"אני הולכת לישון אחרי שסיימתי לסקר רצח, וקמה בבוקר לרצח אחר"

בסוף השבוע האחרון האלימות הגואה בחברה הערבית הגיעה לשיא מצער, עם 102 נרצחים ונרצחות מתחילת השנה, ביניהן שרית אחמד בת ה-18 אשר נרצחה על ידי אחיה – ככל הנראה על רקע נטייתה המינית הלהט"בית. לאור המאורעות, אנו מציגות בפניכן את הראיון שערכנו בדצמבר האחרון עם פרידה ג'אבר-בראנסי, אשת התקשורת החזקה והבכירה בחברה הערבית, אשר שופכת אור על התופעה מנקודת מבטה: 

פרידה ג'אבר-בראנסי יכולה סופסוף לנשום לרווחה. בערך. אשת התקשורת החזקה והבכירה ביותר בחברה הערבית בישראל, שמה מאחוריה את אחת התקופות הקשות והעמוסות בחייה המקצועיים – הבחירות. החשש מפני ממשלה עוינת מורגש מאי פעם ברחוב הערבי, אבל היא מצדה משתדלת לנצל את הימים הללו בשביל לנוח, לצבור כוחות מחדש ולשמור על אופטימיות.

>> לידיעת חברות הכנסת הנכנסות: תקציב מגדרי הוא לא עניין של ימין ושמאל

"בסופו של דבר זה מבחן התוצאה של הממשלה הזו, מה היא הולכת לעשות בכל הנוגע לסוגיות החשובות והבוערות בחברה הערבית – בראשן הפשיעה הגואה והרציחות".

את חושבת שהממשלה הזו תפעל למען הציבור הערבי?
"אני רוצה לקוות שכן, זה אינטרס של המדינה. כשיש שקט ביישובים הערביים, אני מניחה שיהיה גם במקומות אחרים. הפשיעה זולגת. תפקידה של המדינה הוא לשמור על הביטחון האישי של אזרחיה, גם הערבים. זה לא שהחברה הערבית היא אלימה, אנחנו מדברות על מיעוט קטן, חבורה של פוגעים שמהלכת אימים על חברה שלמה. חשוב מאוד לא להכתים את הציבור הערבי כולו שרוצה שקט ורוצה להשתלב במדינה. אנשים לא רוצים להיות בשוליים, אלא להיות חלק ממעגל קבלת ההחלטות, לקחת חלק בכלכלה ובפוליטיקה".

"הרבה אנשים חושבים שאנחנו כחברה צריכים להסתכל על עצמנו במראה ואיפה טעינו בחינוך. אני לא שמעתי על אנשים שלא רוצים לחנך את הילדים שלהם נגד אלימות, אבל יש דברים שהאזרחים יכולים לעשות ויש דברים שהמדינה צריכה לעשות"

את מאמינה שזה יכול לקרות עם איתמר בן גביר בתפקיד השר לביטחון לאומי?
"כולם יודעים בחברה הערבית מיהו בן גביר, אבל הציבור הערבי מצפה ממנו לעשות את עבודתו לפעול כדי למגר את הפשיעה. הדעות לגביו חלוקות בקרב ראשי העיריות והרשויות הערביות, למרות שהם מביעים הסתייגות מבן גביר, הם אומרים שגם ליברמן ושרון הוגדרו ימין קיצוני – ליברמן קרא לעשות טרנספר – אבל בסוף הם התנהלו מקצועית מולנו".

אחרי מה שראינו פה בשנתיים האחרונות, במיוחד בערים המעורבות ועם הממשלה הזו, עוד יש סיכוי לדו קיום אמיתי בין יהודים וערבים?
"אני רוצה לקוות שמערכת היחסים הכל כך עדינה בין הציבור הערבי והיהודי במדינה לא תיפגע. הרבה אנשים עבדו קשה מאוד במשך שנים על מערכת היחסים הזו וחשוב לשמור אותה. בממשלה הקודמת היה ניסיון לעשות משהו, אבל זה היה מעט והופסק מוקדם".

דובר רבות על הניסיון בבחירות הללו, כמו בקודמות, להעלות את אחוז ההצבעה בחברה הערבית.
"אני חושבת שבבחירות האחרונות הציבור הערבי החליט לגלות אחריות ויצא להצביע בניגוד לתחזיות ולסקרים. בסוף ראינו משהו כמו 55 אחוזי הצבעה, וזה בהחלט מראה שלציבור הערבי חשוב להיות מיוצג בכנסת ולהשפיע על תהליך קבלת החלטות".

