סיפורים מטורפים ובגדים מטריפים: תערוכה כזו לא ראיתן

מיני-קולקציה שנתפרה ממפות המשרטטות נתיבי בריחה ומילוט. שמלות יומיומיות שנתפרו משקי קמח. שמלות כלה שנתפרו ממצנחי רחיפה, בגלל מחסור במשי בזמן מלחמת העולם השנייה. בגדי ים מעוטרים בחרציות, בהשראת הפרחים שהצילו את לאה גוטליב, מייסדת גוטקס, מידי הנאצים.

>> הטופ של הסטייל: 10 מעצבות אופנה ישראליות שיודעות בדיוק מה אנחנו אוהבות

״גיבורות״, תערוכת האופנה החדשה שאצרה יערה קידר ונפתחת היום (31.3) במוזיאון העיצוב חולון, מצליחה לעשות משהו לא פחות ממדהים: לקחת את מה שנראה הכי רחוק מאופנה – שבר, מחסור, מלחמה – ולתפור ממנו הצהרת חיים. תערוכה כזו עוד לא נראתה כאן. אולי גם לא בשום מקום אחר.

קידר יוצאת למסע רגשי והיסטורי בזמן – אל תוך אחת התקופות האפלות בתולדות האנושות: מלחמת העולם השנייה – ובודקת מה קורה לבדים, לגזרות ולחלומות כשהעולם מתפרק לחתיכות. בין תיעוד להשראה, בין כאב לאסתטיקה, נולדת שאלה אחת שלא מרפה: מה תפקידה של אופנה כשחושך יורד על העולם?

קידר – ההיסטוריונית ואוצרת האופנה שכבר הפכה לשם נרדף לתערוכות שגורמות ללב לדפוק – פורשת הפעם סיפור רחב יריעה, שבו האופנה היא לא מותרות אלא כלי הישרדות, אקט של התנגדות, ולעיתים גם תמרור שמצביע על החלמה. המסע מתחיל באירופה של שנות השלושים, עובר דרך ההרס הגדול, ומסתיים באור שבקצה – בתחייה, באשליות ובחלומות חדשים. לאורך הדרך מוצגים עשרות פריטי לבוש, אביזרים, קטעי וידאו ותצלומים נדירים, שנושאים איתם זיכרון, כאב, ובעיקר – עוצמה נשית בלתי נתפסת.

"ההיסטוריה המשפחתית שלי תמיד גרמה לי לחשוב שמלחמת העולם השנייה אינה נושא שצריך לעסוק בו בתחום שלי, אך החיים לקחו אותי אל מסע בעקבות גיבורות מעוררות השראה, שראו באופנה ובלבוש דרך להיאחז בחיים ובאופטימיות ברגעים הקשים ביותר של האנושות", אומרת אוצרת התערוכה, יערה קידר, ומצטטת לא אחרת מאשר אנה פרנק, שכתבה ביומנה: "אני לא חושבת על הייסורים, אלא על היופי שנשאר".

קידר התחילה לעבוד על התערוכה הזו לפני שלוש שנים – שנה וחצי לפני שפרצה המלחמה – ואי אפשר להימלט מהמשמעויות שנשזרו בה מכורח המציאות המצמררת. אבל התערוכה הזו, בסופו של דבר, היא שיר הלל לחיים וליופי שאפשר למצוא גם במקומות הכי חשוכים של האנושות. תזכורת חשובה, מאירת פנים ולב, דווקא בתקופה המסויטת הזו שמסרבת להיגמר.

קידר ראתה בדמיונה את התערוכה כפרפרזה על הסרט "ממזרים חסרי כבוד", שבו טרנטינו מגשים חלום דיסטופי של "מה היה קורה אילו". גם היא ניסתה לייצר מציאות אלטרנטיבית – כזו שמפיחה חיים ביצירות ובחלומות שנקטעו בזמן: באמצעות אנימציה והנפשה, שחזור פריטים היסטוריים, או בנייה מחדש של סטודיו של מעצבת אופנה יהודייה שנספתה בשואה, לפני שהספיקה לממש את ייעודה.

קידר אולי ממזרה – אבל היא ממזרה עם כבוד, וזה ניכר בכל פרט ופרט בתערוכה. הכול כאן נעשה בעבודת יד ובמלאכת מחשבת: עד אחרון הפריטים והאובייקטים, ועד לרמת כוסות המילקשייק בבריכה שנבנתה במיוחד באגף המוקדש לפועלה של לאה גוטליב ז"ל, מייסדת בית האופנה המיתולוגי גוטקס. אז מה מחכה לכן בתערוכה?

