שרדה כדי לצלם: התערוכה המצמררת של החטופה שחזרה מהשבי

יוכבד ליפשיץ שחזרה מהשבי אוחזת בכרזה של בן זוגה עודד ליפשיץ שעדיין חטוף בעזה | צילום: DIMA VAZINOVICH/Middle East Images/AFP via Getty Images
יוכבד ליפשיץ שחזרה מהשבי אוחזת בכרזה של בן זוגה עודד ליפשיץ שעדיין חטוף בעזה | צילום: DIMA VAZINOVICH/Middle East Images/AFP via Getty Images

בשבעה באוקטובר נחטפה הצלמת יוכבד ליפשיץ (86) יחד עם בן זוגה עודד (84) לעזה, בזמן שביתם בקיבוץ ניר עוז עלה בלהבות. מעט הצילומים שלה ששרדו את התופת מוצגים בתערוכה חדשה ומצמררת במוז"א. בתה האמנית שרון ליפשיץ, המשתפת עמה פעולה בתערוכה, בריאיון כואב

88 שיתופים | 132 צפיות

"מהו צילום שנשרף? מחיקת העבר. והעבר שלי שהונצח, נמחק, עבודת חיי הלכה", אומרת יוכבד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז, ערב פתיחת תערוכת הצילומים שלה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. "איך מנציחים תמונות שנשרפו ואין להן גיבוי? צילום הוא גם דרך להתעמת עם העבר בהווה, והיום אין לי אותו".

>> חודש וחצי לפני שנפלה בעזה: הפוסט המצמרר שכתבה אמה של אגם נעים ז"ל

יוכבד ליפשיץ, הידועה בתור יוכקה בפי כל, היא צלמת מחוננת שזכתה בפרסים על צילומיה והציגה בתערוכות שונות. היא בת 86, ולרובנו היא מוכרת כאחת החטופות הראשונות שהוחזרו מהשבי בעזה אחרי 17 יום. הבית שלה ושל בן זוגה עודד ליפשיץ, שעדיין חטוף בעזה, נשרף כליל על ידי המחבלים השטניים. שום דבר לא שרד את האש שכילתה אותו.

יוכבד ליפשיץ: "קשה להמשיך לחיות בזמן שעודד והחטופים האחרים עדיין שם, בוודאי שקשה לחשוב ולדבר על אמנות, אבל המשפחה מחזיקה אותי וגם הרצון שעודד יחזור. בסוף הדרך אין לי אפשרות להמשיך איתו, וזה כל כך קשה לי"

 

 

ליפשיץ התחילה לצלם בגיל 16, ומאז היא מתעדת הכל. לימים הקימה את מגמת הצילום בבית הספר התיכון מעלה הבשור אליו הולכים תלמידים מיישובי אשכול, והיא לימדה בו שנים רבות. בגיל 73 היא יצאה לגמלאות. בביתה שנשרף היו אלבומים נפרדים של עודד ושלה משנות ילדותם, מתקופת החברות שלהם בקיבוץ, מהחתונה, וצילומים של ארבעת הילדים שהביאו לעולם: ארנון, יזהר, שרון ועמרי, וכמובן גם צילומים של הנכדים. חיים שלמים של משפחה גדולה ומאושרת, ויותר אין לזה זכר, כמו גם לתיעוד רב השנים של הקיבוץ שהיה לביתם כמעט 70 שנה.

בעוד רגע ימלאו שנה למלחמה הארורה הזאת, ועודד ליפשיץ בן ה-84, עיתונאי בעברו, מוחזק בשבי החמאס עם 100 חטופות וחטופים נוספים. בינתיים האומללות הקולקטיבית של עם שלם שצורח מדם ליבו להחזירם ומחפש אופק להיאחז בו, נעשית כואבת ומייאשת יותר מיום ליום.

קבוצת אלמוגים. ניר עוז. 1976 בקירוב. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: יוכבד ליפשיץ
קבוצת אלמוגים. ניר עוז. 1976 בקירוב. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: יוכבד ליפשיץ

בפעם האחרונה שיוכקה ראתה את עודד הוא שכב מחוץ לבית אחרי שנפצע מירייה והמחבלים גררו אותו החוצה. אותה הם מיהרו לקחת לעזה. "אבא נחטף על ידי מחבלי הג'יהאד, הם חשבו שאין זמן כי בעוד רגע יגיע הצבא, אז הם מיהרו לחטוף. באו עם סכינים ומקלות, צרחו 'איטבח אל יהוד' ו'אללה הוא אכבר', רצחו והתעללו ולקחו אנשים וילדים כשלל", מספרת בתם שרון ליפשיץ (53).