ועדיין, בין היתר בגלל הפיצולים המפלגתיים, יש פחות נציגות ערבית בכנסת הזו.
"יש כעס בחברה הערבית על ההתפצלות הזאת. הציבור הערבי דורש מהמפלגות הערביות לעשות חשבון נפש ובדק בית, לבדוק איפה טעו ולהתחיל לתקן. הם לא מסתירים את זה. האחדות הזו היא משהו שחשוב לחברה הערבית, כשמפלגות רצות ביחד אחוז ההצבעה עולה. המגמה ברורה".

"סוגיות שהציבור הערבי דורש כבר שנים לטפל בהן". מפגינים ערבים נגד עליית יהודים להר הבית | צילום: Shutterstock

למה האחדות הזו כל כך חשובה? על פניו, פרט לשיוך המגזרי, המפלגות מאוד שונות אידיאולוגית.
"מה שמאחד באופן כללי את הציבור הערבי זה אותן סוגיות כואבות – הפשיעה הגואה, חוק הלאום וחוק קמיניץ. אלו סוגיות שהציבור הערבי דורש כבר שנים לטפל בהן. האנשים לא באמת מרגישים שהפיצול נבע ממחלוקת אידיאולוגית מהותית, אלא בגלל שטויות וכיסאות. מבחינת הציבור חשוב להתאחד כדי למנוע עוד רצח נורא של ילד או אישה. חייבים לשים סוף למציאות המדממת".

מה לגבי עבאס, שבכנסת האחרונה נכנס לממשלה והביא תקציבים בדיוק לטובת המטרות הללו?
"התקציבים האלה הם זכות של הציבור הערבי, זה תפקיד המדינה לתת אותם, זו לא טובה. למה שזה לא יהיה חלק מתקציב המדינה? למה צריך תוכנית מיוחדת, שברור שחלק ממנה לא מיושם עד הסוף? היו הרבה מאוד תוכניות מאז קום המדינה אבל אם תעשי עכשיו סיבוב ביישובים כמו רהט או בכפרים, תראי שזה לא שהמצב הסוציו-אקונומי השתפר באופן משמעותי או שהחינוך הוא אידיאלי. יש הרבה בעיות שצריך לטפל בהן והכל נובע ממדיניות הממשלה. צריך שהממשלה תקבל החלטה שהערבים הם אזרחים שווים כמו כל האזרחים במדינה, ושהיא מתקצבת אותם באופן שוויוני".

"בהרבה מובנים הממשלה הקודמת הייתה הרבה יותר לוחמנית מהממשלה של נתניהו. שוחחתי עם נתניהו בריאיון והוא הבטיח לתקן את חוק הלאום וחוק קמיניץ"

ועכשיו כשנתניהו מקים ממשלה עם אופי ימני קיצוני מתמיד, אין לך הרבה אופטימיות.
"גם קודם לא הייתה. בהרבה מובנים הממשלה הקודמת הייתה הרבה יותר לוחמנית מהממשלה של נתניהו, למשל העלייה החדה במספר המבקרים במסגד אל-אקצא, המבצע בעזה וכל הנוגע לאלימות. אמנם ראינו את סגלוביץ (סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ, לב"ס) מגיע ליישובים ערביים ומנסה להתמודד עם הפשיעה ולדבר עם ראשי רשויות, אבל לא הצליחו להתגבר על המציאות הקשה הזו. שוחחתי עם נתניהו בריאיון בחירות לפני שנתיים והוא הבטיח לתקן את חוק הלאום וחוק קמיניץ. אפשר יהיה לשפוט את הממשלה רק אחרי שיתחילו לעבוד ונראה איך הם מתייחסים לכל הסוגיות הקשות".

חוק הלאום – חוק היסוד המעגן את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – לא התקבל בברכה בחברה הערבית, בלשון המעטה. החוק לא מאזכר כלל ערכים של שוויון או הגנה על מיעוטים החיים בישראל, ולא מדבר על חשיבות שמירת הדמוקרטיה. רבים טוענים כי הוא מהווה עיגון ל"עליונות יהודית" במדינה ומחשיבים אותו גזעני.

