"הוא נצמד אלי ולחש משהו גס. הסתובבתי והכנסתי לו אגרוף"

הסופרת רונית ידעיה זוכרת את אותו היום בכיתה ח' – יום קבלת התעודות. "המחנך, שדווקא חיבבתי אותו, העיר לי הערה סקסיסטית שקשורה לזה שאני ילדה. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר, אבל הייתי ילדה בוגרת ולוחמנית שלא יודעת לשתוק והערתי לו בחזרה, בסרקזם. בתגובה הוא קרע לגזרים את התעודה שלי. אני זוכרת היטב את האקט של הקריעה".

>> שירי ארצי וליהיא לפיד מגלות מהו הספר שכל אישה בישראל חייבת לקרוא

נעלבת?
"ממש לא. הייתי בחורה עם ביטחון. אפילו לא סיפרתי לאימא שלי כי חששתי שהיא תיקח ללב".

התעודה הייתה טובה?
"היא הייתה דווקא בסדר גמור. לא הייתה לי בעיה ללמוד, אבל מגיל קטן הייתה לי מודעות חברתית חזקה, עם רצון לשוויון ודמוקרטיה. זה עשה לי הרבה צרות מול מוקדי כוח".

ידעיה (70) היא טיפוס ססגוני. סופרת מושחזת, חדה, חריפה, בוטה. מהסוג שאין לו שום בעיה לקחת סיכונים, להתערטל במילים ולהפליג בדמיון פורה. הכתיבה שלה היא אחרת, ניסיונית בגישתה. היא לא תמיד מגיעה בצורה קלה לעיכול, אבל בהחלט מומלצת למי שמוכן למאמץ פרשני, גם אם הסאבטקסט לא צף על פני השטח.

חשוב לה לתת בספריה קול לנשים. היא כותבת תמיד על נשים, מזוויות של אימהות ולידה, דימוי גוף, מצוקות נשיות וגם תשוקות, ותמיד חווה את הצד שסובל. הדמויות שלה מדברות בגוף ראשון ומוצאות לעצמן סוגים של מציאות אלטרנטיבית, אלטר אגו. זו הדרך שלה, היא אומרת, להעמיד דמות נשית על דיוקה. "אני לא כותבת אם משהו לא מצחיק אותי. יש לי ראיית חיים ו…כעס. אני כועסת על החיים, זאת מהות החיים בעיני".

לדאוג לחברה ולעשות טוב

איך מתיישב הצחוק המתגלגל עם הכעס על החיים? אצל ידעיה מסתדר הפאזל המורכב היטב. הכל קשור והכל מתחבר. היא גם אמנית וציירת, נשואה לאמן, הצלם והסופר עודד ידעיה. יחד הם הקימו לפני 18 שנה את בית הספר הגבוה לאמנות "מנשר", שהוא עומד בראשו והיא משמשת כסגניתו וכראש מחלקת הכתיבה של בית הספר. לומדים בו גם מבקשי מקלט סודנים ואריתראים, המגיעים לבית הספר שלוש פעמים בשבוע, כמעט בחינם. זוהי חלק מהאידאולוגיה של רונית ועודד – לדאוג לחברה ולעשות טוב.

"מישהו ניצל את הצפיפות, נצמד אלי ולחש לי באוזן משהו גס. הכי גס. אגרפתי מיד את היד, הסתובבתי כמו בורג והכנסתי לו אגרוף לבטן. הוא נשכב, התחיל לבכות. אמרתי לו שלא יעז לדבר ככה אל אישה"

הם הורים לשתיים וסבים לארבעה. בתם הבכורה היא הבימאית והתסריטאית קרן ידעיה, שזכתה עם סרטה "אור" בפרס ראשון בפסטיבל קאן והוכתרה כאחת היוצרות הנחשבות בעולם. בתם הצעירה, אלה ידעיה, הייתה המנהלת הפרלמנטרית של דב חנין, והיום אחראית על הדמוקרטיה וזכויות אדם ב"שתיל" – ארגון חברתי שהוקם על ידי הקרן החדשה לישראל.

