ספר משלך: סופרות ממליצות על הספרים שכל אישה חייבת לקרוא

ליהיא לפיד | צילום: צילום: ג׳ניפר בוקובזה
ליהיא לפיד | צילום: צילום: ג׳ניפר בוקובזה

ישראל של שנת תשפ"ג רחוקה מלהיות שיוויונית, אך בכל הנוגע לספרות, נשים עושות חיל. הנה המלצות קריאה מאת כמה מהכותבות הבולטות בארץ. מילה של סופרת

88 שיתופים | 132 צפיות

הסופרת טוני מוריסון, כנראה גדולת הסופרות האפרו-אמריקאיות, אמרה פעם ש"אם יש ספר שאתה רוצה לקרוא אבל הוא עדיין לא נכתב, כתוב אותו בעצמך". מוריסון, שהלכה לעולמה ב-2019, אכן כתבה את הספרים שהיא רצתה לקרוא במשך 49 שנה, ואף זכתה בפרס נובל לספרות, אך נראה שגם בישראל של 2023, לא זו בלבד שהמלצתה של מוריסון ממשיכה להדהד, אלא שרבים מהמיישמים אותה הן בכלל מיישמות – נשים סופרות, אשר כותבות ומפרסמות בעברית. 

14 סופרות ממליצות על ספרים שהן אוהבות במיוחד
14 סופרות ממליצות על ספרים שהן אוהבות במיוחד

>> הסופרת רונית ידעיה: "הוא נצמד אלי ולחש משהו גס. הסתובבתי והכנסתי לו אגרוף"

בעוד שבכל הנוגע לשיוויון מגדרי ישראל נמצאת בקרשים, הרי שספציפית בתחום הספרות, הנתונים כבר הרבה יותר מעודדים. בנוסף לפרסים ולדו"חות הרשמיים, די בכניסה לחנות ספרים אקראית והצצה בכותרים החדשים, על מנת להעריך את מידת הנוכחות הנשית בתחומי הפרוזה והשירה. נשים משמיעות את קולן, כותבות ונקראות, היום יותר מתמיד. ביקשנו מכמה מבין הסופרות הישראליות העכשוויות והאהובות ביותר להמליץ על ספר שלדעתן, כל אישה חייבת לקרוא. 

מעין איתן

"חרפה" מאת ג'.מ. קוטזי | עם עובד
"לכאורה, משונה לבחור ב"חרפה" כספר שכל אישה חייבת לקרוא, מאחר שהגיבור, דיוויד לורי בן ה-52, אינו בדיוק פמיניסט: בתחילת הרומן, שמתרחש בדרום אפריקה שלאחר ביטול האפרטהייד, הוא משלם תמורת מין ומאבד את משרת הפרופסור שלו בעקבות מערכת יחסים רומנטית עם סטודנטית. כשלורי עובר להתגורר בחווה של בתו לוסי, הוא נאלץ להתמודד עם ההשלכות של אחר–הצהרים אחד של אלימות נוראה עליה – ועל עצמו. הרומן בוחן כיצד אלימות מתקיימת באיזורים האינטימיים ביותר של הקיום האנושי, ואיך היא משנה אותנו – ואת כל מה שחשבנו על נשים וגברים – אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו לא מעוניינים להשתנות".

"חרפה" | מאת: ג'.מ. קוטזי
"חרפה" | מאת: ג'.מ. קוטזי

יערה שחורי

"בדידות או" מאת נורית זרחי | אפיק
"הפעם אני מבקשת להניח לאחיותיי – למגדר, למקצוע, לכמיהות, להפסדים – להמליץ על הספרים הגדולים. ועל כן, לא אדבר הפעם על "חדר משלך", שמאה שנה לאחר הכתבו עדיין רלוונטי. גם לא על "המין השני" של סימון דה בובואר או על השירה של סילביה פלאת. החוכמה והרגישות שנטמנו בהם, סימני הקריאה וסימני השאלה, כולם גם נחלתנו. נשים קוראות וכותבות, מניחות פרחים על קברן של קודמותינו, כפי שהורתה לנו וירג’יניה וולף, ומדמיינות את אחותו של שייקספיר או את אשתו של ברנר, עליה כתבה עמליה כהנא כרמון.