הדי סטרנד והמעטפה שאבדה

אחת התחנות המרגשות ביותר בתערוכה מוקדשת לסיפור כמעט בלתי ייאמן: הדי סטרנד, מעצבת יהודייה מפראג, שבני משפחתה נספו בשואה, אך יצירותיה – סקיצות, גזרות וחלומות מבד – נשתמרו במקרה במעטפה אמריקאית, כאילו חיכו ליום שבו יזכו לקום לתחייה. בזכות שיתוף פעולה נדיר עם המוזיאון היהודי של מילווקי, נוצרו בישראל שמונה מערכות לבוש מחודשות – נאמנות להפליא למקור, כולל הטכניקות, החומרים והרוח. לצידן מוצגים גם שחזורים של פריטים מקוריים שנעשו בתקופת המלחמה, כל אחד מהם טעון כאילו בכהות של הדיו שכתבה את ההיסטוריה.

כשהבגד שומר על האנושיות

בחלק אחר ומצמרר לא פחות, מוצגים 14 פריטים מאוסף יד ושם – כל אחד מהם טעון בסיפור הישרדות מהשטח: חזייה שנתפרה מבטנה של מעיל, תליון מפוסל מלחם, חגורה שנרקמה מחוטי חשמל. כל פריט הוא עדות אילמת – ועם זאת רועמת – לכוח הרצון האנושי, ולרגעים שבהם אופנה לא הייתה פריבילגיה אלא קרש הצלה. כל אחד מהם הוא מסמך קיומי, תזכורת לכוחן של בחירות קטנות גם כשכל מסביב קורס.

אופנה כהצהרת חיים

הגלריה העליונה מוקדשת לשלב שבו הסתיימה המלחמה – אך לא הסתיים המאבק. מתוך מחסור וכאב נולדו פתרונות יצירתיים: שמלות כלה מבדי מצנח, עיצובים ממפות בריחה, ותשוקה אחת ברורה – לחיות. הבדים אולי היו דלים, אבל הדמיון פרח.

וכמובן – לאה גוטליב

סיום התערוכה שייך לאחת הנשים החזקות והנועזות בתולדות האופנה הישראלית: לאה גוטליב, מייסדת מותג בגדי הים גוטקס. היא עלתה לארץ מהונגריה חסרת כל – והפכה לאימפריה שכבשה את דפי ווג ואת לבבותיהן של דוגמניות-על ונסיכות כאחת. הדגמים האיקוניים שלה – כולל בגד הים המנומר שנודע כ"בגד ים הנקמה של דיאנה" – מוצגים כאן בבריכה מדומה, כמחווה לנשים שיודעות לשחות גם נגד הזרם.

מתברר שגוטליב בכלל התחילה ממעילי גשם, אבל האקלים המדברי של ישראל אילץ אותה לחשב מסלול מחדש – ולעבור לבגדי ים. בין שלל העיצובים היפהפיים בולטים בגדי הים עם החרציות: לבנים, עדינים, אופטימיים – ונושאים בתוכם סיפור כמעט בלתי ייאמן. לפי האגדה, הפרחים האלה הצילו את חייה. בתחנת רכבת באירופה, כשקצינים נאצים ערכו חיפוש, היא הסתירה את הטלאי הצהוב שעל בגדיה בעזרת זר חרציות – וניצלה.

מחווה לגיבורות של היום

ובנגיעה עכשווית – המוזיאון משלב השנה גם תערוכה מיוחדת: "גיבורות חרבות ברזל", פרויקט שנולד ממרכז השיקום לנכי צה"ל ״שלהבת״, ומוקדש לנשים ששרדו את התופת, נלחמו על חייהן, סיכלו פיגועים והצילו חיים בשבעה באוקטובר. תזכורת כואבת אך חשובה לכך שגם היום, יש מי שתופרות חיים חדשים – מתוך חורבן.

ליצירת התערוכה התאחדו מגוון יוצרים מובילים בתחומם: שמואל בן שלום על העיצוב והניהול הקריאטיבי, ויקטור (ויוי) בלאיש על ההצבה האמנותית ומלאכת היד המופתית של פיסול הבובות ותסרוקות הראש, מוני מדניק יצר את העיצובים ההיסטוריים והשחזורים למערכות הלבוש, ועידית ברק יצרה מסע בזמן במסדרון ההיקפי. את האביזרים המקוריים למערכות הלבוש עיצבה רות פילוסוף, לצד פרויקטים מיוחדים של המעצב חי דוראני. המוזיקאי אורן ברזילי הלחין פסקול מקורי לכל אחד מחללי התערוכה. התערוכה נוצרה בשיתוף פעולה עם מוסדות תרבות מובילים בישראל ובעולם, בהם המוזיאון היהודי של מילווקי ומוזיאון יד ושם. המיצגים בתערוכה נוצרו בשיתוף פעולה עם חברות ומוסדות מהשורה הראשונה: הדפסה דיגיטלית על טקסטילים בחסות חברת קורנית, הדפסי משי על בד הודות למחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, והדפסת ראשי הבובות בטכניקות תלת־ממד מתקדמות בחסות סיסטמטיקס ופורמלאבס

תערוכת "גיבורות" מוצגת במוזיאון העיצוב חולון עד ינואר 2026