חברי הקיבוץ שנותרו עברו ברובם לגור בכרמי גת בקרית גת, היא עברה לגור בדיור מוגן מוקף הירוק. היה חשוב לה להיות מוקפת ירוק, כמו בבית בקיבוץ. צעקתה של יוכקה ערב פתיחת תערוכתה נשמעת היטב למרחקים. "קשה להמשיך לחיות בזמן שעודד והחטופים האחרים עדיין שם", היא אומרת, "בוודאי שקשה לחשוב ולדבר על אמנות, אבל המשפחה מחזיקה אותי וגם הרצון שעודד יחזור. בסוף הדרך אין לי אפשרות להמשיך איתו, וזה כל כך קשה לי".

התערוכה "יוכבד ליפשיץ צלמת – רגעים ששרדו" היא יוזמה של מטה החטופים. היא תיפתח ב-25 בספטמבר במוזיאון ארץ ישראל ותוצג במשך שלושה חודשים. התערוכה מתמקדת בשני נושאים מרכזיים: שחזור צילומים מהמחאה של קיבוץ ניר עוז נגד מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 ותמונות המתעדות את חיי היום יום בקיבוץ ניר עוז לאורך השנים.

במסגרת מהתערוכה יוקרן הסרט "הקו והמעגל" שיצרה שרון ליפשיץ בשנת 2009, בו היא משוחחת עם אמה במעבדת הצילום שלה. הן מדברות בסרט על החיים ועל צילום, והוא נותן הצצה אינטימית לעולמה של יוכבד הצלמת, לתהליך עבודתה ולקשר בין האם והבת על מורכבותו.

מסגרות תמונה מפוחמות בביתם של יוכבד ועודד ליפשיץ. קיבוץ ניר עוז. אוגוסט 2024. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: שרון ליפשיץ
מסגרות תמונה מפוחמות בביתם של יוכבד ועודד ליפשיץ. קיבוץ ניר עוז. אוגוסט 2024. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: שרון ליפשיץ

"כשעשינו את הסרט אימא הייתה לקראת פרישה וזרקה הרבה מהפילם. אותי זה הפחיד שחלק מההיסטוריה שלה יעלם, והחלטתי לחזור איתה לחדר החושך. היינו שם רק שתינו וזה היה כמו מן חזרה לרחם", מספרת שרון. "זה היה אחרי עופרת יצוקה, אבל הסרט לא פוליטי. הוא נוגע אלינו, לחיים בקיבוץ".

התערוכה מוקדשת לזכרם של הקורבנות הרבים שנרצחו בניר עוז, והיא עדות חיה לחוסן של הקהילה ולכוחה של היצירה אל מול כל ההרס ולחשיבות שימור הזיכרון והנצחת החיים שהיו. "מה אפשר להגיד על חייך שנשרפו?", אומרת שרון, "נשארו מעט תמונות בארכיון הקיבוץ, יש כמה תמונות שרואים בהן את אימא וזה בעל משמעות. ההורים עשו לכל אחד מאיתנו אלבומים ולמזלנו יש לנו אותם".

ארבעת הילדים עזבו את הקיבוץ. כל בנות ובני המשפחה המורחבת שומרים על קשרים הדוקים, ותכננו להגיע לקיבוץ לשמחת תורה בשנה שעברה. בסוף הקדימו בשבוע. הם היו 22 איש, טאי אפשר להימנע מלתהות מה היה קורה אילו.

"מקווה בשביל אבא שיש לו את הכוחות"

שרון שנולדה וגדלה בניר עוז, מספרת: "לכל אחד מאיתנו קשר מיוחד עם אימא, שלא היה קשה לה להגיד 30 פעם ביום שהיא אוהבת אותך, מאמינה בך, גאה בך ולטובתך".

אחרי שירותה הצבאי עזבה שרון ללונדון ומאז היא שם. "הייתי ילדה שרצתה להכיר את העולם", היא אומרת. היא למדה ארכיטקטורה לפני שעברה ללימודי אמנות, ומתגוררת בלונדון עם בן זוגה, אמן וצלם אנגלי בשם גרהאם ווסטווד, ובנם איתן בן ה-13.

