הפעילה הישראלית-פלסטינית סאלי עבד: "חמאס הוא אסון לעם הפלסטיני"

ב-27 באוקטובר, עשרים יום מפרוץ המלחמה, פרסמה האקטיביסטית סאלי עבד ציוץ, שלכאורה התיישב לחלוטין עם הגדרתה העצמית כערביה-ישראלית ופלסטינית: "זהו. אין קליטה, אין חשמל, אין מים, אין גז, אין קורת גג, אין בתי חולים, אין תקשורת, אין אוכל. חושך, והפצצות", היא כתבה אז על המצב בעזה, "מחר נקום ונגלה שהאנושות מתה". בין היתר ביקרה עבד בציוצה את הממשלה, ואת התפיסה שנקמה שווה ביטחון וחשובה יותר מהחזרת ילדים מהשבי ומחיי חיילים.

>> "שוטרים מסתובבים בקמפוס כדי למנוע ניסיונות רצח של יהודים"

עבד הביעה בציוץ זה את עמדותיה הנחרצות וכאבה ביחס למה שקורה לילדי עזה, וחטפה על כך אש רבה, למרות העובדה שבמקביל לציוץ גינתה את הטבח של חמאס בפה מלא וביכתה את אובדן הנרצחים הישראלים.

"אני אגיד לך מה עצוב", היא משתפת בריאיון, "אני מאוד רגילה לתגובות כאלה גם ברגעי הסלמה אחרים שהיו לנו, מהמון אנשים, אבל בדרך כלל אני חוסמת פשוט על אוטומט וממשיכה הלאה. מה ששונה עכשיו זה שאנשים ממש על הקצה, ופשוט לא מצליחים להכיל מורכבות. זה מאוד אנושי, לא להצליח להכיל מועמדת פוליטית שמזדהה כפלסטינית. זה מחיר שלקחתי ברצינות, שקלתי אותו ואני מתעקשת לשלם אותו. אני חושבת שזה מאוד מסוכן לשתוק, מאוד מסוכן למחוק את הזהות שלי, לבטא את עצמי זה הכרחי, גם בתקופה כזו".

מה הן התחושות שלך ושל פעילי הסולידריות הנוספים כרגע?
"אנחנו בסיוט אחד מתמשך, פשוט מרוסקים. אני בהנהגה הארצית של 'עומדים ביחד' ומובילה את הרשימה של 'רוב העיר' בתוך חיפה, אז הפעילות שלי היא גם מקומית וגם ארצית. הבנו שכולם ממש משותקים מסביבנו, והרגשנו שיש הרבה קולות סביבנו ששואפים להגביר את תחושת השיתוק הזו, ורוצים להפוך את התחושה הזו לכעס, שנאה, נקמה והסתה. אלה תגובות מאוד אנושיות לאסון, אבל השאלה היא מה אנחנו עושים עם התגובות האלו כדי למנוע הסלמה לאלימות".

מתוך עמוד האינסטגרם של "עומדים ביחד" | צילום: צילום מסך מאינסטגרם standing.together.movement@

"מתוך התחושות האלה, הסבנו את המטה של 'רוב העיר' המונה כ-200 פעילים למרכז מיפוי, הכשרה וניקוי של מקלטים. היום יש 800 פעילים יהודים וערבים במערך האופרציה, מיפינו מעל 630 מקלטים וניקינו מעל 350 מקלטים. זה גם נתן המון נחמה ותקווה ממקום מאוד אבוד ומאוד כואב".

"כשחזרתי לארץ הייתי מאוד בדיכאון. גם דיכאון פוליטי על זה שאין לי מרחב להתקיים בו כאן כערבייה פלסטינית, אבל גם על זה שאין לי מרחב להתקיים כצעירה ישראלית, כמו כל השאר. גם אני שילמתי 40 אחוז מהמשכורת שלי על דירה ביפו, בדיוק כמוכם"