חוק קמיניץ הוא תיקון לחוק התכנון והבנייה שנחקק ב-2017 ומאפשר אכיפה מנהלית (כלומר, ללא הליך משפטי) של עבירות בנייה ומחמיר את הענישה על עבירות אלו. נגד החוק הועלו טענות רבות, בעיקר בחברה הערבית. הטענה העיקרית היא שהחוק מכוון נגד אזרחי החברה הערבית, שתוכניות בניה ביישוביה לא מאושרות במשך עשרות שנים, וכך האזרחים נדחקים, בעל כורחם, לבנות באופן לא חוקי לבל ישארו ללא קורת גג.
"אנשים צריכים להבין שכל אלו שבונים לא חוקי לא רוצים להיות עבריינים, פשוט אין ברירה. המדינה צריכה לגלות יותר אחריות ולהתמודד עם מצוקת הדיור. יש מצוקה אמיתית והמדינה צריכה לתת מענה".

גם אצל היהודים אין מענה למשבר הדיור.
"אבל אצל היהודים זה לא הופך למציאות מדממת. פה אנשים נרצחים על רקע סכסוכי אדמות וחלוקת משאבים".

"אנשים חיים באיום מתמשך"

ג'אבר-בראנסי, 44, היא העורכת הראשית של עיתון פנורמה ואתר האינטרנט פאנט – כלי התקשורת הפופולריים ביותר בחברה הערבית ומהגדולים בישראל, המשתייכים לקבוצת פנורמה שנמצאת בבעלות משפחתה של ג'אבר. הקבוצה מחזיקה גם באחד מערוצי הטלוויזיה הנצפים ביותר בקרב החברה הערבית בישראל, "הלא TV". לפי סקר שנערך ב-2020 על ידי לפ"מ, הערוץ נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות, בניגוד למגמה בתקשורת היהודית, לפיה ערוצי הטלוויזיה דווקא נמצאים בירידה.

לעולם העיתונות נחשפה ג'אבר-ברנאסי בילדותה, כשנהגה להתלוות אל אביה בעבודתו בקול ישראל. את הקריירה העיתונאית שלה היא החלה בגיל 18 ומהר מאוד עברה מכתיבה על מלכות יופי לחדשות פחות קלילות, כשהתלוותה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, כחלק מפמליית העיתונאים שסיקרה את החתימה על הסכם אוסלו ב'.

"היום אפילו לילדים בני 16 יש נשקים". צעירים ברחובות מזרח ירושלים | צילום: Shutterstock

לג'אבר-בראנסי יש אג'נדה ברורה: קידום מעמד האישה הערבייה בישראל. בסיקוריה היא מתמקדת בדיווח על סיפורי הצלחה של נשים בחברה הערבית ומרבה לעסוק בשילובן של נשים ערביות במעגל העבודה. כתבותיה, שהחלו בתקופה בה לא היה נהוג שנשים תתראיינה, בטח שלא בפנים חשופות ובאופן מופגן ומפורט, תרמו רבות לשינוי השיח ודעת הקהל בחברה הערבית בנושאים אלו ולחשיפת נשים רבות ופועלן. בהמשך, מתוך עשייה זו, ייסדה ג'אבר-בראנסי את מגזין הנשים האינטרנטי "ניסואן" – המגזין היחיד שמתמקד במצב האישה הערבייה בתוך גבולות ישראל. בשנת 2013 היא נבחרה במקום ה-29 ברשימת הנשים החזקות ביותר בישראל של פורבס.

איפה נכנס התפקיד שלך במאבק לקידום החברה הערבית וצמצום האלימות?
"התפקיד שלי זה להציף כל הזמן את הבעיות ולעשות כתבות שמשקפות את המציאות, לנסות לבדוק איך אפשר לטפל בבעיות האלה, לראות מה נעשה ומה לא".

