"תראו איך הוא נלחם לנצח את השיתוק, ניקיטה הוא גיבור"

בדרך לאהוב שלה, ניקיטה אורלוב (25), עברה קרינה נמוקייב (24) במכוניתה את הצומת שליד ביתו בבאר שבע. היא לא הייתה צריכה הרבה כדי להבין שהשמים נפלו עליהם. רק שעה קודם לכן, הם נסעו לקנות לה אופניים חדשים והיו כל כך מאושרים. לניקיטה הם כבר קנו ועכשיו הגיע תורה, והם רצו לנצל את ימי השמש חורפיים לרכיבה משותפת בשבתות. היא שבה לביתה במכונית וניקיטה עשה את דרכו לכיוונה באופניים החדשים – ואז היא ראתה אותם, מוטלים באמצע הכביש, מחוצים לגמרי.

>> מיקי בוגנים חושף: "40 הק"ג שהורדתי הצילו את חיי"

היא עוד לא ידעה שנהג שחצה את הצומת במהירות, לא הבחין בניקיטה ודרס אותו כמעט למוות. "הייתי בסוג של היסטריה. טסתי למיון של בית החולים יוספטל, שאלתי היכן הבחור שנפצע בעת רכיבה על אופניים, והפנו אותי לחדר הצילום. הצלחתי לשאול רופא אם הוא הגיע בהכרה ונאמר לי שכן, אבל כששאלתי אם הוא קם על רגליו – הייתה שתיקה. האבחנה הייתה מהירה – פגיעה קשה בעמוד השדרה הצווארי וארבע חוליות שבורות".

ניקיטה אורלוב: "כשבישרו לי שלא אוכל לשלוט בצרכים, שלא אוכל לאכול ולשתות לבד ולעולם לא אקום, בכיתי ארבעה ימים. לא ידעתי מה אעשה עם החיים שלי"

אורלוב נותר משותק בארבע גפיים, וכיום הספורטאי המצטיין משותק מהצוואר ומטה. בחלום הבלהות הכי גדול שלהם, הוא ובת זוגו לא דמיינו שכל מה שתכננו וחלמו עליו יתמוסס בבת אחת. התקופה הראשונה הייתה מטלטלת מאוד. אורלוב שהה חודש וחצי בטיפול נמרץ, והוא לא זוכר משם דבר. בעודו מרותק לכיסא גלגלים, הוא החל בתהליך שיקום נשימתי ובהמשך עבר שיקום נוירולוגי בתל השומר. "כשבישרו לי שלא אוכל לשלוט בצרכים, שלא אוכל לאכול ולשתות לבד ולעולם לא אקום, בכיתי ארבעה ימים", הוא משתף בכאב. "לא ידעתי מה אעשה עם החיים שלי. שאלתי את עצמי על מה אני יכול להילחם, אם מראש אומרים לי שזאת מלחמה אבודה" .

"הוא הציע לי להשתחרר ממנו ולבנות את חיי", אומרת נמוקייב, "אבל גם כשראיתי את האהוב שלי מחובר למכשירי הנשמה, וגם אחר כך בלי שליטה בצרכים וחוסר יכולת לאכול לבד, זכרתי את האיש המצחיק והשנון, הדואג והאכפתי שזכיתי בו. ידעתי שלעולם לא אוותר עליו, עלינו. אמרתי לו: 'אנחנו יוצאים עכשיו למלחמה, אבל אני לא יכולה להיות בה לבד. אם אתה שותף, אנחנו נמצא כל פתרון אפשרי ויחד ננצח'. מבחינתי עכשיו מדובר היה במלחמה על איכות חייו של ניקיטה".

"אם לא היא, לא הייתי נלחם", הוא מוסיף, "הכוח שלי הוא ממנה. היא הגיבורה משנינו". "ממש לא", היא אומרת, "תראי איך הוא נלחם לנצח את השיתוק, ותביני כמה הוא גיבור".

"אם לא היא, לא הייתי נלחם". ניקיטה אורלוב וקרינה נמוקייב בבית החולים | צילום: פרטי

>> רותם פיינברג מ"חתונמי" חושפת כי היא סובלת ממחלה חמורה

אבל לפעמים בחיים יש ניסים. בינואר ימלאו שלוש שנים לפציעה הקשה שטלטלה את חייהם, וניקיטה וקרינה – שאי אפשר שלא לחוש בקשר האוהב, בחברות הגדולה ובשותפות הגורל ביניהם – מאמינים שהנס קרוב אליהם עכשיו יותר מתמיד.