מצלמתה המפוחמת של יוכבד ליפשיץ. קיבוץ ניר עוז. אוגוסט 2024. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: שרון ליפשיץ
מצלמתה המפוחמת של יוכבד ליפשיץ. קיבוץ ניר עוז. אוגוסט 2024. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: שרון ליפשיץ
יוכבד ליפשיץ אחרי ששוחררה משבי חמאס בעזה, 24.10.23 | צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images
יוכבד ליפשיץ אחרי ששוחררה משבי חמאס בעזה, 24.10.23 | צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images

שרון חקרה את הזיכרון והטראומה של השואה מהצד הגרמני, עם פרויקטים גדולים שיצרה במרחב הציבורי. פרויקט אחד שלה מוצג על קירות המוזיאון היהודי במינכן. היום היא יוצרת בעיקר סרטים דוקומנטריים אמנותיים ומלמדת קולנוע ניסיוני אלמנטרי, ובעיקר מחויבת לעניין המלחמה. היא מופיעה בכל רשתות הטלוויזיה בלונדון ונפגשת עם חברים מהפרלמנט הבריטי.

"צריך להסביר למה חמאס הם הבעיה", היא אומרת ומציינת: "זה שיש לך פספורט אחר זה לא אומר שיש לך בית אחר, מקום שמרגיש שהוא שלך".

שרון ליפשיץ: "אימא הייתה מתחת לאדמה בפחד אינסופי ובחוסר שליטה, אבל היא חזקה. אף אחד לא יודע מה יש בו עד שהמציאות לא דורשת את זה, וכבר על הטוסטוס בדרך לעזה עם חוטפיה – היא החליטה שתשרוד"

 

הידיעה שפרצה מלחמה תפסה את שרון ברכבת בלונדון. תוך זמן קצר היא עלתה על מטוס לישראל, ואת יוכקה היא פגשה בטיפול נמרץ באיכילוב.

עם הזמן שחלף, את מרגישה שחל באמך שינוי בעקבות מה שעברה בשבי?
"אימא הייתה מתחת לאדמה בפחד אינסופי ובחוסר שליטה, אבל היא חזקה. אף אחד לא יודע מה יש בו עד שהמציאות לא דורשת את זה, וכבר על הטוסטוס בדרך לעזה עם חוטפיה – היא החליטה שתשרוד. כששאלתי את בני איתן אם סבתא השתנתה, הוא ענה שהיא בדיוק כמו שהייתה. ראיית העולם ההומנית של אימא לא השתנתה, וזה עוזר לה".

את רואה אימא חזקה?
"אני רואה אותה שורדת, נאבקת לרצות להמשיך ולא תמיד זה פשוט. גם לי לא פשוט כשחצי מהזמן אני רחוקה ממנה, וחצי מהזמן רחוקה מהבעל שלי והילד".

פסיה ועמיקם במטבח. קיבוץ ניר עוז. סוף שנות ה-70. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: יוכבד ליפשיץ
פסיה ועמיקם במטבח. קיבוץ ניר עוז. סוף שנות ה-70. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: יוכבד ליפשיץ

היכן בן הזוג שלך בכל המצב הזה?
"הוא אנגלי מאין כמוהו. אין לו את העור שיש לנו הישראלים. הוא סובל יותר ממני מהמחשבה על איך זה שהעולם לא מבין מה קרה".

מה אתם יודעים על אבא שבשבי?
"בנובמבר הוא היה בסדר. הוא שהה בבתים עם עוד חטופה. נודע לנו על כך מחטופות שחזרו, ומאז כלום. הזמן עובר ועשרה חודשים שלא שמענו דבר".

אבא הוא איש מבוגר. את מעסיקה את עצמך במחשבות איך הוא שורד?
"קשה לי לאחל לו שיחזיק מעמד בכל הזוועה הזאת, אבל אנחנו רוצים אותו חזרה. בגיל הזה, בלי האהבה של המשפחה, קשה לחיות. אבא עשה הרבה – הוא היה שנים עיתונאי ב'על המשמר', 'דבר', 'חדשות' ו-'הארץ'. הוא היה לוחם של שלום, והיה גם מזכיר הקיבוץ, ראש הדירקטוריון וחבר בוועדות שונות. אני מקווה בשבילו שיש לו את הכוחות, כי יש לו מחלות רקע וקשיים ובשנים האחרונות הוא פחות חזק. לו ולי תמיד קר בכתפיים, ואני חושבת על הכתפיים שלו בקור. אבא היה אומר: 'אני לא מזדקן, אני לגמרי זקן'. בכלל, להיות חטוף אחרי שראית את כל חייך עולים באש, זה לא פשוט. אנחנו מאוד מתגעגעים".

אימא הגיעה לניר עוז אחרי השבעה באוקטובר?
"פעם אחת, וזה הספיק לה. היא באה אחרי ההלוויה של דולב יהוד, שהיה לה כמו נכד. דולב היה מגיע להוריי ועוזר להם".