"ואז אעלה באש" | מאת: רונית ידעיה

לאחרונה יצא ספרה התשיעי של ידעיה, "ואז אעלה באש" (הוצאת "קתרזיס", נמכר גם ב"עברית" ובחנויות ספרים עצמאיות), ששמו הוא מחווה למשוררת דליה רביקוביץ על השמלה שעולה באש. גיבורת הספר היא שחקנית בת 40 פלוס, שלא משחקת, אלא עובדת במשרד תיווך. היא רוצה להיות מתווכת, אבל בינתיים משמשת כפקידה שמתייקת וחותמת בשם בעל המשרד. היא בודה את עצמה כאישה נחשקת בעבור בחור "שרצה אותי, בער מתשוקה, כמו בסרט שבו גיבור העל או התחת, שואל את הדמות היפהפייה שאני, אם אפשר להיכנס לטירה שלי ואני אומרת למה לא, אם אתה מתכוון לכוס שלי היפהפה".

>> "אני הולכת לישון אחרי שסיימתי לסקר רצח, וקמה בבוקר לרצח אחר

הגיבורה יוזמת סדנת מיינדפולנס, שבה מילים כמו אורגזמות ופינוק משתחלות לתוך מילותיה. "הסדנא תיפתח כמובן אם רק יהיה ביקוש מצד הטיפשוניות בעלות הביציות המיובשות, תופעה שגורמת גם למוח מיובש – על לא דבר – זה בדוק. גם באופן אישי, אולי כדאי לכלול גם משהו יותר עכשווי, כמו סדנאות לעיסוי עצמי – מכבסת מילים לאוננות עבור הנשמות הבודדות, לגילוי עצמי, גופני ונפשי ולאורגזמות עוצמתיות ומציאת נקודת הג'י, תמיד אקטואלי גם לטיפשוניות מזדקנות כמוני".

וואו, שלא לומר, קצת מוזר.
"הספרים שלי מתאבדים. הם לא זקוקים לחיבה ולאהבה של הקוראים. הייתי רוצה שזה יקרה, אבל אני כותבת כמו שאני רוצה וצריכה לכתוב, ולא מצפה שכולם יאהבו את ספריי ואותי. אני פמיניסטית לוחמת, לא שותקת על כלום. לפני כמה חודשים נסעתי באוטובוס מספר 41. אני אוהבת אוטובוסים, אין לי כוח לדיבורים של נהגי מוניות. היה צפוף, עמדנו כמו סרדינים ומישהו ניצל את הצפיפות, נצמד אלי ולחש לי באוזן משהו גס. הכי גס. אגרפתי מיד את היד, הסתובבתי כמו בורג שמסתובב והכנסתי לו אגרוף לבטן. הוא התכופף מעוצמת האגרוף. נתתי לו אגרוף בסנטר כמו שראיתי בסרטים והוא נשכב, התחיל לבכות. אמרתי לו שלא יעז לדבר ככה אל אישה".

היא נולדה בישראל, אחת משתי בנות וגדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב, בבית שנקרא "בית גולי קניה". אביה היה מפקד באצ"ל וישב בגלות בקניה ארבע שנים, כשהגולים חזרו לארץ, הם רכשו בניין בן שלוש קומות ועברו להתגורר בו. אמה עלתה לארץ במסגרת עליית ילדי טהרן. היא חוותה את הרעב בסיביר לפני שהוריה שלחו אותה ברכבת של ילדים פליטים לפולין. שנתיים אחרי הגיע שליח ישראלי למקום, שאל אם יש ילדים יהודים ולקח אותה ארצה.