"והואיל ואני יודעת שהידע הזה נצבר ונקרא, אני רוצה להמליץ על "בדידות או" של נורית זרחי. זהו  ספר קטן ממדים שמאגד רשימות, שיר, הרהורים, מה שנדמה כטיוטה למחזה שאחרי המחזה, שיחה עם סופרות, שיחה עם עצמה. אפילו שמו של הספר אינו מתברר בקלות; האם מדובר בחציה של משוואה: בדידות או דבר מה אחר השקול לה, או שמא אותו "או" מתפקד כשם המשפחה של הבדידות, כמו "אנה או" של פרויד. בספר זה, זרחי נתנה בידינו עוד תיבת אוצר כתובה, גחמנית והכרחית. בוואריאציה של שם אחד מספריה המוקדמים, אלה הן מחשבות לא מיותרות של סופרת ומשוררת. זהו מבט על ילדות ועל זקנה, על ספרות, אמהות, בנות ואבות אבודים, ועל האני. "נראה שהנשים גילו את הנשים" היא כותבת ברשימה האחרונה בספר. זרחי היא חלק מהגילוי הזה. אני עדיין מגלה את נורית זרחי ופניה". 

"בדידות או" | מאת: נורית זרחי
"בדידות או" | מאת: נורית זרחי

מאירה ברנע גולדברג

"פיטנגו בחצר" מאת הדס קפלן | הוצאה עצמית
"אבא של עמליה מת ברעננה. בתו השלישית, עמליה, מקבלת את ההודעה בביתה בקנטאקי, והיא ממש לא בטוחה שהיא רוצה לבוא ללוויה. אבל עמליה נכנעת לתחושת החובה וחוזרת לבית ילדותה, למי שהיו בני משפחתה פעם. אלה האנשים שפגעו בה עד כדי כך, שחצתה את העולם רק כדי להיות רחוקה מהם. המפגש המחודש עם המשפחה ועם הארץ שבחרה לעזוב, כופה על עמליה להתמודד לראשונה עם הסודות האפלים של ילדותה כאשה מבוגרת. בדרך היא חווה הרבה כאב, אבל גם זוכה לגאולה, ולקרבה ואהבה שכבר לא העזה לחלום עליהן".

"פיטנגו בחצר" | מאת: הדס קפלן
"פיטנגו בחצר" | מאת: הדס קפלן

מיכל בן-נפתלי

"היקשרויות עזות" מאת ויוויאן גורניק, תרגום: רעות בן יעקב |  תשע נשמות
"היא ידעה להמיר רכילות לידע", כותבת העיתונאית והסופרת ויוויאן גורניק, שיוצאת בגיל 45 לשוטט ברחובות ניו יורק ולשוחח עם אמה בת ה-77. מוצאה של האם במשפחת מהגרים מרוסיה, אלא שהפוטנציאל הקומוניסטי-מהפכני שלה אינו ממומש, וחייה מתרוקנים מתשוקה בשל התאלמנותה המוקדמת. הקומפוזיציה המפותלת של הספר היא מעשה שיטוט בעבר ובהווה, בניסיון להתחקות אחר הגרעין המסתורי של אותה 'היקשרות עזה' בין אם לבת, היקשרות שכעס, קנאה, רחמים ואשמה משמשים בה בערבוביה".    

"היקשרויות עזות" | מאת: ויוויאן גורניק
"היקשרויות עזות" | מאת: ויוויאן גורניק

נטעלי גבירץ

"שיניים לבנות" מאת זיידי סמית | זמורה-ביתן
"יש כנראה ספרים חשובים ממנו, אבל ספר הביכורים של זיידי סמית היה מטאור לוהט שנחת בידיי וצרב בהן משהו לנצח, ולעולם לא אשכח את חווית הקריאה בו. מדובר בספר לונדוני, מלא מבטאים וצבעים מהפנטים. מהפנטת גם הכתיבה הוירטואוזית, והכריזמה של הסופרת עצמה. קל להתאהב בזיידי סמית היפהפייה (גם בתי בת ה-15 כבר קראה את כל ספריה). לא רק הספרים חשובים. גם הסופרות. גיבורות תרבות שמראות לנו דרך: כך אפשר להיות". 

"שיניים לבנות" | מאת: זיידי סמית
"שיניים לבנות" | מאת: זיידי סמית

>> העצמה נשית או פרובוקציה טיפשית? אנה זק, ביאסת

שירי ארצי

"דולי סיטי" מאת אורלי קסטל בלום | הספריה החדשה
"קשה היה לי לבחור ספר אחד, אבל אחרי התלבטויות רבות בחרתי ב'דולי סיטי', כי אורלי קסטל-בלום היא בעיניי פורעת חוק – של שפה, של חשיבה, של סדרי עולם ונפש. הרבה סופרות עזרו לי לגבש את תפיסת העולם שלי כאשה, אבל אורלי קסטל בלום עזרה לי לפרוע אותה, והאופן שבו היא כותבת על אימהות, על אובססיה ועל בדידות, פרץ לי דרך אל שכבות עומק בתת-המודע שלי. מבחינתי, "דולי סיטי" הוא כרטיס כניסה אל ארץ יצורי הפרא שבתוכנו".

