החיים המורכבים של הפשוטע: הכירו (באמת) את בר אלמליח

אני פוגשת את בר אלמליח, האיש שמאחורי אימפריית הרשת "הפשוטע" לראיון בקפה לנדוור. הוא אמנם גר בפלורנטין, אבל כשאני מציעה שמות של בתי קפה היפסטריים, הוא מודה שהוא לא מכיר אותם: "אני פשוטה", הוא מסביר.

פשוטה פשוטה, אבל עוצמתית. איך זה קרה?
"בחיים לא חשבתי שזה יגיע לכאלה מימדים. בהתחלה הייתי מעלה דברים בעמוד הפרטי שלי ובקבוצות פייסבוק, וכשהתחלתי לפרסם אצלי, אנשים היו נחשפים ומתייגים, אבל אז גם כשהייתי מעלה תמונה עם בעלי הגיבו לי אנשים זרים לגמרי, והרגיש לי שזה מתערבב".

>> גל גדות: "אמרתי לעצמי אלוהים, הם יגלו שאני לא שחקנית אמיתית"

אם עוד לא נתקלתן בפשוטע זה הזמן לעצור הכל ולחפש אותה בעמוד האינסטגרם או הפייסבוק הקרוב למקלדתכן, כדי להעשיר את רגעי ה-feel good הכל כך נחוצים לנו בימי אומיקרון טרופים אלה. אלמליח "לובש" בעמוד את דמותה של הפשוטע, בחורה פריפריאלית ששוחה היטב בעולמות תרבות הפופ של המילאנליז ודור ה-z. הכותבת ללא סימני פיסוק (דבר נפוץ להחריד בקרב בני דור ה-Z), עם חיבה לקפה קר, לשון הרע ורן דנקר, ומייצרת פוסטים מצחיקים להפליא, למי שמבין את השפה הפנימית. ויש רבים כאלה: 333 אלף עוקבים באינסטגרם, כ-260 אלף עוקבים בפייסבוק ועוד קהילה המונה 140 אלף חברים בניהולו הנקראת "הפשוטעות", בה העוקבים יכולים גם לשתף תוכן ברוח הפשוטע האם.

רובם של מאות אלפי העוקבים אחרי הפשוטע לא יודעים שמאחוריה עומד בר אלמליח, בן 26 מתל-אביב, שעד לפני חודש עבד כדייל באל-על. הפשוטע נולדה לפני שלוש שנים, אבל שלא כמו בקהילות המהונדסות ועמודי האג'נדה הרבים ברשת, ההצלחה המטאורית שלה ממש לא הייתה מתוכננת.

"בהתחלה בכלל לא הייתי באינסטגרם, זה הרגיש לי כמו אפליקציה לאנשים יפים. עכשיו אני מסתכל על אנשים שמעלים טיקטוק ולא מבין מה קורה שם, אני מרגיש מבוגר מדי לזה"

 

אז הרגשת לא נוח שגולשים מגיבים על חייך הפרטיים?
"רציתי שתהיה הפרדה מסוימת, אז החלטתי לפתוח עמוד של פרסונה. בהתחלה כששמתי שם את התמונה של מיה קולוצ'י מהמורדים, זה לא היה במטרה שתהיה פה דמות ויגידו "זו הפשוטע וככה היא נראית", אלא קראתי לה כך כי זה הכינוי שלי בקרב חבריי".

איך הקורונה השפיעה על העמוד?
"לפני הקורונה עבדתי במשרה מלאה וגם התחלתי ללמוד הוראה. לא היה לי זמן בכלל ושקלתי לסגור את העמוד, אבל בחל"ת הוא צבר תאוצה כי גם היה לי יותר זמן לעבוד על פוסטים".

התוכן שעולה מתוזמן או נכתב מראש?
"לא, הכל עולה באותו רגע, כלום לא מוכן מראש".

זה המון תוכן.
"אני מעלה הרבה, ואני גם מוחק הרבה. דברים שבאותו רגע נראו לי מצחיקים ואז עוברת שעה וזה ירגיש  לי לא מצחיק – אני אמחק גם אם זה קיבל לייקים. כמו סלפי שאתה מעלה ואז מסתכל אחרי שעה ואומר 'זה לא כזה יפה'".

