סבתא שלי התביישה במה שעברה באושוויץ. יצרתי יקום אלטרנטיבי בשבילה

בשנים האחרונות גיליתי שיש לי כוח־על: אני יכולה לחזור בזמן. העיסוק שלי בהיסטוריה של האופנה מאפשר לי לספר סיפורים ולצאת למסעות אל תקופות אחרות, לזמנים אחרים. אני יכולה להתנתק מהמציאות ולנסוע אל הרוקוקו דרך שמלה מארמון ורסאי במאה ה־18, או בעקבות שמלת מיני אל שנות השישים. כל שמלה היא עולם. אופנה מספרת סיפור עמוק יותר מאשר גובה מכפלת או צבע אופנתי: היא גם שער לתקופה. היא מאפשרת להבין מה השתנה בעולם שלנו ובהיסטוריה שלנו – כחברה וגם כנשים.

>> המאפרת עדה לזורגן חושפת את סיפור השואה המטלטל של אמה: "היא הפכה לתינוקת שלי"

ב"גיבורות", התערוכה החדשה שאצרתי במוזיאון העיצוב חולון ונפתחה החודש לקהל, רציתי להשתמש ביכולת לחזור בזמן בדרך אחרת: לשנות את ההיסטוריה. רציתי ליצור יקום אלטרנטיבי – מציאות אחרת שמאפשרת לדמיין מה היה קורה אילו המלחמה ההיא לא הייתה מתרחשת. ההשראה שלי הגיעה מהסרט "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. בעקבותיו רציתי ליצור עולם שבו כולן גיבורות. בתערוכה הזאת, יותר מכול, רציתי לחזור בזמן כדי לעשות את התיקון עבור סבתא שלי, לוניה (לאה) פוקסמן ז"ל.

>> כוכבת "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו מצטרפת לעונה החדשה של "פאודה"

ההורים של אימא שלי איבדו הכול ושרדו את אושוויץ. הנסיבות חיברו ביניהם, והם הכירו במחנה עקורים. למרות מצבה הפיזי הקשה של סבתא שלי, היא הצליחה להרות וללדת במחנה העקורים את דודתי רבקה (רניה). זמן רב לאחר מכן, אחרי שהלכו לעולמם, במשפחה שלנו הצליחו לגלות – דרך עדות ב"יד ושם" – שלסבא שלי הייתה בת בשם רניה.

במשפחה שלנו אסור היה לדבר על השואה עם סבתא. אסור היה לדבר על כפות הרגליים שהתעוותו בגלל נעלי העץ שבהן הלכה במשך שנים במחנה. אסור היה לדבר על המספר שעל היד

 

דודתי לא ידעה ששמה מנציח את הבת ההיא, שעקבותיה אבדו יחד עם עקבותיה של אשתו הראשונה של סבי. שנים מאוחר יותר למדתי שסבתא וסבא שלי מעולם לא נישאו. אולי גם בגלל זה, עד היום חתונות מרגשות אותי במיוחד.

בתערוכה הקדשתי חלל שלם לשמלות כלה שנתפרו אחרי המלחמה ממצנחים שכבר לא היה בהם צורך. אבל מעבר לשימוש היעיל בחומר בזמן מחסור – השמלות הן עדות לאפשרות לתקווה, לעתיד אחר, לחיים חדשים ולדור חדש אחרי המלחמה. שמלת הכלה שדמיינתי שסבתא שלי הייתה לובשת בגורל אחר. בחיים אחרים. לו לא הייתה מלחמה.

שנים רבות הסתובבתי בעולם ואספתי חפצים שקשורים למלחמה. מצאתי את עצמי מהופנטת מחפצים שחיברו בין העולם שלי – ההיסטוריה של הלבוש והאופנה – לתקופת המלחמה. אספתי סיפורים שהעידו איך, בניגוד לתפיסה של אופנה כמותרות, כהבל הבלים, לא משהו שחשוב לעסוק בו בזמן הישרדות – התברר שדווקא ההפך הוא הנכון. גיליתי סיפורים אנושיים שהראו שבתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה אנשים נאחזו ביופי, בלבוש, באסתטיקה – כדי להיאחז בחיים. הגוף והנפש מתחברים דרך פריט שעוטף את הגוף או נענד על הצוואר, ומעניק קצת תקווה ושומר על האמונה שמחר יגיע.