"דולי סיטי" | מאת: אורלי קסטל בלום
"דולי סיטי" | מאת: אורלי קסטל בלום

עמליה רוזנבלום

"עידן התמימות" מאת אדית וורטון | אסטרולוג
"אחד מהספרים האהובים עליי בכל הזמנים, המספר על אהבתם הבלתי אפשרית של גבר ואישה הלכודים בכבלי הציוויים החברתיים של החברה הגבוהה בניו יורק של סוף המאה ה-19. שם הספר אולי מוכר לכם מהסרט שמרטין סקורסזה ביים על פיו בשנות ה-90׳, אבל הספר עומד במבחן הזמן הרבה יותר מהסרט, לטעמי. בנוסף, אחד הספרים המדוברים והמהנים של השנה הוא ״נאמנות״ של הרנן דיאז, שזכה בפרס הפוליצר, ונדמה לי שאי אפשר להנות ממנו כמו שצריך, מבלי לקרוא לפני כן את 'עידן התמימות'". 

"עידן התמימות" | מאת: אידית וורטון
"עידן התמימות" | מאת: אידית וורטון

נעה ידלין

"אדם טוב קשה למצוא" מאת פלאנרי או'קונור | כתר
"כי היא סופרת גדולה שכותבת ספרות מעולה ויוצאת דופן; כי היא הסופרת של האנושיות ושל המצב האנושי, על הטוב שבה ועל הרוע; כי היא לא מפחדת מאלימות, היא לא מפחדת משום דבר, בעצם, ככל שהוא חלק מחייהם של בני האדם; וכי מגיע לה שנקרא אותה גם שנים ארוכות אחרי מותה, ונזכר שהכל אפשרי, בחיים ובספרות, ושהם בעצם אותו הדבר".  

"אדם טוב קשה למצוא" | מאת: פלארי או'קונור
"אדם טוב קשה למצוא" | מאת: פלארי או'קונור

מאיה וקסלר

"אנשים נגעו בירח" מאת אורית גידלי | כנרת-זמורה-דביר
"ספר-פנינה מרגש. האלטע זכרונות והבן שלו, שנוסעים בעגלה מקרטעת ומנסים לקנות מזקן שפגשו בצד הדרך זיכרון משומש, מזמינים את הקוראת למסע פיוטי נוגע ללב. הכתיבה המינימליסטית והציורים מרהיבים של תמי בצלאלי נוגעים בעמקי הנפש. הספר מעניק לקוראת את המקבילה הספרותית לצביטה המתוקה-מרירה שראשית הסתיו מעוררת בנו. ממליצה בחום על הספר המרגש הזה".  

"אנשים נגעו בירח" | מאת: אורית גידלי
"אנשים נגעו בירח" | מאת: אורית גידלי

נטע חוטר

"הרומנים הנפוליטניים" מאת אלנה פרנטה | הספריה החדשה
"ייתכן ומדובר בקלישאה, אבל איזו ברירה כבר יש לנוכח טייטל מלחיץ כמו 'ספרים שכל אישה חייבת לקרוא'? אז אם כבר – 'החברה הגאונה'. וגם ספרי ההמשך. כל מה שכולל את אלנה, לילה והחברות העמוקה, המורכבת ומעוררת ההזדהות שלהן, שנפרשת על פני חיים שלמים ומתוארת בדיוק כירורגי מהפנט. איזה הישג לספרות ולבני אדם ולפמיניזם – סאגה ארוכה, פוליטית, חברתית, סוציולוגית ו'חשובה' – אבל כזאת שמתמקדת בחיי נפש וברגשות. טקסט נשי מהמם ומכונן, שכיף שזכינו לקרוא בזמן אמת, שיפעים כל אחת שעדיין מתרגשת מסיפורים, וישבור את הלב לכל מי שאי פעם הייתה לה חברה".