"במשרד פרסום הם חיים את עצמם, אין משהו שהברנז'ה אוהבת יותר מלדבר על עצמה, אבל הקהל שמסתכל על זה מבחוץ לא מבין מה הם רוצים, וזה חלק מהקסם של הפשוטע"

 

חשבת פעם להעביר את העמוד לניהול של מישהו אחר או להכניס שותף לכתיבה?
"כל המהות של העמוד הזה היא התוכן שאני כותב. כשהתחלתי עוד לא היה את 'הפשוטעות', ולהביא מישהו אחר שיכתוב אותי הרגיש לי כמו מהלך לא נכון. עם הפשוטעות הרגשתי פתאום שיש אנשים שהבינו את השפה של הפשוטע ויכולים לכתוב אותה, וזה גם מה שעזר לי באיזושהי מידה לשחרר ולהבין שאוקיי, אז יהיו תקופות שאני יותר אכתוב אבל יהיו גם תקופות שבהן אני פחות אכתוב ואעלה תוכן מהקבוצה, וזה גם בסדר".

מתי פתחת את הפשוטעות?
"לפני שבעה חודשים, כשנגמר החל"ת וחזרתי לעבוד משמרות באל-על. היינו כוח עבודה מצומצם, עבדתי מסביב לשעון והיו ימים שלמים שלא יכולתי לתפעל בהם את העמוד. אני מתפעל אותו לבד גם באינסטגרם וגם בפייסבוק, והתוכן שעולה בהפשוטע הוא תוכן שאף אחד אחר לא מעורב בו. תוכן שעולה בהפשוטעות, שאני רואה שהצחיקו הרבה אנשים או שהצחיקו אותי אישית, אני משתף בעמוד עם קרדיט".

לפעמים אתה כותב גם טקסטים ארוכים יותר.
"החפירות האלה, אני קורא לזה מגילות, התחילו מזה שהייתי רואה 'הישרדות' ועושה סיכומי פרקים. לפעמים אנשים חושבים שיש לי קשר להפקה ששולחת לי חומרים לפני, אבל אני צופה עם כולם ואפילו אחריהם – כי אני מתחיל חצי שעה פנימה כדי לדלג על הפרסומות. אחרי שהפרק מסתיים אני פשוט שופך את כל מה שכתבתי בחפירה מ-א' עד ת', ואחרי שיצאה המגילה אני עובר עליה שוב. אם יצאו לי פסיקים אני מוחק אותם ומפרסם, אבל זה לא סיפור של יותר מרבע שעה".

מה עם עמוד טיקטוק לפשוטע?
"לא, אני מבוגר מדי לזה. אני מרגיש כמו אימא של רג'ינה ג'ורג' (דמות מהסרט "ילדות רעות" – ה"ח). ניסיתי פעם להיכנס ולראות מה קורה שם ולא הבנתי מה קורה. מרגיש לי חסר מודעות עצמית עבורי להיות שם בממשק הזה. בהתחלה בכלל לא היה לפשוטע אינסטגרם, אני בעצמי לא הייתי בכלל באינסטגרם, זה הרגיש לי כמו אפליקציה לאנשים יפים. עכשיו אני מסתכל על אנשים שמעלים טיקטוק, וזו נראית לי עבודה קשה – עבודה מטורפת לצלם, לדייק את הזוויות ולערוך. אני חייב לפרגן לעדן דניאל גבאי שעושה את זה מעולה, בבחירה מדויקת של קטעים, במציאת נונסנסים ובניואנסים הקטנים שעושים את ההבדל".

פשוטע וטוב לה

אלו אולי נשמעות כמו מילותיו של מנהל סושיאל ממולח או פרסומאי אמביציוזי, אבל אלמליח הוא דווקא הניגוד המוחלט ליוצרי תוכן הנחושים להתפרסם. בניגוד למשפיעני רשת אחרים שמטרתם להפוך לסלבס, אלמליח דווקא מעדיף את עבודת הבק אופיס. לא רק שהוא לא רוצה לפרוץ, אלא באופן מרענן הוא גם מתעקש להישאר אנונימי. על כן הריאיון הזה הוא בסך הכל הריאיון השני שלו אי פעם, כאשר את הריאיון הראשון שלו הוא העניק לנו לפני כשנתיים. הוא ויתר על הזדמנויות לככב בכתבות מגזין טלוויזיונית בפריים טיים, ואפילו לריאיון הזה סירב להצטלם. הוא ויתר על כל שירות הסטייליינג-איפור-שיער שכוכבים אוהבים כל כך, וביקש שנסתפק בתמונות הביתיות שלו. בשבע השנים האחרונות אלמליח עבד כדייל ונהנה מכל רגע – ואם לא הקורונה, הוא גם לא היה עוזב.