ומעבר לדרישות מהמדינה והצפה של בעיות, יש גם קריאה ללקיחת אחריות אישית?
"אני לא יכולה לספור כמה כתבות עשינו על זה, אנחנו עושים את זה כל הזמן. מנתחים את המצב ומדברים עם אנשים בשטח, מנהלי בתי ספר, נציגי עמותות, הורים. עם מי לא דיברנו במהלך השנים? הרבה אנשים חושבים שאנחנו כחברה צריכים להסתכל על עצמנו במראה ואיפה טעינו, לחנך את הילדים. אני לא שמעתי על אנשים שלא רוצים לחנך את הילדים שלהם נגד אלימות, אבל יש דברים שהאזרחים יכולים לעשות ויש דברים שהמדינה צריכה לעשות. אנשים לא יכולים לצאת לאסוף נשקים מג'לג'וליה וכפר קאסם. כמות הנשק בחוץ אדירה, היום אפילו לילדים בני 16 יש נשקים. אותו ילד בן 16 שצריך לשחק כדורגל או לבלות בסרט, יוצא לירות באנשים בלילה ואין מעצורים. מי שיש לו נשק לא חושב פעמיים לפני שהוא שולף אותו ולא משנה אם יש בסביבה ילדים, נשים או זקנים. לפני כמה שבועות זו הייתה מורה בבית ספר בנגב שנפגעה מכדור טועה בזמן שהיא רצה אחרי הילדים בשביל להגן עליהם ולהכניס אותם לכיתה. ומה עם הילדים האלה, שנחשפים למציאות הנוראית הזו שמורה שלהם נורתה אל מול עיניהם? הילדים בחברה הערבית גדלים למראות הקשים האלה, ויש גם ארגוני פשיעה ופרוטקשן שהמלחמה בהם היא תפקיד של המדינה. בסוף את רואה שיותר ויותר צעירים ערבים בוחרים לעבור לישובים יהודיים – לתל אביב, חיפה, כפר סבא, בשביל הביטחון האישי".

והמעבר הזה הוא דבר שלילי? אולי יש בכך איזושהי תקווה לא רק לאותם צעירים ומשפחותיהם, אלא גם לדו קיום בין יהודים וערבים.
"אין לי בעיה עם זה, אבל זו בריחה מהמציאות, זה לא אקט של התקדמות. הם חוששים על חייהם. אם תלכי עכשיו ליישובים ערביים ותשאלי אנשים איפה הם מעדיפים שהילד שלהם יגור, באקה אל-גרבייה או ביישוב יהודי סמוך, כולם יגידו לך 'אני רוצה שהוא יגור לידי אבל חושש על חייו'. אנשים חיים באיום מתמשך".

"כמות הנשק בחוץ אדירה, היום אפילו לילדים בני 16 יש נשקים. אותו ילד בן 16 שצריך לשחק כדורגל או לבלות בסרט, יוצא לירות באנשים בלילה ואין מעצורים. לא משנה אם יש בסביבה ילדים, נשים או זקנים"

גם את מרגישה את האיום הזה כאימא?
"יש לי שני ילדים, בני 18 ו-20. הם די מתוסכלים מהירי שהם חווים ושומעים. הם תמיד שואלים אותי למה אנחנו צריכים לחיות במציאות הזו. למה הבת שלי צריכה לקום בלילה היסטרית בגלל הירי הבלתי פוסק שהיא שומעת כל כמה ימים. יש מקומות שיש בהם ירי כל יום".

כשאני שואלת אותה על אלימות נגד נשים בחברה הערבית, ג'אבר-בראנסי מתעקשת שלא לעשות הפרדה בין רצח נשים לרצח בכלל. לדבריה, ההפרדה הזו מלאכותית והטיפול באלימות לא יכול לעשות איפה ואיפה. "אני חושבת שבכל חברה יש אלימות נגד נשים", היא אומרת, "יש פה הזנחה של נשים, אבל אני לא רוצה לעשות את ההפרדה בין רצח של ילד או של אישה. את כל התופעה צריך לחסל, את כל הפשיעה – בין אם זה נגד נשים וילדים, מבוגרים וצעירים. אף חברה לא יכולה להתפתח ולשגשג במציאות כזו. אתה רוצה לצאת לעבודה בבוקר אבל מרגיש מאוים. את שומעת על ירי ליד מסגד, ליד בית ספר, בחצר, במכולת, בחתונה. אי אפשר לחיות ככה".

אני מבינה שאת לא רוצה לעשות הפרדה, אבל מצד שני, לא להתייחס בכלל למאפיינים הפטריארכליים של פלחים מסוימים בחברה הערבית זו עצימת עיניים.
"אני חושבת שהאישה הערבייה התקדמה באופן ניכר. יותר נשים ערביות משכילות והולכות לאקדמיה, יותר מעורבות פוליטית ויותר משתלבות בחברה, אבל עדיין אין ייצוג נשי הולם. אבל גם בחברה היהודית אין את זה, תראי את הקואליציה החדשה – היא גברית לגמרי. אין מה להשוות בין האישה הערבייה בשנת 2022 לבין האישה הערבייה לפני 10 או 15 שנים. נשים בחברה הערבית נמצאות בעמדות מפתח, ואין תפקיד שאישה ערבייה לא יכולה לאייש. להפך, היום נשים עושות גם דברים שנחשבו בעבר גבריים והיה לגביהם טאבו – כמו להיות נהגת אוטובוס או מונית או לרכב על אופנוע".

