"בן הזוג במילואים, איך לא להציק לו בהמון הודעות? אני חוששת"
האם התינוקת שלי מבינה מה מתרחש? איך לעודד משפחות שיקיריהן נרצחו? ומה עושות עם כל הפחד הזה? דורית קרייזר, יועצת זוגית ומדריכת הורים, משיבה על שאלות ששאלתן אותנו באינסטגרם
השבוע, בעיצומה של המלחמה, פתחנו את בוקסת השאלות בחשבון האינסטגרם שלנו, והזמנו אתכן, העוקבות שלנו, לשאול שאלות, לפרוק רגשות ולשתף בתחושות מול הפסיכותרפיסטית דורית קרייזר, יועצת זוגית ומדריכת הורים בעלת תואר שני בפסיכולוגיה. קרייזר ענתה על כל השאלות שלכן – והנה תשובותיה לפניכן.
>> דרכים טבעיות להעלאת המורל בימים קשוחים אלה
לעמוד בהסכם
"בן הזוג במילואים, איך לא להציק לו בהמון הודעות? אני ממש חוששת".
פניה לבן זוגך היא לא הצקה, אלא דאגה גדולה ומאוד מובנת. כל עוד בן זוגך לא מתלונן וזו רק תחושה שלך, אני כאן כדי לתקף – אין מי שלא תבין אותך. את מודאגת ומבצעת פעולות שישקיטו את נפשך. יש סיכוי שעבור בן זוגך זה דווקא חיובי שאת דואגת להיות איתו בקשר, להרבה אנשים זה היה נותן כוח רב. אם הוא מתלונן או מבקש שלא "תציקי" לו, יש שתי אפשרויות: יש אפשרות להגיד לו שאת תתקשרי ותסמסי – והוא יענה כשהוא יכול ורוצה. החיסרון כאן שאם הוא לא יענה אז מפלס החרדה אצלך עלול לעלות. האפשרות השנייה היא לשאול אותו כמה פעמים ביום ייחשב בסדר מצידו שתצרי קשר, מעין הסכם ביניכם שתעשי מאמץ לעמוד בו. במקביל, נסי למצוא מקורות עידוד או תעסוקה שיעזרו לך להמתין לזמן התקשורת שקבעתם. בכל מקרה, הייתי ממליצה להבין גם את בן זוגך שמתלונן – אלה ימים מאוד קשים לכולנו, והדחק שבו הוא נמצא בלתי ניתן למדידה. מקווה שיחזור בשלום.
לנצל את זמן הממ"ד
"אני נורא מפחדת. יושבת בממ"ד רוב היום. ישנה עם סכין".
הפחד שלך נורמלי ומאוד מובן. הוא גורם לך לעשות דברים שנותנים לך תחושת שליטה במצב: את יושבת בממ"ד, מחזיקה סכין לידך. זה מה שעושים כשמאוד מפחדים. יחד עם זאת, הייתי ממליצה לך לאט לאט ובקצב שלך – לצאת לפרקי זמן קצרים מהממ"ד, ברגעים בהם את מרגישה טיפה יותר בטוחה. תוכלי לנצל את זמן הממ"ד גם כדי לעשות מדיטציה ותרגילי הרגעה עצמית, להשתתף בקבוצות תמיכה ולשוחח עם נשות ואנשי מקצוע (יש רבים שעושים זאת בהתנדבות היום).
מעט מילים
"איך אפשר לעודד משפחות של מכרים שבני משפחתם נרצחו?"
זה קשה מאוד, ומאוד תלוי משפחה וסיטואציה. ראשית צריך לזכור שאנחנו בעצמנו זקוקים לעידוד, במיוחד כשאנחנו מכירים את האיש או האישה שנרצחו. כדאי לבוא למשפחה עם המון אהבה ומעט מילים. אין מספיק מילים כדי לעודד, אבל הנוכחות, האהבה, החיבוק ולפעמים העזרה הפרגמטית למשפחה כמו הכנת אוכל, דאגה לסידורי לוויה ושבעה או כל דבר אחר שהם זקוקים לו – תקל על הסיטואציה האיומה בה הם נמצאים. יש משפחות שימצאו נחמה כשמספרים את סיפור הגבורה של בן או בת המשפחה, אם יש כזה, או שמשתפים לגבי היכרותכם עמו או עמה – איזה אדם היה ואיננו עוד. חיבוק גדול.