"כשהייתי ילד רציתי להיות קרדיולוג, עברתי ניתוח לב פעמיים אז החלום שלי היה לרפא ילדים עם מומי לב"

 

מה גרם לך להחליט לעזוב את התפקיד?
"עבדתי עד לפני חודש באל על והחברה לא במצב טוב, את יודעת, אומיקרון וכו'. לא פוטרתי, אבל אחרי שקיבלתי קביעות הבנתי שאני צריך לפרוש כנפיים. בסופו של דבר אני בן 26, זה כבר גיל שצריך לתקוע יתדות".

העבודה באל על היוותה לך השראה לחלק מהתוכן בעמוד?
"כן, סיטואציות שיותר קשורות לישיבות עם קולגות, יציאה להפסקות סיגריה, דינמיקות בתוך מקום עבודה – אבל זה אני מאמין שזה קיים בכל מקום".

יצא לך לעבוד מתישהו בכתיבת תוכן?
"לא, כי אהבתי את העבודה שלי והפשוטע זה באמת תחביב, ולא רציתי שזה יתערבב. דווקא אהבתי את החיים בעבודה רגילה. אני מאמין שאם אני בא לכתוב את חוויית החיים הכללית של חיי משרד, איך זה הולך יחד עם לעבוד במשרד פרסום? את יודעת, הם חיים את עצמם. אין משהו שהברנז'ה אוהבת יותר מלדבר על עצמה, אבל הקהל שמסתכל על זה מבחוץ לא מבין מה הם רוצים. זה חלק מהקסם של הפשוטע, שהיא דמות שלא חיה את הדברים האלה, אלא את החיים עצמם. אני לא יודע כמה אני רוצה ללכת לעבוד בזה, כמו שמעניין אותי אולי לכתוב ספר או סדרה".

וגם ההצלחה לא הביאה אותך לחשוב על הסבה?
"אני לא פוסל את הכיוון הזה, אולי זה יקרה. הייתי בטוח כל החיים שהשדה והעבודה במשמרות זה לגמרי הכיוון שלי, אני בנתב"ג מאז השחרור שלי מצה"ל. תמיד אמרתי כמה זה כיף לעבוד לילות, להיות דינמי, לראות אנשים. בתור בחור בן 20 לא ראיתי את עצמי קם כל בוקר למשרד בעבודה שגרתית, היום זה נשמע לי יותר מפתה, כנראה זה חלק מההתבגרות".

בתור ילד, מה באמת חלמת להיות כשתהיה גדול?
"כשהייתי ילד קטן רציתי להיות קרדיולוג, עברתי ניתוח לב פעמיים בילדות אז החלום שלי היה לרפא ילדים עם מומי לב. אולי זה עוד יקרה, אבל הסיכוי שאני אלמד רפואה בסיבוב החיים הזה הוא לא גדול, למרות שאם הילה קורח יכולה אז כולנו יכולים לשאת לשם עיניים".

ובסוף הקורונה הובילה אותך לכיוון אחר.
"לפני שנה וחצי, בסגר הראשון, חיפשתי תעסוקה, רציתי להתנדב. אני כל הזמן מקבל הצעות, ואז קיבלתי הצעה לבוא להיפגש עם חיילים. עשיתי את זה שלוש פעמים וזה היה ממש כיף, קיבלתי גם תעודת הערכה יפה כזאת, ואז התחילו לפנות אליי מכל מיני מוסדות אקדמיים. מגמות תקשורת בבתי ספר הציעו לי לבוא ולהרצות על איך פתחתי את העמוד, איך הוא גדל כל כך, ואיך זה נעשה בלי תקציב –  כי בסופו של דבר העמוד לא ממומן – ואיך היה להפוך את העמוד לקהילה כי פתחנו את הפשוטעות".