סאלי עבד, בת 32, רצה בראש רשימת "רוב העיר" למועצת העיר חיפה, והיא גם אחת ממנהיגות תנועת "עומדים ביחד", כנראה התנועה היהודית-ערבית הבולטת ביותר לשוויון בישראל. היא גדלה בכפר מעילייה שבגליל המערבי, שהיה רחוק רק חצי קילומטר בודד מלהיחשב יישוב שצריך להתפנות במלחמה הנוכחית. היום היא גרה בחיפה, עם בן הזוג שלה והכלב. "אני אקטיביסטית כבר מעל שמונה שנים פה בארץ, בעיקר עם 'עומדים ביחד', אבל גם הרבה מעבר לזה", היא מספרת, "את האקטיביזם שלי התחלתי כשלמדתי לתואר ראשון בארה"ב ב-2011. זו השנה בה קרתה המחאה החברתית בארץ, ובמקביל מחאת ה-occupy wall street ברחבי אמריקה. בשתי המחאות הללו קיבלתי את החינוך הפוליטי שלי. למדתי מה זה חיבור מאבקים, מה זה צדק חברתי, איך קבוצות מוחלשות ומיעוטים התחברו למגוון גדול של קבוצות בתוך החברה האמריקאית ויצרו זרם פוליטי חדש".

>> 30 יום לטבח הנורא: מתייחדות עם 1,400 הנרצחים בכיכר הבימה

"הסתכלתי על ישראל וראיתי שיש כאן ניצנים של זה", היא ממשיכה, "היו מנהיגים ערביים שהיו חלק משמעותי מהמחאה החברתית, והסלוגן 'העם דורש צדק חברתי' שנשמע בכל מקום סביב המחאה, הגיע בכלל ממחאות כיכר תחריר בקהיר. הבנתי שככה נראה מאבק אמיתי משותף, אלה היו הניצנים של החזון שלי".

בעבור מה היה לך חשוב להיאבק?
"כשחזרתי לארץ הייתי מאוד בדיכאון. גם דיכאון פוליטי על זה שאין לי מרחב להתקיים בו כאן כערביה פלסטינית, אבל גם על זה שאין לי מרחב להתקיים כצעירה ישראלית, כמו כל השאר. גם אני שילמתי 40 אחוז מהמשכורת שלי על דירה ביפו, בדיוק כמוכם. רציתי להיאבק למען הלהט"ב, למען נשים, למען זה שלא יקח לי יותר משעה וחצי להגיע לעבודה באוטובוס כי אין תחבורה ציבורית. הרגשתי שהמאבק שלי כערביה לשוויון אזרחי לא צריך להיות מנותק מהמאבק שלי כישראלית למען צדק חברתי. לא הבנתי למה אני לא יכולה לדבר עם אישה דוברת רוסית או אישה אתיופית או אם חד הורית מטבריה, למה אנחנו לא עושות את זה ביחד?".

"עומדים ביחד" | צילום: יח"צ

>> "העובדות שלנו חייבות משכורת, הן רוצות לשרוד"

מהו הדבר הראשון בו בחרת להשמיע את קולך?
"האקטיביזם הראשון המאורגן שלי היה מול מבקשי מקלט בדרום תל אביב. 'עומדים ביחד' היו ממש בתחילת דרכם והם פרסמו שלטים באמהרית, בערבית ובעברית. הרגשתי שם את ההזמנה להיות שותפה בסוגיה של צדק חברתי שלכאורה לא קשורה אליי, אבל כן קשורה אליי, כי הייתי אז תושבת תל אביב יפו והייתי חלק מהחברה הישראלית".

העשייה של עבד כיום יותר עוסקת בסולידריות יהודית וערבית, וכעת בשעת מלחמה, בתוך כל העשייה, חשוב לה שלא אנחנו, ולא היא, נאבד צלם אנוש: "אני פועלת מתוך הבנה מאוד עמוקה שיש רוב מוחלט בתוך החברה שלנו, ערבים ויהודים, שיש להם אינטרס לשוויון וצדק חברתי, אינטרס לשלום. מאוד חשוב לי לדבר על זה גם בתור אישה ערבייה פלסטינית בתקופת מלחמה".

"בכלל, אני מאמינה שלנו כנשים יש תפקיד מאוד חשוב בלחזק חוסן חברתי, כמו שיש לנו מקום בחיזוק החוסן המשפחתי", היא מוסיפה. "אנחנו, כולנו, נמצאים עכשיו בתוך חברה בטראומה אמיתית, ומאוד חשוב שלא נאבד את האנושיות שלנו. זה הרבה מעבר לדיכוטומיה של יהודים-ערבים".