הנה אף, הנה פה
"האם יתכן שילדה בת 1.4 מרגישה מה קורה? איך אפשר לשמור לה על השגרה כשאני לא יוצאת מהבית?"
בהחלט יש סיכון שהילדה מרגישה שמתרחשים דברים סביבה. ברור שהיא לא יודעת את המשמעות של המאורעות אבל אנחנו, ההורים, המראה שדרכה היא מביטה ומפרשת מה קורה. קשה עד בלתי אפשרי לשמור על השגרה שהיא רגילה אליה (ציינת שאתם לא יוצאים מהבית) אבל כן אפשרי לעשות מאמץ לשמור על שגרה של מה שכן נהגתם לעשות בבית. אפשר גם לנצל את ההזדמנות ללמד פעילויות חדשות כמו להתאמן על הרכבת מגדל מקוביות, תרגול של הכנסת חפצים לקופסא והוצאתם, שירים ומיומנויות של חיקוי כמו "מחאי מחאי כפיים ידיים על הראש", לימוד חלקי גוף: הנה אף…הנה פה… וכדומה. מבטיחה לך שבשבילה זה יהיה המון. הקושי הוא לצחוק ולחייך כשבתוכנו יש חור שחור. כאן האתגר הגדול. בהצלחה עם חיבוק.
הפחד בא עם יכולת להתגבר
"שמי רחל מבת ים, כל ערב אני יושבת ליד הטלוויזיה ורואה את החדשות המזעזעות. יש לי פחד שמחבלים יפרצו לי את הדלת עם רובים".
רחל יקרה, הפחד שלך כל כך מובן. הרי את פוחדת ממה שקרה לאנשים בתוך המדינה הקטנה שלנו. אני לא מכירה אדם אחד שלא מפחד. את גם יודעת לומר את זה – וזו כבר התחלה טובה להתמודדות. צריך לזכור שפחד בא יחד עם יכולת להתגבר. כדי שלא ייכנסו מחבלים לביתך את וודאי עושה מספר פעולות כמו: כניסה לממ"ד בעת אזעקה, קיום הנחיות פיקוד העורף ועוד. בנוסף לאומץ שלך לספר על פחדייך הייתי ממליצה לך להיעזר בקבוצת תמיכה, כמו המיזם ההתנדבותי שאני מקימה בימים אלה – מוזמנת. ניתן לפנות לקבלת עזרה וייעוץ בטלפון 050-9004061.
ביי ביי לרגשות האשמה
"איך נכון להתנהל מול תינוקת בת שנה שעל פניו לא מבינה מה מתרחש אבל מתקשה להירדם? כמה שמשדרים שגרה מולה, אני מרגישה שבכל זאת עוברת עליה תקופה מורכבת. כמעט שבועיים בלי מסגרות ורק איתנו בבית".
תינוקת בת שנה לא יכולה להבין מה מתרחש סביבה, אבל היא כן יודעת לקרוא את המצב הרגשי שבו נמצאים ההורים שלה. כשההורים נמצאים באי שקט נפשי ונעים במרחב באופן שהוא לא רגיל – התינוקות מרגישים שמשהו קורה. אנחנו כהורים צריכים לעשות מאמץ לשדר עסקים כרגיל, עד כמה שאנו מסוגלים, אבל חשוב שנבין שיש גבול לכמה אפשר לשחק משחק כפול. עלינו גם לסלוח לעצמנו על הפעמים שהבענו דאגה או רצנו לממ"ד באופן שגרם לפחד או בכי בקרב התינוקת.
לגבי השינה, פעילויות החיים הרגילות מופרות בימים מאתגרים שכאלה. חשוב גם כאן להפחית ציפיות מעצמכם ומהתינוקות. זה בסדר שבימים של חוסר שגרה יהיו הפרעות בשינה ובאכילה. עשו את הכי טוב שאתם יכולים לשמר שגרה ורוגע בכפוף ליכולות שלכם, לא מעבר לכך. מדובר בתקופה זמנית שלאחריה תוכל לחזור השגרה. חשוב לציין גם שקשה מאוד להעסיק תינוקות וילדים שהיו רגילים למסגרות עם הפעלות נון-סטופ ופתאום יש מלאי מוגבל של מקום, חברים ופעילויות. גם כאן כדאי לזכור שלא נורא שתינוקות וילדים "ישתעממו" קלות. גם פיתוח המיומנות של היכולת לשחק עם עצמי ולהיות קצת לבד – יש לה חשיבות גדולה מאוד בהתפתחות הרגשית, אז ביי ביי לרגשות האשמה ובהצלחה עם חיבוק.