"בגיל 15 לפני היציאה מהארון, שברתי את הדיסקים של 'גלי' וזרקתי את כולם. זה לא שמישהו היה בא ומחטט לי בארון, אבל היה לי את הפחד הזה שפתאום מישהו יראה את הדברים האלה"

 

ומה אז?
"דיברתי על זה עם שיר (שדרנית הרדיו שיר הדס מאיר, ה"ח), שבאה מעולם התקשורת כי היא צמחה בגלי צה"ל, וזה מעניין במיוחד תיכוניסטים שרוצים להגיע לגל"צ. שיר מכירה את כל הזווית היותר מוסדית של עולם התקשורת, בעוד אני בא מהאינסטגרם והפייסבוק. אמרנו שזה יכול להיות מגניב לעשות הרצאה ביחד ושכל אחד יביא את הזווית שלו, וזה משהו שאנחנו עובדים עליו עכשיו. אני מקווה שנקיים שתיים-שלוש הרצאות בחודש עם הפרויקט הזה, ואז זה יצא בערך כמו משכורת של משרה מלאה. זה מצחיק אותי שזה לא קרה בעקבות ההצלחה של העמוד, אלא בעקבות הקורונה, שדחקה אותי לעזוב את עולם התעופה".

הציעו לך למתג מוצרים או קמפיינים?
"הציעו, אבל לא רציתי. אמרתי לעצמי שאם אעשה מרצ'נדייז, אז אני רוצה שזה יהיה משהו עם ערך מוסף. אני רוצה לעשות יומן שנתי ולשלב בו בדיחות על מועדים, למשל בל"ג בעומר – לכתוב חפירה מצחיקה: 'איזה חג פיפי זה, עם המדורות, ואמא שמתקשרת ב-6 בבוקר ואין לך סוללה כי היית ביער'".

ימי (חטיבת) הביניים

אלמליח גדל במודיעין-מכבים-רעות, למשפחה מסורתית, יחד עם עוד 5 אחים. אבל למרות הסביבה השמרנית, הוא יצא מהארון בגיל מוקדם יחסית. לחוויית החיים האישיות שלו אין כמעט זכר בעמוד שלו, ואת החשיפה הגבוהה לה הוא זוכה (כ-200 אלף איש לפוסט בממוצע בפייסבוק ובאינסטגרם), הוא לא מנצל לקידום האג'נדות שלו ומשתדל לשמור על מרחב ניטרלי.

כנער, פחדת שהסביבה תגלה שאתה לא סטרייט?
"אני יכול להגיד שכשהייתי בתוך הארון, הגעתי למקומות מאוד חרדתיים. אני מדבר על גיל 15, שנה לפני שיצאתי, לקחתי תמונות שלי רוקד עם שמלות ומשחק בברביות וגזרתי את כולן. שברתי את הדיסקים של 'גלי' שנורא אהבתי וזרקתי את כולם. זה לא שמישהו היה בא ומחטט לי בארון, אבל היה לי את הפחד הזה שפתאום מישהו יראה את הדברים האלה ויקשר".

"בתהליך היציאה שלי מהארון שקלתי 130 ק"ג וירדתי 60 ק"ג. זה לא היה בדרך בריאה, הקאתי, זה התחיל מלשמור על אורח חיים בריא ויצא משליטה"

 

ואיך הייתה עבורך חווית היציאה מהארון?
"כשהייתי בן 20-21 הדברים האלו מאוד מאוד בערו בי, אני חושב שזה קשור באופן מסוים לגיל. כשיצאתי מהארון רציתי שכל העולם יידע, ברמה שהייתי מגיע לשיעור נהיגה ואומר 'היי אתה יודע, אני הומו'. יש כזה רצון לצאת לעולם אחרי שאתה מסתיר את עצמך. היציאה שלי מהארון הייתה מלווה גם בתהליך של ירידה במשקל, אני הייתי נער גדול – שקלתי 130 ק"ג וירדתי 60 ק"ג. אני יודע היום להגיד שזה לא היה בדרך בריאה, הקאתי. זה התחיל מלשמור על אורח חיים בריא עם תזונאית ולהתאמן, ויצא משליטה. דברים כמו לצאת למסיבות ולהוריד חולצה או ללכת לים הם דברים שהרגשתי איתם פחות בנוח, ואז אולי זה גרם לי גם להיות שמרן במידה מסוימת. אני חננה, עזבי שאני לא עושה סמים, אני לא שותה אלכוהול בכלל, גם לא מעשן סיגריות. אני היי בנטורל".