"הרגשתי שהכול קצת משתק, שאני פשוט הולכת באש כל היום. הרגשתי את הפחד המאוד עמוק שיש אצל ערבים ופלסטינים מסביבי, והרגשתי שיש איזושהי ציפייה שנמחק את עצמנו כרגע, שנעלם"

"כשהפעילות שלי הפכה לארצית במלחמה, היה יותר קשה", עבד מספרת. "הרגשתי שהכול קצת משתק, שאני פשוט הולכת באש כל היום. הרגשתי את הפחד המאוד עמוק שיש אצל ערבים ופלסטינים מסביבי, כאילו יש איזושהי ציפייה שנמחק את עצמנו כרגע, שניעלם. קיבלתי על עצמי איזושהי אחריות כרגע לתת קול, למרות שזה מורכב וקשה. בהמון מובנים, במצבים מקטבים ערבים פשוט נשארים בחוץ. הרגשת האחדות הזו לא לוקחת אותנו בחשבון, למרות שאנחנו לגמרי בתוך זה. מנהלת המטה שלי איבדה את בת הדודה שלה, חוויתי את השכול והאובדן שלה מאוד מקרוב. יש לי חברה ב'עומדים ביחד' שאח שלה נרצח בדרום, ואימא שלי היא עובדת סוציאלית בביטוח לאומי שמטפלת בעשרות משפחות שכולות ומשפחות של חטופים. אנחנו חווים את זה לצידכם וגם חווים את זה בעצמנו".

ולמרות זאת את מספרת שאתם חווים המון תגובות קשות. מה אתם עושים כדי למנוע זאת בארגון?
"הארגון שלנו לקח על עצמו שתי משימות עיקריות: הראשונה היא למנוע הסלמה ולהפחית סיכון לאלימות, מתח והסתה בתוך ערים מעורבות ואזורים מעורבים. יש לנו משמרות סולידריות ערביות-יהודיות בכל הארץ, מכרמיאל וסביבתה ועד רהט בנגב, אזורים שספגו גם אבדות בנפש משני הצדדים. המשימה השנייה היא להפעיל חמ"לים, מרכזי התנדבות של סיוע הדדי, ביקורים בבתי החולים למאושפזים ולצוותים הרפואיים שהם תמיד מעורבים, ערבים ויהודים. אנחנו יוצאים החוצה ומפיצים את המסר, עם פוסטרים דו לשוניים של 'נעבור את זה ביחד', וגם עורכים כנסים. הכנס האחרון בחיפה היה השלישי שלנו, ויש לנו חמישה לפחות מתוכננים קדימה. מאות אנשים באים, כולם כל כך צמאים למרחב משותף. אלה מרחבים שנותנים לי תקווה, אמונה ונחת בתוך ההתקפות שאנחנו חווים ברשתות החברתיות. אני באמת חושבת שאנחנו ברגע הכי חשוך של החברה שלנו, גם מבחינת אובדן וסבל אבל גם מבחינת קיטוב. אני חושבת שאם ניתן לאנשים מרחב בטוח לכאוב בלי לשנוא, אז כולם יבחרו באופציה הזו, במקום למחוק את הצד השני ולהגיד 'כולם טרוריסטים', 'כולם בני מוות' מהצד היהודי או 'מגיע לכם' מהצד הפלסטיני. להחזיק מעמד בזמן הזה, אומר שגם נצליח לבנות חזון ופוליטיקה משותפת בעתיד. אחרת אין לנו סיכוי".

>> בר קופרשטיין נחטף לעזה בזמן שניסה להציל אחרים

"עומדים ביחד" | צילום: יח"צ

כאב על תנאי

"מה שממש כאב לי זה לראות המון אנשי תקשורת וחברי כנסת לשעבר – אנשים שעד לפני השבעה באוקטובר התבטאו בנחרצות נגד הרפורמה והאנטי דמוקרטיה – מתבטאים נגד חופש ביטוי לפלסטינים אזרחי ישראל", עבד אומרת ומצביעה על מורכבות נוספת. "הרגשתי שזה היה נכון ותקף עבורם עד שזה הגיע אלינו, וזה מאוד העציב אותי".

