אשת האופנה הכי מרתקת בארץ מגלה איך התגברה על הפחד המטורף שלה

יערה קידר (45), אוצרת והיסטוריונית של אופנה, תפתח את אירועי שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2025, בשיחה אינטימית עם המעצב ויוי בלאיש רגע לפני שיציג את התצוגה שלו על המסלול, ותקיים הרצאה בנושא "אופנה ללא גיל" ביומו האחרון של שבוע האופנה (26-30.10). גרושה+1, בזוגיות, מתגוררת בתל אביב

>> ויוי בלאיש, החשמלאי מאשקלון שהפך למעצב-על ואהוב הסלבס, פותח את הלב: "זו התרופה שלי"
>> "פשוט העלימו נשים עם קמטים ושיער לא צבוע. הציגו אותנו כמוזנחות ולא ראויות": דוגמנית העבר שנלחמת בתעשיית האנטי-אייג'ינג
>> שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2025: כל מה שאתן רוצות וצריכות לדעת על אירוע האופנה הגדול של השנה

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"יש שני דברים שתמיד מפתיעים אנשים: האחד: שהיה לי פחד במה אימתני. כשלמדתי בשנקר הייתי עולה להציג פרויקטים ומקריאה מהדף בידיים רועדות. הדבר האחרון שחשבתי שאעשה הוא לעמוד על במה ולדבר מול קהל. זה לקח לי זמן ולמדתי להתגבר על זה, בשילוב של המון טכניקות שונות: חזרות, בדיקות טכניות ארוכות, מדיטציות, ועוד. היום אני כבר רגילה, אבל עדיין נרגשת מאוד כשאני עולה לבמה. הדבר השני הוא שייש לי בעיה של זיהוי פנים. אני יכולה לזכור סיפורים שלמים של אנשים, שמות ותאריכים, אבל מתקשה בלזהות פנים. זה יכול לקרות גם עם אנשים שדיברתי איתם כמה פעמים. ולפעמים קורה שנפגעים ממני ולמדתי להתנצל ולהסביר".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"החזרה המיידית לשגרה אחרי המלחמה עם איראן. שמחתי כמובן שנגמרה המלחמה, אבל היה משהו כל כך מיידי ולא הגיוני בחזרה המהירה כל כך לשגרה. הרגשתי זה הכוח שלנו כמדינה – להמשיך הלאה – אבל הלב והמוח שלי סירבו להאמין למהירות הזו ולקח לי זמן, על אף שהייתי חייבת לחזור לעבוד כרגיל כמו כולם".

מה הקללה האהובה עליך? מתי את משתמשת בה?
"שאלה טובה! אני חושבת ש'סעמק' עובדת היטב, ואני אוהבת שלל של אימוג׳ים שכוללים אצבע משולשת במגוון עיצובים".

מתי בכית בפעם האחרונה? 
"כששמעתי על העסקה שנחתמה. חזרת החטופים החיים התרחשה בדיוק ביום ההולדת של אבא שלי ז״ל, וזה יום ההולדת הראשון שאנחנו חוגגים לו בלעדיו. אבא שלי היה צנחן בששת הימים והמלחמות של ישראל הכאיבו לו בלב. כל החדשות האלו הציפו אותי נורא, והעלו רגשות מעורבים של שמחה, תקווה, כאב וגעגוע. נורא רציתי לספר לו את החדשות. לבכות יחד".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"זה לא בדיוק רגע מביך, אלא קטע די מטורף. כשהרציתי בהיכל התרבות על האמן גוסטב קלימט הראיתי תמונה שלו עם החתול האהוב עליו, קאצה, בשנת 1912. באותה שנייה בדיוק עלה לבמה חתול שנראה בול כמו החתול שלו. הקהל חשב שתכננתי את זה מראש!".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"להפסיק לחלום חלומות שמפחידים אותי. מישהו פעם אמר לי שאם החלומות שלי לא מפחידים אותי, הם לא גדולים מספיק. ועם כמה שזה מורכב, למדתי להעדיף לפחד – אבל לחלום יותר גדול ממה שאני חושבת שאני יכולה. למדתי גם שכל עוד אני חולמת ויוצרת, אני יודעת שאני חיה את מי שאני יודעת ויכולה להיות".

>> "סבתא שלי התביישה במה שעברה באושוויץ. יצרתי יקום אלטרנטיבי בשבילה". יערה קידר בטור הכי אישי שיש

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"זאת לא בדיוק מנטרה, אלא מדיטציה קצרה שאימצתי פעם ונקרא מדיטציית וונדרוומן. עומדים במשך 2 דקות כמו וונדרמן, ונושמים נשימות עמוקות".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"וואו, זאת שאלה שאני תמיד אוהבת לקרוא אחרים עונים עליה. חשבתי המון ואני לא מצליחה לדמיין מישהי שתגלם אותי, כי זה לא נראה לי סרט מספיק מעניין. אבל אם היה סרט כזה – הייתי שמחה לדעת יותר מי יביים ומי יעצב תלבושות".