ומה התגובה שהן מקבלות מהחברה?
"ללא ספק, הגבר הערבי התקדם. אנחנו רואות יותר ויותר גברים תומכים בנשים ומגבים אותן. יש עוד מלא עבודה שצריך לעשות וזה לא שהכל נפלא, במיוחד בעניין הפוליטי. אין מספיק נשים בשלטון המקומי, למרות שיש יותר נשים שמתמודדות ורוצות להתמודד. הגבר הוא זה שממשיך לקבוע את הטון. ברמה הארצית יש לנו רק שתי נשים בכנסת, אבל זה שאישה מהתנועה האסלאמית יכולה להיות ח"כית אומר שאנחנו במקום אחר לגמרי ממה שהיה לפני מספר שנים. החברה הערבית ממשיכה להיות חברה מסורתית אבל היא מתמודדת עם המודרניזציה. אי אפשר למנוע את זה – הצעירים הערבים כולם ברשתות ובסמארטפונים ויותר ויותר נשים מקימות עסקים קטנים ומפתחות מודעות כלכלית. נשים בחברה הערבית מבינות היום שלא מספיק להיות אישה טובה או רעיה טובה או אימא טובה, את גם צריכה עצמאות כלכלית – וזה חשוב להן".

"האישה הערביה התקדמה באופן ניכר". נשים ערביות מסתובבות ברחובות רהט | צילום: Shutterstock

איך את מרגישה את השינויים הללו בעבודה שלך?
"בתחילת דרכי העיתונאית נשים בכלל לא רצו להתראיין או להצטלם. היום אנחנו במקום אחר לגמרי – יש המון נשים בכתבות שלנו, בכל התחומים. האישה הערבייה היא פייטרית – נלחמת על ההתקדמות שלה. הנשים עסוקות בעשייה ולא מתבכיינות על זה שאנחנו מופלות. החברה הערבית היא חברה בשינוי. אני רואה שיש עלייה בעיקר אצל נשים צעירות, שרוצות להתקדם ולהשתלב בשוק התעסוקה ובאקדמיה. יש מלא סיפורי הצלחה של נשים ערביות ובדואיות, וזה אומר שלמרות הקשיים הציבור הערבי יודע להתגבר על המכשולים".

אבל יש אפליה, החברה עדיין ברובה פטריארכלית.
"אני לא אומרת שלא. החברה היא לא אידיאלית, אבל מה שחשוב זה שנשים לא עומדות בצד ונותנות לאחרים לנהל. הן מקבלות החלטות ולוקחות אחריות, מנסות להשתלב עם הגברים ולא להתנגש אותם. זה לא פשוט אבל השינוי שחל הוא משמעותי ואי אפשר להתעלם ממנו – האישה הערבייה היום היא הרבה יותר חזקה, מועצמת ולוחמנית. אישה שיש לה עסק קטן זה לא דבר מובן מאליו – זה שיש לה את היכולת לפרנס את עצמה ואת הילדים שלה, זה סיפור ענקי".

עסק משפחתי

ג'אבר נולדה בטייבה, בה היא ממשיכה להתגורר עד היום וממנה היא מנהלת את אימפריית התקשורת שהקימו ב-1986 הוריה, בסאם, לשעבר כתב חדשות בקול ישראל, ועאידה ג'אבר, ביחד עם שאר בני משפחתה: אחיה, שאדי ג'אבר, הוא המנהל טכני של אתר פאנט ואיש הסושיאל של הקבוצה ואשתו נסרין היא עורכת באתר הנשים סינוואן. אח נוסף, פאדי, הוא עורך מוסף הרכב השבועי של פנורמה ועוסק בפיתוח עסקי של הקבוצה ואשתו, נווארה, עורכת באתר ניסוואן, פורטל נשים ערבי-ישראלי. אחיה הצעיר, סאמי, מגיש את מהדורת החדשות השבועית באתר פאנט ועוסק אף הוא בפיתוח עסקי של האימפריה המשפחתית. בעלה ד"ר קייס בראנסי הוא רופא שיניים. הם הכירו כשהייתה בת 21 ונישאו כשהייתה בת 23. יש להם שני ילדים: סארי (בן 20) וסאלי (בת 18).

איך הכרתם?
"בן זוגי ראה אותי מסקרת אירוע בטייבה והחל לחפש מי זו שהייתה לבושה בחולצה צהובה, ואז הגיע אליי ודאג שאני אגיע למרפאה שלו. ככה זה התחיל".