ספרי על ילדותך.
"החברות שלי יגידו שהייתה לי ילדות נהדרת, אבל אני אגיד שהיא הייתה כאוטית. התעניינתי בשואה וטיפסתי לארונות למעלה לקרוא סטאלגים. אבא היה יהלומן. גולי קניה לא יכלו להשתלב בממסד, אז הוא פתח מפעל לליטוש יהלומים. עברנו הרבה דירות. גרנו שנתיים בחצור הגלילית ולמדתי בראש פינה, שם רמת הלימודים הייתה יותר גבוהה, אבל הילדים החרימו אותי כי הייתי מחצור – וזרקו עליי אבנים בדרך הביתה. אני התחבאתי בקיוסק של נתן עד שיבואו לקחת אותי, ולא סיפרתי להוריי כי התביישתי. אף פעם לא סיפרתי להם על הכישלונות שלי. הייתי ילדה מכוערת, ולחוות עולם כילדה מכוערת זה הפוך מלחוות את העולם כילדה יפה ופופולרית. זה עיצב אותי והיפנה אותי לקרוא ספרים, גם כאלה שלא התאימו לגילי, ואנציקלופדיות".

רונית ידעיה | צילום: אניה לארסון

יהלומים וסיבובי גלריות

בנעוריה למדה ידעיה בתיכון אוהל שם ברמת גן, שם הקימה את "אגודת מנצלות הבנים". "זו היתה אנטיתזה לכל אותן אומללות שאומרות שגברים מנצלים אותן. אני אמרתי שאנחנו ננצל אותם", מספרת ידעיה, "הייתי החברה היחידה באגודה ויזמתי קשרים עם מי שאני רוצה. עד כיתה י' הייתי פרח קיר במסיבות, אם בכלל טרחו להזמין אותי. בכיתה י' השתניתי וגם גידלתי שיער, וכבר לא הייתי מכוערת. התנפלו עליי ולא הפסיקו להתקשר, ואני עשיתי תורות והחלטתי מי כן ומי לא, מי בשישי ומי באמצע השבוע. אבל לא הייתה לי אהבה גדולה".

>> מירית גרינברג חושפת: "נותרתי עם הרבה רעל בגוף"

את שירותה הצבאי עשתה ביחידת רם 2, אליה מסופחים חיילים שאושפזו או שאינם יכולים לשרת ביחידות שלהם בגלל מצבם. מתוקף תפקידה הייתה אחראית על המאושפזים בבית חולים פסיכיאטרים בפיקוד מרכז, מה שהייתה לדבריה "חוויה מכוננת ממש".

"אצל דור הסופרות הנוכחי, הצעירות, זה מובן מאליו. יש להן שפה, דימויים וחשיבה נשית. יש להן עניין בסקס, בפמיניזם, זה מאוד טבעי להן. אני חושבת על כמה גדרות אני הייתי צריכה לשכב בשביל זה. ושכבתי על הרבה"

את בן זוגה עודד, הכירה ידעיה בגיל 18 ערב גיוסה לצה"ל, בסרט שאליו הלכה עם חברה. "הוא ישב כמה שורות מאחוריי. ראיתי בחור במדים, עם כנפי צנחן שהבהיקו באור שחזר מהמסך, ואני הערצתי צנחנים – ובכלל גברים קרביים. הוא היה מאוד יפה. הוא הסתכל עליי, אבל לי נמאס להתחיל עם בנים ורציתי שיתחיל איתי. כשנגמר הסרט ועלינו במדרגות בשביל לצאת, הוא חייך אליי ואני חייכתי גם, ועדיין – שום דבר. כשיצאנו החוצה הוא שאל אם אני רוצה לצאת לשתות קפה. עניתי לו שנשתה תה, אבל אצלי בבית כי הוריי לא מרשים לי לצאת בלילה".

בגיל 19, גילתה ידעיה שהיא "קצת בהיריון", אז השניים התחתנו ונסעו לארצות הברית. היא ילדה את הבת קרן והחלה ללמוד אמנות ב-S.V.A. המודעות החברתית והפמיניסטית שלה צברה שם תאוצה. בהמשך עבדה בבורסת היהלומים במשך שמונה שנים, עד גיל 50. "נסעתי למכור יהלומים בשיקגו ובניו יורק לסוחרים, ובסופי שבוע שם הייתי יוצאת לסיבובי גלריות".

לכתוב היא החלה בשנות השבעים, אז יצא ספרה "ואקום". בהמשך פרסמה ספרים נוספים – "עור" שעובד לתכנית הטלוויזיה "סיפור מהסרטים", "שוש", "שכן טוב", "מינימי" ועוד. בנוסף, פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת וזכתה לשבחי הביקורות.