נתקלת באלימות בגלל הנטייה המינית שלך?
"כשהייתי בכיתה י"ב הותקפתי פיזית על רקע הומופובי. ממש מכות, וגם הייתה תלונה במשטרה. התוקפים שלי נעצרו, והסיפור הזה גם עזר להעלות מודעות בעיר. אני ראיתי בהתבגרותי איך במודיעין נהייתה פתיחות, כלומר מכיתה ז' עד י"ב בשנים מ-2007 עד 2013. היה אפשר להרגיש איך מעיר שלא מכירה ולא יודעת מה זה, פתאום יותר מדברים על זה. זה לא היה רק בגלל התקיפה שלי, אבל היא, יחד עם מקרים נוספים, תרמו להעלאת המודעות. כשהייתי בן 19 התנדבתי כסדרן במצעד הגאווה בירושלים. באיזשהו שלב התקדמנו, שמענו צעקות וראינו את הפיגוע, למזלנו ממרחק מסויים. זו חוויה מאוד קשה וטראומתית, עברתי כמה לילות בלי שינה ואני עד היום בקושי נוסע לירושלים. החוויה הזאת בסופו של דבר גרמה לי להבין שעם כל הקבלה וההכלה, יש עוד דרך לעבור".

>> שלא נדע: המדריך המלא להתמודדות עם תקיפה מינית

זה לא מורגש מאוד בעמוד, אבל אתה פעיל למען זכויות להט"ב.
"אני מתנדב באיגי כבר שנה רביעית. המשפחה שלי מאוד מקבלת, אבל גם להם ברגעים הראשונים היה את הקושי שלהם, ואצלי זה גם לווה בהפרעות אכילה ותקופה לא קלה. אני מאמין שהדברים התקדמו, ושמה שהיה כשהייתי נער ב-2011 זה לא המצב ב-2022, שיש יותר קבלה והכלה. אבל כשאני מסתכל על נוער להט"בי, אני חושב שחשוב שיהיו במקומות האלה אנשים שידעו לעזור להם. בסוף הדברים האלה הם מה שיכריע אם לילד הזה תהיה בגרות, אם הוא ישתלב באקדמיה ובאיזה תפקיד הוא יהיה בצבא".

"הרבה נערים מוצאים את עצמם עם אנשים מבוגרים מהם, חלקם גברים נשואים בארון. אני רוצה להאמין שהיום בני הדור שלי מבינים שזה לא מוסרי בשום צורה להיות עם נער צעיר"

 

ההתנדבות היא לשנות את המציאות כדי שנערים לא יעברו את מה שאתה עברת?
"מה שגרם לי להגיע לאיגי זה שנורא רציתי חיי קהילה מסויימים, תחושה של שותפות גורל, שכולנו להט"ב אז אנחנו חולקים רצון להיאבק יחד למען זכויות – אבל מהמקום של מישהו שלא נמצא במסיבות ובחדר כושר. איגי הייתה מסגרת נכונה גם כדי להתנדב ולתרום לקהילה, וגם בשביל עצמי – לפגוש אנשים בסמינרי הדרכה ובימי איזור, וכמובן לפגוש חניכים – להסביר להם ולספר להם, לדבר איתם על ההיסטוריה של הקהילה הגאה ועל המאבק ועל זהויות. זה מה ששימר את הגישה שלי לקהילה הגאה בחיים האמיתיים, ולא רק בפייסבוק".

אתה חושב שבתל אביב החיים יותר קלים במובן הזה?
"הגעתי לתל אביב מרצון מאוד גדול להיות 'בקהילה' ו'מעורבב', אבל אני יכול להגיד שהיא הייתה לי מאוד קשוחה. דווקא במקומות של הקהילה הכל הרגיש לי מאוד מזדמן ומנוכר. הרגשתי שזה דורש ממני להתאים לאיזה סטנדרט, להתאמן, שהכל מאוד תבניתי. אנשים נראו לי כאילו הם יצאו מאיזה פס ייצור והיה לי קשה עם זה מאוד, זו אחת הסיבות שבגיל מוקדם בחרתי להתמסד".

 

כשאתה אומר לא

בן זוגו של אלמליח, אורי אוריאל דונצוב, הוא מנהל תשואה בקבוצת מלונות בראון. הוא מבוגר ממנו ב-15 שנה והם נשואים מזה שש שנים. "הכרתי אותו דרך חברים משותפים והיה קליק נורא מהר. אני יכול להגיד שהייתי נורא צעיר, בן 20, וזו הייתה אהבה ראשונה ומערכת יחסים ראשונה אבל היה חיבור מטורף וזה נשאר עד היום", מספר אלמליח. תוך זמן לא רב הם התחתנו בקופנהגן. "אחר כך עשינו אירוע בארץ בטראסק בנמל תל אביב. עשינו טקס, ובמקום שבע ברכות, נתנו לשבעה אנשים קרובים לברך אותנו. חברה שלנו, מאיה שלו, ניהלה את הטקס".