שנים עסקתי בנושא ביני לביני, אבל לא העזתי לגעת בו בפומבי בגלל מה שלמדתי בבית. במשפחה שלנו אסור היה לדבר על השואה עם סבתא. סבא חיים נפטר צעיר מאוד, ואת סבתא אסור היה לשאול שאלות. אסור היה לדבר על כפות הרגליים שהתעוותו בגלל נעלי העץ שבהן הלכה במשך שנים במחנה. אסור היה לדבר על המספר שעל היד. בלי מילים, הבנתי כבר אז, ועננה של עצב ליוותה את ההבנה שבמקום להסתובב בעולם בראש מורם – סבתא שלי התביישה במה שעברה באושוויץ. הסתירה את המספר שעל היד, והקפידה תמיד להצטלם עם יד אחת מוסתרת מאחורי גבה.

בניגוד לתפיסה של אופנה כמותרות, כהבל הבלים, לא משהו שחשוב לעסוק בו בזמן הישרדות – התברר שדווקא ההפך הוא הנכון. גיליתי סיפורים אנושיים שהראו שבתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה אנשים נאחזו ביופי, בלבוש, באסתטיקה – כדי להיאחז בחיים

 

ובכל זאת, כשהתלבטתי אם ליצור את התערוכה – אמא שלי אמרה מיד: כן. אין דבר חשוב מזה. ידעתי שיש לי כאן הזדמנות לתיקון, ועדיין חששתי. תהיתי: מי ירצה לבוא לתערוכה על המלחמה? השנה הייתה 2022, ובמבט לאחור, הרע עוד היה לפנינו. אחרי שיצרתי במוזיאון תערוכות שנותנות חוויה אסקפיסטית מושלמת מהמציאות שלנו – "הנשף", "מפעל החלומות של אלבר אלבז" – חששתי שכותרת המלחמה תרחיק מהמוזיאון את המבקרים. אבל מהו מוזיאון ללא מבקרים? ללא רוח החיים שחייבת להיות בו?

תהליך העבודה על התערוכה התפרש על פני שלוש שנים, ובמהלך הזמן "גיבורות" קיבלה חיים משל עצמה ויצרה את ההפך הגמור מכל מה שמדמיינים כשחושבים על המלחמה ההיא. הרצון שלי לעורר השראה ולהאמין במחר – כנגד כל הסיכויים – הפך לתערוכה שחוזרת בזמן אל תקופה אפלה ומוצאת בה גם נחמה. "גיבורות" עוסקת באופנה מזווית צפויה פחות, ושואפת להראות איך אופנה ולבוש – בסיפוריהן של נשים – שימשו כלי לתקווה, להישרדות ולאופטימיות, גם בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית.

לצערי, מאז השבעה באוקטובר הפך הקיום של התערוכה לרלוונטי יותר ויותר. אל הדרך המורכבת הזו הצטרפו האובדן הפרטי שחוויתי חודשיים לפני הקמת התערוכה. גדעון קידר, אבא שלי, ותמרה יובל ג’ונס, המנטורית שלי ב־20 השנים האחרונות – עזבו את העולם. במובנים רבים, העבודה על התערוכה בחודשים האחרונים אפשרה לי להמשיך, להאמין ולהיות.

>> פרידה מאגדת אופנה: תמרה יובל ג'ונס הלכה לעולמה בגיל 79

למרות הכול, אחרי שהתערוכה נפתחה גיליתי שכוח־העל שלי לא באמת עובד. את הדבר היחיד שרציתי לעשות – לא יכולתי: להיכנס לתערוכה יד ביד עם סבתא שלי ולהראות לה עולם שבו היא גיבורה. לצעוד יחד בעולם שבו אין לה בושה, הסתרה, אובדן.

עולם שבו את, סבתא, זוכה לכבוד הראוי לך. אישה שאיבדה הכול ובחרה בחיים.

נ.ב.
כשהתותחים רועמים המוזות לא שותקות, אך ליצור תרבות בישראל בזמן מלחמה – זו משימה מורכבת. התרבות בארץ שלנו תלויה בכם. אל תוותרו על התרבות שלנו – בואו למוזיאונים. שמרו על הרוח.