הכתיבה בערה בך מגיל צעיר?
"לא. הוסללתי להיות עקרת בית. כשהייתי ילדה, רק 30 אחוז מהנשים עבדו".

עולם הספרות הנשי חיבק אותך?
"נשים בעולם הספרותי לא היו אז בעמדות כוח. מבקרי ספרות היו בעיקר גברים, והם גם אלה שערכו מוספים ספרותיים. אין לי בעיה שגברים כותבים נשים וההפך, אבל תמיד חשבתי שצריך לתת לנו לכתוב אותנו. יש לנו חוויות שהן שונות, שפה שונה. וירג'יניה וולף ושכמותה היו יוצאות מהכלל שלא מעידות על הכלל. אצל דור הסופרות הנוכחי, הצעירות, זה מובן מאליו. יש להן שפה, דימויים וחשיבה נשית. יש להן עניין בסקס ופמיניזם, זה מאוד טבעי להן. אני חושבת על כמה גדרות אני הייתי צריכה לשכב בשביל זה – ושכבתי על הרבה".

מה תגידי על המצב היום בארץ?
"כת חרדית ומשיחית השתלטה על חיינו, בהיבט הנשי. אני מכירה מקרוב את העולם הזה. בעלי עודד הוא הנכד של הרב גוטמן וצאצא ישיר של הבעל שם טוב. בני המשפחה שלו מפעילים את בית חב"ד במומביי. אנחנו מוזמנים לכל מיני טישים עם אדמו"רים וחרדים, ואני אוהבת אותם. אבל כשאת יושבת בחלק של הנשים בחתונות, את רואה נשים נפלאות עם חולשת הגוף, נשלטות בחוקים של 'כבודה של בת מלך פנימה' וכל השטויות האלה".

>> תראו מופתעות: ישראל דורגה במקום האחרון בשיוויון מגדרי

רונית ידעיה מפגינה ברחוב הראשי בחווארה | צילום: תמר ברגר

"איך אישה עם 12 ילדים מסוגלת לעבוד?", ממשיכה ידעיה, "והגברים של אותן הנשים לא לומדים ליבה, לא ספורט. הם מנותקים מהבית ולומדים כל היום לימודי הלכה. להוציא כמה יוצאות דופן, נשים שם מוקרבות קורבן לגברים. כמו בדתות קיצוניות, האיסלאם למשל, כשהגבר הוא כל יכול והאישה היא כלי להשתמש ולזרוק, ועוד כמה דברים שעדיף שלא נדבר עליהם. בעולם החרדי האישה לומדת מקטנות להיות כנועה".

בגילך ובעיסוקייך את חווה גילנות?
"כן. גילנות היא האויב השקוף שלנו, תקרת הזכוכית של הנשים המבוגרות שהופך אותנו לבלתי נראות. עודד אומר שאני לא צריכה להתלונן, אבל אני מרגישה שאני שקופה. לא כל הזמן, ואולי זה סובייקטיבי, אבל ניסיתי למשל לחצות כביש לא במעבר חצייה, ובאה מישהי ודחפה אותי. כמעט נפלתי על מכונית בכביש ונדרסתי. היא עשתה לי אצבע משולשת ואמרה לי 'עוד כמה שנים לא תהיי'. השכבתי אותה על הרצפה ואמרתי לה 'מי תמות' והיא ענתה לי 'לא את'".

>> בזכות הקנאביס: רותי נחמני זכתה מחדש באביה החולה

את נשואה כבר 50 שנה. מה הסוד?
"אנחנו רבים הרבה, אבל הוא מטפל בי שזה טוב לי וחשוב לי. הוא מת על הספרים שלי, ויש לנו אותו טעם באמנות, קולנוע וספרות –  שהם חלק חשוב מחיינו".

הספר העשירי כבר בדרך?
"כן. התחלתי לכתוב אותו. אני לא יכולה שלא להוציא את כל הג'יפה שיש לי החוצה".