצה לשרת בתפקיד קרבי משמעותי".