את מתכוונת לאלו שמתנגדים להתבטאויות המתייחסות להרוגים העזתים?
"זה אחד המבחנים הכי גדולים של המחנה הדמוקרטי הליברלי: להבדיל בין ביקורת לבין תמיכה בטרור, להבדיל בין כאב על אלפי ילדים שנהרגים בעזה לבין עמדה פוליטית שמצדיקה מעשה טרור. אלה שני דברים שונים, והעובדה שאי אפשר להבחין ביניהם רק כי אני מזדהה כפלסטינית ומזדהה עם חפים מפשע שנהרגים כרגע הוא מאוד מסוכן. במובן מסוים, האנשים הללו שהיום לא עומדים על זכות חופש הביטוי נכשלו. אני לא מדברת על אלה שבכלל חושבים שאין לי זכות קיום כפלסטינית, אלא על אלה שאומרים 'זה לא מתאים לומר את זה כרגע'. עד השבעה באוקטובר היינו במקום היסטורי במלחמה על הדמוקרטיה, ועכשיו היא במבחן שרבים נכשלים בו. מרגיש שכמעט חושבים שהכאב שלי לנוכח המצב הוא לא לגיטימי, שאני צריכה לכאוב אותו עם תנאים".

>> הדס בשן נלחמת באמצעות החזרת אהבה: "אין סלב שלא שמע ממני"

אם היית צריכה לזקק את העמדה שלך על המצב הנוכחי, איך היא הייתה נשמעת?
"אנושיות וכאב אנושי זו לא עמדה פוליטית. מגיע לנו, מגיע לחברה הערבית הפלסטינית בישראל לכאוב גם את זוועות השבעה באוקטובר וגם את ההרג של האנשים והנשים בעזה. מגיע לכולנו להכיל ולקבל את הכאב הזה, ומגיע לנו לכאוב את הכאב של החברה הישראלית – כי אנחנו חלק ממנה. מגיע לנו לעשות את זה בלי כל הזמן להבהיר ולהצדיק, כאילו אנחנו בוגדים עד שאנחנו מוכיחים את הנאמנות שלנו".

סאלי עבד | צילום: דינה ספינה

"כמובן שכפלסטינית חשוב לי לגנות את הטבח ואת ההתקפה של חמאס, כתבתי על זה בפומבי מספר פעמים", היא מוסיפה. "על החשיבות של גינוי חמאס ועל הנזק שתמיכה בחמאס עושה למאבק הפלסטיני. זה הכרחי לגנות את חמאס, לא רק כי זה ערך אנושי ומוסרי, אלא גם כי חמאס הוא אסון לעם הפלסטיני. אבל אני לא רוצה כל הזמן להוכיח את זה שאני מגנה, גם אנחנו חטפנו מכה, גם אנחנו כואבים כישראלים".

מה דעתך לגבי המעצרים של ערבים ישראלים רבים על התבטאויות שנחשדו כתמיכה בטרור?
"הייתי בשוק ומאוכזבת מהמון אנשים סביבי. כל אדם שחגג את הטבח במפורש – יש להעמידו לדין, ועם זאת, אני לא חושבת שצריך לעשות קרימינליזציה להבעת סולידריות, להבעת אנושיות, ואפילו לאסלאם. אח של המועמד במקום השלישי ברשימה שלי העלה פסוק מהקוראן שעסק בהרג ומלחמה באופן כללי, ועצרו אותו. אנחנו כן רואים רדיפה שהיא מסוכנת. באותה מידה הייתי רוצה לראות העמדה לדין של אנשי ימין שקוראים לרצח ערבים ולרצח עם".

"יש משהו בעיר הזו, ממש מצליחים להכיל בה אותי ואת המורכבות שלי. זה לא כל כך מורכב, אני מרגישה שאני מנהיגה מקומית, אני פעילה קהילתית, אני קורעת את התחת כל היום ויש לי הרגשת אחריות עמוקה לחברה שאני חיה בה"

כשעבד צייצה על הכאב שהיא חשה כלפי הילדים העזתים, בחיפה, בה היא מתמודדת בראש רשימה למועצת העיר, הפנו אליה אצבעות מאשימות מכל כיוון. 'רדיו חיפה' ומקומונים נוספים זעמו על כך שמועמדת פוליטית מתבטאת כפי שהתבטאה. "בכנות, ממש דאגתי", היא משתפת, "שלחתי למטה של הרשימה שלי לבחירות המקומיות הודעה: 'סליחה', אבל הם מיד אמרו לי שהם עומדים מאחוריי וגאים בי, וזה היה מאוד מחזק".