"החברה הגאונה" | מאת: אלנה פרנטה 
"החברה הגאונה" | מאת: אלנה פרנטה 

ליהיא לפיד

"פליאה" מאת צרויה שלו | כתר
"כמו כל ספריה, גם 'פליאה' מלא תעוזה ותשוקה, ובדרכה הייחודית, גם בספר הזה היא נוגעת במסען של נשים בתוך סערת אמצע החיים. המפגש הדרמטי בין שתי נשים זרות שמגלות את הקשר ביניהן, מתרחש בתוך הקשר פוליטי-חברתי, ומאיר תקופה שלא מספיק נכתב עליה, תקופת המחתרות, ואת החלק שלקחו בה נשים צעירות ובחורים צעירים אשר סיכנו את נפשם למען אידיאל ציוני. 

"ספר על אז והיום, על תקווה ואכזבה, על זקנה וכוח, ומעל הכל – על הצורך באהבה. צרויה משרטטת כבר שנים את האישה הפראית שיש בתוך כל אחת מאתנו, זו שאת סודותיה אנחנו לא מספרות, ולכן קריאת ספריה תמיד מזמינה אותנו למסע עוצמתי לתוך עצמנו".

"פליאה" | מאת: צרויה שלו
"פליאה" | מאת: צרויה שלו

>> זכרו את השם: שירה יוסף, והיא בדרך להיות כוכבת

שרון קנטור

"הגנה על זכויות האישה" מאת מרי וולסטונקרפט | שלם
"הרי לא יתכן שנפש בת-אלמוות שוכנת בלבה של זו המסוגלת להוציא את ימיה בהתפרכסות", קובעת הפילוסופית, המחנכת וסופרת בת המאה ה-18 מרי וולסטונקרפט, בחיבור שהוא אבן דרך הכרחית במחשבה הפמיניסטית. וולסטונקרפט קראה להשוות את חינוכם של בנים ובנות, וגישתה המחמירה הפוכה כמעט לחלוטין מהפמיניזם בן ימינו, לפיו, לדעת איפה זה ג'ק קובה לא פחות חשוב מלדעת איפה זה קובה".

"הגנה על זכויות האישה" | מאת: מרי וולסטונקרפט
"הגנה על זכויות האישה" | מאת: מרי וולסטונקרפט

אילנה ברנשטיין

"חמדת" מאת טוני מוריסון | הספריה החדשה
"ב'חמדת' מספרת טוני מוריסון את סיפורה של סת', שפחה שחורה שציידי עבדים דולקים בעקבותיה, והיא מחליטה לרצוח את בתה כדי למנוע ממנה חיי עבדות. 'חמדת' הוא סיפור על עבדות ושחרור, על אדונים ושפחות, על לבנים ושחורים, על גברים ונשים, אבל יותר מכל הוא סיפור על אימהות. על רוח הרפאים של האימהות, על ההתמלאות האימהית בתקופת ההיריון, הלידה והילדות המוקדמת, ועל ההתרוקנות האימהית שאין להימלט ממנה. האישה-האם, אמרה מוריסון בריאיון לניו יורק טיימס, מפנה תמיד את מבטה לאחר, למאהביה, לילדיה, אף פעם לא לעצמה. וכשסת' רוצחת את בתה, היא משלמת את המחיר הכבד ביותר שאם יכולה לשלם".

"חמדת" | מאת: טוני מוריסון
"חמדת" | מאת: טוני מוריסון

שהרה בלאו

"פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת | מודן
"רומן התבגרות קלאסי, מבריק, כאוב ודק אבחנה של סילביה פלאת, שהתאבדה כחודש לאחר צאתו לאור. פלאת מתארת בו תקופה קצרה בחייה של אסתר גרינווד, צעירה אמריקאית רגישה ומוכשרת, שהפער בין עולמה הפנימי לחיצוני, הולך ומתרחב. את הרומן הזה קראתי לראשונה כנערה צעירה מאוד, ואני עוד זוכרת את תחושת הפליאה שלי במהלך הקריאה. הריק והאפלה שפלאת תיארה באופן חי כל כך, הדהדו את החלקים האפלים בנפשי. פלאת הלכה כמובן רחוק יותר, אבל הכנות בה תיארה את העולם ההולך ונשמט מתחת לרגליה של אסתר, ואת חוסר היכולת שלה לעמוד בפני תביעות החברה ממנה כאשה צעירה, הפכו את רומן המפתח הזה ליצירת מופת שגם כיום, כל אשה צריכה לקרוא, ויותר מפעם אחת".

"פעמון הזכוכית" | מאת: סילביה פלאת'
"פעמון הזכוכית" | מאת: סילביה פלאת'