>> "כאוס מזוקק": עובד סוציאלי מדווח ממרכז סיוע בים המלח למפוני קיבוץ בארי
עזרה נקודתית בלבד
"המלצות לתרופות הרגעה שאפשר לבקש מרופא משפחה?"
אין לי את הסמכות לתת שמות של תרופות הרגעה. רופאת המשפחה שמכירה אותך יכולה להתאים מה שנכון לך לעת הזאת, אבל לא הייתי ממליצה לפנות כקו ראשון לטיפול תרופתי, במיוחד כשמדובר בתרופות הרגעה, אלא במקרים קיצוניים. הסיבה היא שתרופות אלה עוזרות נקודתית אבל מעכבות את עיבוד החוויות הקשות שאנו עוברים, וההשלכות עלולות להופיע בעתיד הקרוב או הרחוק. יש משמעות להתגברות על המחשבות והתחושות באמצעי הרגעה אחרים כמו מדיטציה, מיינדפולנס, פעילות גופנית קלה כמו יוגה ועוד עיסוקים שאת יודעת שעשויים להרגיע ובעיקר להפחית את החשיפה לחדשות ההולכות ונעשות קשות מרגע לרגע. חיבוק גדול.
הטראומה קיימת
"איך את ממליצה להתמודד עם החשיפה הגבוהה לזוועות כדי למנוע טראומה בהמשך?"
החשיפה צריכה להיות מבוקרת אצל כולנו. מי שלא יכול להיחשף ועושה זאת מבחירה מודעת – זה ממש בסדר. לא צריך להיחשף בכוח, ובטח שזה לא מצביע על חוסר התעניינות. כל אחד ואחת צריכים לעשות בימים אלה מה שמרגיש להם נכון. עבור מי שנחשף באופן רצוף לזוועות דרך החדשות והרשתות החברתית -אני ממליצה להוריד את המינון. הטראומה קיימת כבר עכשיו, אבל כדי למנוע פוסט טראומה חשוב לדבר על הנושא ובעיקר להקשיב לעצמנו ולקבל עזרה ממי שיכול לתת. חיבוק גדול.
זה בסדר להרגיש כך
"אני מוצאת את עצמי כל היום מקללת ומאחלת להם את כל הרע שבעולם, לסבתות שלהם ולתינוקות".
את כנראה משליכה עליהם את מה שעשו ועושים לנו. אני חושבת שזה בסדר להרגיש כך, זה לא הופך אותך לאדם בלתי אנושי. זה מראה כמה את רגישה לאוכלוסיה חסרת אונים שכוללת סבתות ותינוקות. אולי במהלך הזמן – הכעס יקבל כיוונים נוספים, ורגשות חדשים יעלו.
הקיפאון יפשיר
"איך ממשיכים מכאן? כאילו קפואה. אני בבית אבל בן זוגי בצו 8".
כדי להמשיך מכאן נצטרך ללכת דרך ארוכה, מסע שלא ייגמר מהר, וכפי הנראה – ישאיר סימני דרך. נצטרך ללכת עקב בצד אגודל, בראש מורם עד כמה שניתן עם מתן לגיטימציה להוריד אותו כשמרגישים שהוא מושך אותנו מטה. כשהמצב ישתנה, הקיפאון שאת מתארת עשוי להפשיר בקצב שלו. לצערנו, אין קיצורי תהליכים כשמדובר באירועים פיזיולוגיים ונפשיים קשים כל כך.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית, מדריכת הורים ויועצת שינה. בימים אלה מקימה דורית קרייזר מיזם התנדבותי חדש בשם מרשמלו. המעוניינים לפנות לקבלת עזרה וייעוץ יכולים לעשות זאת באמצעות הטלפון 050-9004061.