מי בעינייך הגבר ו/או האישה הכי לוהטים על הפלנטה? 
"השחקנית שרה סנוק, הלא היא שיבון הג׳ינג׳ית הלוהטת מהסדרה 'יורשים'. מעבר לתפקיד האגדי שלה ב'יורשים', לא מזמן ראיתי אותה בתיאטרון בניו יורק, בגרסה בימתית מחודשת ל'תמונתו של דוריאן גריי' של אוסקר ווילד. במשך שעתיים שלמות היא מגלמת על הבמה לבדה 26 (!) דמויות שונות, היא מחליפה תלבושות על הבמה מול הקהל ועוברת מדמות לדמות. הכל מצולם כל הזמן במצלמות במעגל סגור, בשילוב של טכנולוגיה ומסכי וידאו שזזים על הבמה. איכשהו הצלחתי למצוא מקומות כמעט על הבמה, וזה היה מהפנט ומסעיר ומעורר השראה".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"בכנות, הייתי רוצה לשנות בעצמי כל כך הרבה דברים שמביך אותי לפרט עליהם, אז הייתי רוצה לקבל את היכולת לקבל את מה שלא מושלם".

על מה יש לך רגשות אשם?
"אני חושבת שלהפוך להיות אימא זה דבר שמתניע אשמה פנימית תמידית – שלא משנה מה אני עושה: אני לא מספיק בעבודה, או לא מספיק אימא. זה האיזון הכי מורכב לתמרון, והיה שלב שהשלמתי עם זה שכנראה שאין אימא בעולם שאומרת לעצמה בסוף היום שהיא מושלמת. וגם אני לא".

מה חסר לך בחיים?
"זמן. הייתי שמחה אם היו כפול שעות ביממה. זמן הוא המשאב היקר ביותר של החיים".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"שלא זכיתי להכיר את רונית אלקבץ בחייה. הכרתי אותה הכי מקרוב בתהליך המחקר לאוצרות של התערוכה 'ז׳ה טם, רונית אלקבץ', שהוצגה ב-2017-2018 במוזיאון העיצוב חולון. העבודה על התערוכה החלה חודשיים אחרי שהיא הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 51. עבדתי על התערוכה עם שלומי אלקבץ, אחיה ושותפה ליצירה. זכינו לקבל עצות מאלבר אלבז שייעץ לי במילותיו החכמות לגבי התערוכה על רונית אלקבץ. לא חשבתי שהשיחה הזו תהפוך להיות ההשראה לתערוכה שאאצור שנים לאחר מכן על אלבז המנוח עצמו. דרך האנשים שאהבו את רונית, המשפחה, החברים, היוצרים שעבדו איתה, וכמובן, דרך הבגדים שלבשה זכיתי להכיר אותה דרך הבגדים והסיפורים שטמונים בהם. למדתי ממנה בדרכי תקשורת חלופיות המון – על העולם, על יצירה, על להיות חדורת מטרה, ועל להאמין באהבה".

>> ז'ה טם לנצח: המראות הבלתי נשכחים של רונית אלקבץ ז"ל

על איזה רגע בקריירה שלך את הכי גאה?
"התערוכה 'גיבורות'. אני מרגישה שכל הקריירה שלי הובילה אותי לרגע שבו הייתי בשלה ליצור את התערוכה הזו, שעוסקת באופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה. התערוכה מתמקדת בתפקידים של אופנה, לבוש ויופי בתקופה האפלה של המלחמה. היא מספרת איך אנשים, ובמיוחד נשים, מצאו דרכים בתושיה, דמיון ויצירתיות בשביל להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, לשמור על צלם אנוש ולהיאחז בחיים ובתקווה. מאוד חששתי לעסוק בנושא הזה, ולמען האמת חששתי שלא יבואו לבקר בה. התחלתי גם לעבוד עליה לפני 3.5 שנים, כשמלחמה לא היתה עדיין חלק מהיומיום שלנו. היום אני פוגשת את המבקרים בתערוכה, והסיפורים שהקהל מספר לי מרגשים אותי ומוכיחים לי שללכת אחרי הלב זה משתלם. נכון לרגע זה התערוכה הביאה אליה כבר 80 אלף מבקרים, והיא הוארכה כבר בחצי שני לאור הביקוש. רגע שיא שהיה בעקבות התערוכה, הוא כשיוכבד ליפשיץ הגיעה לבקר בה".

>> שרדה כדי לצלם: התערוכה המצמררת של החטופה יוכבד ליפשיץ שחזרה מהשבי

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לאילה רז. אילה היא היסטוריונית, אוצרת וחוקרת אופנה. אילה הייתה המורה שלי כשלמדתי עיצוב אופנה בשנקר, היא לימדה אותי את תולדות האופנה בישראל, והרבה מעבר: על אופנה, על חלומות, על מחקר ועל החיים. אילה מתחילת דרכי מהווה השראה ענקית עבורי. היא כתבה בין השאר את הספר 'חליפות העיתים', הסוקר 100 שנות אופנה בארץ ישראל, ומלווה אותי באהבה ונדיבות כבר 20 שנה בדיוק. אני אסירת תודה עליה. אילה גם אצרה את התערוכה 'הגברת עם החרציות' במוזיאון העיצוב חולון ב-2013, שהתמקדה ביצירה של לאה גוטליב, והמהפכה הענקית והבינלאומית שיצרה עם המותג שלה "גוטקס". לימים, המחקר החשוב שלה ושל קרן בן חורין הפך להיות ההשראה לגלריה העליונה בתערוכה 'גיבורות', שמספר את הסיפור של גוטקס והגברת גוטליב".