"כאוס מזוקק": עובד סוציאלי מדווח ממרכז סיוע שהוקם בים המלח

שלום, אני כותב לכן מאחד ממרכזי הסיוע שהוקמו במלונות ים המלח עבור פליטי עוטף עזה, ספציפית: קיבוץ בארי.

>> לרוץ אל הממ"ד בלי היכולת לרוץ: נכות בצל המלחמה

אנחנו פועלים מהקומה התחתונה של אחד מהמלונות. רוב הקומה מאוכלסת על ידי ערימות בגדים, מוצרי קוסמטיקה והיגיינה, אוכל וכיוצא בזה. מתנדבות מסייעות בפריקת המוצרים ובחלוקתן. בצד הקומה ישנו פס של שולחנות עגולים המשמש לפגישות טיפוליות. לראשותנו עומד גם היכל גדול, בו מתקיימות קבוצות רבות במהלך היום.

אני חש בסיומו של היום הזה כמה רגשות מעורבים. אני חש אשמה ותחושת החמצה שלא יכולתי לשבת לשיחה עם אף אחד מאנשי, נשות וילדי בארי היום. עסקתי בבוקר בענייני מנהלה ותרמתי מהמיומנויות שיש לי כיזם חברתי. בצהריים פרשתי לנוח ואחר כך כבר הסתיים לו היום ולא הייתי נחוץ עוד שם. אני מרגיש כעס עמום ורווי בושה, על כך שהדברים כאן עוד לא תפסו צורה יציבה מבחינת מערך הסיוע. הייתי רוצה שזה כבר יקרה, אבל המציאות היא כזו שבה אפילו הפלוגה שבה משרת אחי מתרימה לציוד צבאי בסיסי עבור החיילים, כך שמובן שארגון הסיוע נע מבעיה לבעיה בלי רגע לנשום. כמו בעיצומו של משבר הקורונה, החברה הישראלית בונה את עצמה מלמטה, ובקושי רב.

כואב לי הראש. אני תשוש. האוכל בבטן שלי יושב כמו פרי רקוב בתיק גב. אני מרגיש שהכאוס של המקום חודר אליי והופך אותי לשלו. ישנתי מעט בלילה ובצהריים לקח לי שעה וחצי להירדם. אני צופה בהתרחשויות בחצי עין אנתרופולוגית, ורואה איך כל הזמן יש בשולי הדברים גם שיח פסיכיאטרי ופסיכואנליטי, יחד עם רוב הלשון המקצועית פה, שמרגיש לי שהיא מבוססת על עבודה סוציאלית קהילתית. המרכז הזה משקף במידה רבה את מערכת בריאות הנפש שממנה רבות מהחברות שלה מגיעות (או עבדו בה בעבר).

אבל יותר מהכל, הדברים מהדהדים החוצה מהמפונים אל עבר המעטפות שלהם, וביניהן אנחנו. האשמה כאן חזקה מאוד. כולם, או לפחות ככה זה מרגיש, מרגישים אשמת ניצולים. ההוא גר בישוב הסמוך, וחווה רק חצי גיהנום. ההם חברים של אלה, הגיעו משדרות, ורק רועדים בלי הפסקה מהחרדה הבלתי פוסקת (הם ראו לוחמי חמאס ברחוב). לכולם יש כאן "רק" כזה, וגם אני עוד סוג של "רק". אני ישן הלילה בחדר גסטהאוס שאמא שלי שכרה עבורי. מאיפה יש לי את התעוזה לקחת כזו זכות יתר לעצמי בזמן שישנם כאן אנשים בלי בית? בלי כלום? ובכל זאת אני עונה לאשמה, שזה מה שאני צריך ואני לא מתבייש לבקש ולקבל את זה.

האנשים כאן כועסים על המדינה. תחושת הנטישה חזקה מאוד, ומתחזקת עקב כך שאפילו עכשיו אין לרשויות המדינה שום זכר. אני כועס שאין כאן מסגרת שתחזיק אותי ושבתוכה אוכל לפעול, כך שאני צריך ליצור את המסגרת בעצמי, והם כועסים משום שלא באו להציל אותם במשך שעות רבות וקריטיות. כמובן שהכעס שלהם רב יותר פי אלפי מונים. כמובן שהכעס שלי הוא בסופו של דבר חבטה ילדותית בקיר (וככה אני מתייחס אליו). הם בנקודה קיצונית על הרצף הרגשי הזה ואני במקום מתון, אבל נדמה לי שאנחנו על אותו המישור.

ים המלח | צילום: מנו גרינשפן

ולבסוף, כמובן שהאנשים כאן נזרקו אל תוך אי-הודאות הגדולה ביותר שניתן לדמיין: רבים מיקיריהם טרם אומתו כחיים וחופשיים, מתים או חטופים. כאוס מזוקק. תהום של אי-ודאות. בלבול וסבל. והרבה מאוד מהכל, מוכפל ומוכפל ושוב מוכפל. זה בלתי אפשרי וזו המציאות. עם הכעס נשארים. עם חוסר הודאות נשארים. אני לא יכול להבטיח כלום לאחרים ונזכר תוך כדי כתיבה, שגם אחרים לא יכולים להבטיח לי כלום. זה המצב בו אנחנו נמצאים. אני בחדר קטן, יש לי מעט מאוד בגדים בתיק. את ארוחת הבוקר אוכל מחר בכוס חד-פעמית כנראה. זה המצב. לפחות אני צריך להשלים עם מגבלותיו.

>> "ביקשתם סליחה?": מובילת "אימהות בחזית" זועמת על הממשלה

ולא אמרתי כמעט כלום על הגעגוע שיש בי לזוגתי ולבתי, וההבנה הדוקרת, שיש כאן אנשים עם געגועים עזים שלעולם לא יענו. לא יצא לי להתפלל עם הסידור שיש לי בטלפון, אבל אני כל הזמן מתפלל בתוכי.