>> שנייה עם היד על ההדק? התגובות לסערת אסי עזר מזעזעות לא פחות מההאשמות עצמן

איך אתה חווה את הצפת העדויות על הטרדות מיניות בקהילה?
"זה התפרץ בשבועות האחרונים, והלוואי שהייתי באמת מופתע. החוויה הזו של להיות נער הומו בן 15, בטח לפני עשור, שחוץ מהפעולות של איגי לא היה לנו כלום, ואני זוכר שאני עצמי ממש חשבתי 'אה אוקיי, אני ההומו היחיד בכל מודיעין-מכבים-רעות', כי מי הכיר עוד? אז באותו רגע אתה מרגיש שאתה היחיד בעולם. כשכל החברים שלך נכנסים למערכות יחסים עם מישהו מהשכבה או מהשכבה מעל אז אתה מוצא את עצמך לבד בעולם, והמרחק משם ללהגיע לכל מיני אפליקציות הוא מאוד קצר. נמצאים באפליקציות האלה אנשים שלא תמיד בראש מעייניהם מצבם של בני הנוער, חלקם בכלל גברים נשואים בארון, וככה הרבה נערים מוצאים את עצמם עם אנשים מבוגרים מהם. אני רוצה להאמין שהיום בני הדור שלי, המילניאלז, מבינים שזה לא מוסרי בשום צורה להיות עם נער צעיר – גם אם הוא זה שפנה אלייך וגם אם הוא כתב באפליקציה שהוא בן 18. בן 16 לא יכול לתת הסכמה אמיתית להיות עם מישהו בן 24 או 30, כי גם אם הם 'מסכימים' באותו הרגע אז כמה שנים אחר כך הם מבינים שזה פגע בהם ועיצב בצורה שגויה את תפיסת המיניות שלהם. הדמות הבוגרת צריכה לדעת לשים גבול, תפקידה לעצור את זה".

"הגעתי לתל אביב מרצון להיות 'בקהילה', אבל דווקא שם הכל הרגיש מנוכר. אנשים נראו כאילו הם יצאו מפס ייצור והיה לי קשה עם זה מאוד, זו אחת הסיבות שבחרתי להתמסד מוקדם"

 

למרות שאתה לא מרבה לערבב, לאחר פיצוץ פרשת אוחובסקי כן העלית סטורי בנושא.
"התבטאתי אחרי שהדברים התפוצצו, הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב ולהתייחס. גם בתור בר, כתבתי דברים קצת יותר רציניים, אבל גם בתור הפשוטע. ביום ששודרה הכתבה העליתי סטורי, בעיקר מתוך רצון להביע תמיכה ואמונה במי שהעזו לקום ולהתלונן נגד דמויות חזקות. להגיד שהתגובות של בכירי הקהילה היו מספקות? לא. הרגיש שהיו הרבה אנשים שמילאו את פיהם מים, אבל אני חושב שזה חלק מהשינוי ולאט לאט זה יקרה, ואנחנו נראה פה דמויות יותר מודעות. הטרדות מיניות לרוב קורות כשנערים להט"בים מוצאים את עצמם באפליקציות למבוגרים. אם הייתה מודעות גבוהה יותר, כזו שמתפתחת ממש עכשיו, והם היו מגיעים לתנועות נוער, ומדריכים היו יודעים להסביר להם מה נכון ומה ראוי – אז התרבות הרעה הזו לא הייתה קיימת. יש כמובן גם את המיזם החשוב 'תורנו' של עומרי פיינשטיין".