כפציינטית או לביקור ידידותי?
"כפציינטית", היא צוחקת, "בעלי איש חכם ופיקח, ואני מקבלת ממנו תמיכה וגיבוי אינסופיים. מההתחלה הוא הבין שאני עושה עבודה קשה, תובענית, שאין לה זמן מוגדר ואני צריכה להיות זמינה מסביב לשעון. עברנו הרבה והצלחנו להתגבר על הכל מתוך ההבנה הזו. להיות עיתונאית זה לא פשוט, ולהיות עיתונאית ואימא ואישה זה מורכב. בלי התמיכה מבעלי זה היה מאוד קשה. לפעמים צריך לוותר על דברים אישיים, נגיד ספורט, אני לא עושה ספורט בכלל ואני מתה לעשות".

"החברה הערבית היא לא אידיאלית, אבל מה שחשוב זה שנשים לא עומדות בצד ונותנות לאחרים לנהל. נשים ערביות מבינות היום שלא מספיק להיות אישה טובה או רעיה טובה או אימא טובה, את גם צריכה עצמאות כלכלית"

איך זה לעבוד עם כל המשפחה שלך?
"כשאת עובדת עם ההורים והאחים שלך זה מעניין אבל זה גם מאתגר. אנחנו משפחה מצד אחד אבל מצד שני גם מתווכחים על החלטות לגבי מה ואיך לעשות דברים. לפעמים הפן האישי נכנס לתוך הישיבה אבל בסוף מה שמכריע זה הפן המקצועי. תמיד ידענו לעבוד ביחד, מה גם שאנחנו לא רואים זה את זה כל יום. כמשפחה אנחנו נפגשים בעיקר בסופי שבוע".

והילדים שלך גם יצטרפו לקבוצה?
"הילדים שלי לא בקטע", היא אומרת בטון משועשע, "אני ינקתי את התקשורת מאבא שלי בבית, אבל בסופו של דבר אני אתמוך בכל החלטה שהם יקבלו. אני סומכת עליהם".

אתם, כקבוצת תקשורת, מקבלים איומים?
"אנחנו גם מתמודדים עם הרבה אתגרים. אנחנו חיים במציאות שהיא מאוד מאוד אלימה, והכל צפוי", היא אומרת ומשתתקת.

את יכולה להרחיב מעבר?
"לא".

כי את חוששת?
"כי זו המציאות".

אני לא בטוחה שהבנתי.
"אני לא רוצה לתת דוגמאות. אבל זה מדויק. אנחנו חיים בסביבה לא בטוחה באופן כללי, כעיתונאית, כאימא, כאזרחית".

"להיות עיתונאית זה לא פשוט, ולהיות עיתונאית ואימא ואישה זה מורכב. בלי התמיכה מבעלי זה היה מאוד קשה. לפעמים צריך לוותר על דברים אישיים, נגיד ספורט, אני לא עושה ספורט בכלל ואני מתה לעשות"

בשיחה מאוחרת יותר מבקשת ג'אבר להבהיר שאין כרגע על איום ספציפי עליה, על קבוצת התקשורת שהיא עומדת בראשה או על משפחתה.

"השאיפה שלי", היא מסכמת, "היא לבנות חברה טובה. כאימא וכאזרחית במדינה, אני רוצה שהחברה שלי תהיה מתקדמת, משגשגת, לא אלימה. אנחנו מדברים על אחוז קטן יחסית של אנשים שמהלכים אימה על חברה שלמה. החברה הערבית, ככלל, היא לא אלימה. ממש לא. אבל האחוז הזה משפיע על החיים של כל האזרחים הערבים במדינה. אני רוצה להוציא מאנשים את הייאוש והתסכול, כי כל יום מדווחים על ירי או רצח ולאנשים נמאס, הם לא יכולים לקרוא את זה יותר".

כעיתונאית זה בטח גם קשה לסקר את זה כל הזמן.
"אני חיה את זה, וזה מתסכל. ללכת לישון בלילה אחרי שסיימתי לטפל ברצח ולקום בבוקר למקרה אחר של רצח זה מאוד קשה, אבל אני לא מוותרת וממשיכה לעשות את העבודה. יש לנו את הזכות לחיות חיים שלווים ושקטים, וזה דבר שצריך להמשיך להילחם עליו".

>> לא רק באיראן: המקומות הכי גרועים בעולם להיות בהם אישה