ואת הגעת?
"פעם אחת. זה שבר את ליבי להתעמת עם כל מה שלא יחזור. חפרנו בתוך האפר והאבק, אפילו גביעי זכוכית הפכו לשטוחים".

יוכבד ליפשיץ עם בתה, שרון ליפשיץ. קיבוץ ניר עוז. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: באדיבות המשפחה
יוכבד ליפשיץ עם בתה, שרון ליפשיץ. קיבוץ ניר עוז. מתוך התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוז"א | צילום: באדיבות המשפחה

יוכבד מגיעה להפגנות? היא מביעה כעס על המצב?
"כן. היא מגיעה להפגנות והיא כועסת. איך אפשר שלא. איך אפשר לעמוד מול כל הקברים בלי לכעוס? לקיבוץ יש 59 נרצחים ויש עוד חטופים. היה פה כישלון גדול של צה"ל בהגנה על אזרחיו, ואנחנו כקהילה הפסדנו יותר משאפשר לדמיין. לא רצינו להיות משפחת החטופים. בבוקר של שמחת תורה אימא רק רצתה לשבת עם אבא ולשתות קפה. היא לא רצתה להיחטף. אז איך אפשר להסתכל בעיני החטופים ולא להחזיר אותם? כולם מכירים את ניר עוז, אבל אנחנו לא יודעים מי אנחנו ועד שהם לא יחזרו לא נדע".
"אימא רוצה בבית את אבא", אומרת ליפשיץ, "וגם את משפחת ביבס. היא כל כך נהנתה מהילדים של הביבסים, כפיר ואריאל, ושירי הייתה סטודנטית שלה. היא רוצה בבית גם את סשה טרופנוב, ארבל יהוד, דוד קוניו, אריאל קוניו, השכן שלה עופר קלדרון ואת כולם. איבדנו מספיק בטבח של השבעה באוקטובר. אנחנו צריכים את האנשים האלה איתנו. אימא היא היחידה שהתעמתה עם סינואר וגם עם נתניהו. בסינואר היא הטיחה איך הוא מעז לעשות מה שעשה כשהם בקיבוץ תמיד רק רצו לעזור למען השלום. את נתניהו היא שאלה אם הוא יודע לקרוא מפה ואם כן למה הוא לא בא לקיבוץ עד היום".

ומה את חושבת עליו?
"לא יודעת מה להגיד לך. הוא מר הפקרה והייתי אומרת לו שייתן למישהו שיכול. דיברתי עם אנשים שקשורים למתווכות בעסקה, ואני יודעת שהיו עסקאות על הפרק. אני מאוד מפחדת. כשעברו 100 ימים אמרתי לעצמי שיכולים להיות 200, ומה עכשיו? יכולים להיות 400? אני לא מצליחה להבין, אבל גם לא רוצה להיכנס לכעס כי לא אצליח לתפקד. עדן ירושלמי שנרצחה שקלה כבר 36 קילו, והם לא יחזיקו מעמד אם זה יימשך. ראש הממשלה אולי רוצה שהם יחזרו בארונות. יש אנשים שיותר קל להם שנשתוק וזה מפחיד שקמים נגדנו כוחות, אבל חייבים להאמין שאפשר לנצח את הזוועה הזאת".

>> רותם סלע: "ראיתי בעיניים את הזוועה הכי גדולה שאפשר לדמיין"

אימא שממעטת להתראיין, רצתה את התערוכה שמעמידה אותה במרכז?
"היא הסכימה לה. בעברה אימא הייתה מורה לחינוך גופני בקיבוץ עד שהפכה את תחביב הצילום שהצטיינה בו לסוג של מקצוע. היא למדה בקמרה אובסקורה ולימים הייתה לה תערוכה בנושא השואה בלוס אנג'לס. אני חושבת שהתערוכה הזו היא הניסיון שלנו שלא נגמר להמשיך לחיות ולהנכיח את האנשים ואת המקום. את ארבל ואת סשה, ועוד כל כך הרבה ילדים שלימדה וילדים של חבריה, שכולם עכשיו חטופים. אז כנראה שיש לנו את הצורך לספר את הסיפור. היכולת שלי לראות את אימא כאמנית וכצלמת זה סוג של ניצחון קטן שלי וגם שלה כאדם ששרד. אדם שמאמין באדם, באנושיות ובהומניות. אדם שרוצה להאמין בטוב".

יוכבד ליפשיץ ומשפחתה בהפגנה למען השבת החטופות והחטופים מעזה, בהם בן זוגה עודד ליפשיץ | צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images
יוכבד ליפשיץ ומשפחתה בהפגנה למען השבת החטופות והחטופים מעזה, בהם בן זוגה עודד ליפשיץ | צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images