אתה לא מרגיש לפעמים שהיית רוצה להשתמש בוויראליות של הפשוטע כדי להציף את הדברים האלה?
״אני עושה את זה לעיתים רחוקות, אבל העמוד הוא באמת עמוד שנועד קודם כל לבדר. אני מתייחס גם לנושאים חשובים, כמו למשל התבטאויות הומופוביות, אבל גם אז זה כמעט תמיד בא עם הומור ולא ממקום מטיף. יש לי קהל מאוד מגוון, ואני בטוח שלא כל מי שעוקב אחריי מסכים איתי על הכל, וזה בסדר. יש לי דודה חרדית מבית שמש, שיש לציין שהיא אישה מדהימה שמקבלת אותי כמו שאני, והיא כל הזמן מגיבה לי על הדברים שאני מעלה ומספרת לי שהפוסטים שלי על מלגת נפש יהודי וישי ריבו קורעים אותה מצחוק. אני חושב שיש אנשים שהם הומופובים ויש כאלו שמקבלים, וזה לא תלוי מגזר. יש הומופובים שמכסים על זה בטיעונים לוגיים כמו 'אם כולם היו הומואים אז לא היה עולם' – כאילו לולה, אנחנו תכף בפיצוץ אוכלוסין – ויש כאלה שמכסים את זה בדת, אבל בסופו של דבר מי שבוחר לא לקבל אנשים אחרים זה עניין שלו. יש אנשים שהם דתיים אורתודוקסים והם מכבדים ולא נכנסים לאחרים לחיים. כל עוד מישהו לא פוגע בי, אם זו הדעה שלו ומה שהוא חושב, לא אכפת לי".

אבל כשפרץ מבצע שומר חומות אלמליח בחר קצת אחרת. לאחר התבטאויות פרו אנטישמיות מצד אומנים שונים, ובראשם דואה ליפה שאמרה ש"חיילי צה"ל נהנים להכות ולירות בילדים", העמוד שלו נקט עמדה בוטה נגד הזמרת.

למה דווקא אז בחרת לחרוג ממנהגך?
"תראי, הכי אמיתי, העליתי את זה בצחוק. אני חושב שזכותה שתהיה לה את הדעה שלה. הלוואי שכל האומנים האלה היו מגיעים לכאן ורואים מה באמת קורה פה, אבל גם אם הם לא מבינים, אלא ניזונים מכותרות חד צדדיות ומסיקים מזה את המסקנות שלהם, זו זכותם. האם מבאס אותי שהם מפיצים את זה הלאה? מבאס, אבל לא באמת אכפת לי אם מישהו שומע דואה ליפה, זה בצחוק. מה נשאר לנו חוץ מלצחוק על זה?".

אבל הפוסטים משטיחים מאוד את השיח ל"ישראל זה טוב ופלסטין זה רע". אתה לא מרגיש שהם מסלימים את השיח ברשתות ובחיים?
"ברמה האישית, ברור שאני בעד שיום יבוא ויהיה שלום. אבל הנרטיב החד צדדי שאומנים מחו״ל מפיצים, במכוון או לא במכוון, הוא כזה שמוחק את הצד שלנו, פשוט כי כף רגלם מעולם לא דרכה כאן והם לא מכירים את המצב. ריהאנה, למשל, כתבה פוסט שהיא מתפללת עבור שני הצדדים ומקווה שהמלחמה תיפסק. ישראלים חיבקו את האמירה הזו, את עצם ההכרה של ריהאנה בזה שיש פה עוד צד. זה לא שהיא כתבה שישראל מושלמת, אלא שיש פה מורכבות. לדעתי היא היחידה מבין האומנים בסדר הגודל שלה שהכירה בכך, אולי בגלל שהיא הייתה בישראל והופיעה פה וראתה את המדינה מבפנים״.

"יש לי דודה חרדית מבית שמש, שהיא אישה מדהימה שמקבלת אותי כמו שאני, והיא מספרת לי שהפוסטים שלי קורעים אותה מצחוק. הומופוביה זה לא תלוי מגזר"

 

גם בנושא החיסונים נדמה שאתה משתדל שהעמוד לא יזוהה עם אף מחנה.
"אני בעד חיסונים, אני מקווה שכל מי שצריך להתחסן יבחר לעשות את זה, אבל אני לא נכנס לאף אחד לתיק הרפואי".

אחרי כל הרצינות, אולי תגיד גם איך זה שאתה גם כותב על ה'שמינייה' וגם על 'השיר שלנו'? היה לך Hot או yes בבית?
"את 'השיר שלנו' ראיתי בצבא, היו שידורים חוזרים בערוץ 24, וזה מה שעשיתי חצי מהשירות הצבאי שלי, לאכול בן אנד ג'ריז ולראות 'השיר שלנו'".

נשמע בהחלט מתאים לפשוטע.
"וואי זה הכי פשוטע בעולם".

>> שיר חדש עם מסר מעצים? אנה זק, בואי תראי מה פספסת