>> כמו בבית: אורלי רובינזון עוזרת למפוני העוטף להתחיל מחדש

חששת לפני הציוץ שהוא ישפיע על המרוץ שלך למועצת העיר?
"כן, חששתי שאני מאבדת נתח של מצביעים, אבל ידעתי שיש לי אמונה, במיוחד בחיפאים וחיפאיות. יש משהו בעיר הזו, ממש מצליחים להכיל בה אותי ואת המורכבות שלי. זה לא כל כך מורכב, אני מרגישה שאני מנהיגה מקומית, אני פעילה קהילתית, אני קורעת את התחת כל היום ויש לי הרגשת אחריות עמוקה לחברה שאני חיה בה. מתוך האהבה וההערכה שלי לקהילה שאני נמצאת בה ולחברה שאני נמצאת בה אני מצפה שיכילו את כל הכאב שלי. מגיע לשותפות הערבית-יהודית בחיפה להצליח להכיל את זה, את שני הצדדים. במטה שלי יש שני חבר'ה במילואים, כמה שחוו שכול, אנשים היו בטראומה ומרוסקים – ועדיין עמדו ביחד על הזכות שלי להביע את הכאב שלי. זה לא יותר מזכות, הזכות להביע ולכאוב היא ממש עיקרון של שותפות ושוויון".

איך היית מגדירה את התחושות עכשיו של הציבור הערבי-פלסטיני כאן?
"נראה לי שהאנשים סביבי בעיקר מרגישים חוסר אונים, התכנסות עצמית, מחיקה עצמית. גם הפעילים הערבים אצלנו בתנועה מרגישים את זה, והמשימה הכי גדולה שלנו כרגע היא להניע אותם, להוציא אותם מהבית. יש הרגשת פחד מאוד אמיתית בחוץ. יש ל'עומדים ביחד' קו חם שאנשים פשוט מתקשרים אליו בחרדות. הם אומרים לנו: 'פרסמתי לפני כך וכך שנים איזשהו פוסט, האם הוא יכול לגרום למעצר שלי?'. אנשים ממש מרגישים שאין לנו מקום כרגע, ושאנחנו פשוט צריכים להצטמצם כמה שיותר".

"בת דודה שלי מלמדת בבית ספר יהודי, והיא ממש מפחדת. היא בכתה ושאלה 'איך אני אחזור?'. זה מלחיץ מאוד", עבד מספרת בכאב. "כמובן גם שכיתות הכוננות החמושות שמסתובבות בחוץ לא נותנות לנו הרגשת ביטחון. כשלמישהו כמו 'הצל' יש נשק, אני די בטוחה שערבים ביפו לא מרגישים יותר ביטחון. בו זמנית אנחנו חווים המון סולידריות, בעיקר במרחבים המשותפים".

>> את מזכירה לי שלכת: גם לך המתח מהמלחמה גורם לנשירה?

איזה רגש מנצח אצלך בראש – הפחד או התקווה?
"זה תלוי ביום. אתמול הלכתי לכנס בחיפה אחרי ארבעה ימים אצל ההורים שלי במעילייה. יש בסיסים ממש ליד הבית שלהם וכל הזמן יש יירוטים, הם לא פונו. כל הבית רעד במשך ארבעה ימים. חזרתי לחיפה עם כל כך הרבה עצבים ובעיקר פשוט עייפה. שתי חברות יהודיות שלי באו לפגוש אותי בחוץ, ופשוט בכיתי, לא הבנתי איך אני עולה עכשיו לדבר מול מאות אנשים. אבל פתאום מגיעים עוד אנשים, ועוד אנשים, ואת קולטת שיש 700 איש בקהל, ערבים ויהודים".

איך היה בסוף בכנס?
"לא הכנתי שום דבר, פשוט עליתי לבמה והתחלתי לדבר. אנשים בכו איתי וחיבקתי אותם, ואז יצאתי משם בתקווה גדולה. זו פשוט רכבת הרים. אבל בעיקר, נראה לי שאני אופטימיסטית כרונית. זה מכניזם הישרדותי של פעילים, במיוחד פעילי שלום. אנחנו חייבים לקוות, אין לנו אופציה אחרת. מה היא תקווה? תקווה היא אמונה ביכולת שלנו לשנות, ואם נאבד את האמונה הקולקטיבית שלנו, או שאני אאבד את האמונה שלי אישית ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע – אז אני אקרוס. אין אופציה אחרת – התקווה בדרך כלל מנצחת".