בני משפחותיהם תומכים ומעודדים. אמנם החלומות שלהם התנפצו באחת על קרקע המציאות, אבל הם מתמודדים עם המציאות החדשה ויודעים שינצחו. לפעמים גם להצליח לגרד באף – כמו שאורלוב חלם והיום כבר מצליח – זהו ניצחון קטן, כמו גם להצליח להרים מזלג בידו. גם הניצחונות הגדולים, הם יודעים, עוד יבואו לפתחם.

לפני כמה חודשים הם חזרו משנה שלמה בבנגקוק, תאילנד, שם שהו באשפוז יום בבית חולים פרטי מקומי. ההכנות לנסיעה היו מהירות. זמן קצר אחרי שקיבלו מידע על חברה מסינגפור שיש לה פטנט שמטפל במשותקים על ידי אלקטרודות שמוחדרות לגופם, הם יצאו לדרך.

"אמרו לנו שזו גזירת גורל ושאני צריך להתמודד עם המצב החדש והבלתי הפיך". ניקיטה אורלוב וקרינה נמוקייב בשיקום בישראל | צילום: פרטי

>> השגרה תנצח: כך נסייע לאנשים וילדים עם מוגבלויות במלחמה

"בארץ אמרו לנו שזו גזירת גורל ושאני צריך להתמודד עם המצב החדש והבלתי הפיך", הוא מספר, "קרינה ואני עשינו תחקיר על אותה חברה, נפגשנו עם הרופאים בזום והתבקשנו לשלוח צילומים. ראינו מטופלים שם והרופאים אמרו שיש סיכוי לשיפור במצבי".

"עשינו גיוס המונים מהיר בפייסבוק וטסנו", מספרת נמוקייב, "אספנו כסף לחצי שנה של טיפול ונשארנו שנה שלמה".

קרינה נמוקייב: "הוא הציע לי להשתחרר ממנו ולבנות את חיי, אבל ידעתי שלעולם לא אוותר עליו, עלינו. אמרתי לו: 'אנחנו יוצאים עכשיו למלחמה', ומבחינתי מדובר במלחמה על איכות חייו של ניקיטה"

באיזה שלב הבנתם שאכן יכול להיות שינוי?

נמוקייב: "אני לא אשכח את הרגע שניקיטה יצא מחדר ניתוח, זה היה זמן קצר אחרי שהגענו. ראיתי שרגל ימין מתרוממת מעט ואז רגל שמאל, ולא האמנתי למראה עיני. הרופאים סביבו חייכו חיוכים גדולים. מבחינתי זה היה רגע של ניצחון. רגע של תקווה".

אורלוב: "בניתוח חוברו לגוף שלי אלקטרודות, הרופאים עסקו עם כיוונים ועם תדרים והחלו לבדוק תנועתיות כדי לבנות לאט ומחדש תנועות גוף כמו יישור רגל ושיווי משקל. זה הרבה עבודה יומיומית קשה, חמש שעות פיזיותרפיה כל יום".

נמוקייב מודה לבוס שלה, יוסי חזן, ראש מחלקת מכונות במכללת אריאל, שגילה הבנה ואיפשר לה ללמד מרחוק כדי להמשיך להתפרנס. "למזלי הוא ראה את מצבנו ואיפשר לי ללמד בזום".

"היה רגע מאושר בשנה הזאת, כשהבנו שנוכל להביא ילדים". ניקיטה אורלוב וקרינה נמוקייב לפני הפציעה | צילום: פרטי

כל גרוש הולך לשיקום

הם היו זוג צעיר ומאוהב בתחילת שנות העשרים שלהם, והכירו במפגש עם חברים משותפים. הוא ליווה אותה הביתה וכעבור ימים אחדים התייצב בביתה עם זר פרחים וכבש את ליבה. אחרי שלמד במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר התגייס לצה"ל ושימש מכונאי מטוסי סילון. "תיקנתי מטוסי F16", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת. היא הייתה אז בת 19, סטודנטית להנדסת חשמל במעין עתודה לפני הגיוס לצה"ל. הקשר ביניהם היה רציני מלכתחילה וכעבור שנתיים רקמו תוכניות ברורות לחיים: לימודים גבוהים, קריירה ובניית משפחה.

נמוקייב נולדה בישראל להורים שעלו מאוקראינה ואוזבקיסטן. היא הייתה תלמידה מצטיינת, ואחרי סיום העתודה התגייסה. אורלוב עבד במפעל בתחום אבטחת איכות ואמור היה להתחיל לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא עלה לארץ מאוזבקיסטן בגיל שנה, עם הוריו ואחיו הגדול. בגיל 6 היה עד לגירושיהם הקשים. אביו היה נכה והקשר שלו עמו ידע עליות ומורדות, ואף היו שנים שלא דיברו. כשנפצע, הגיע אליו אביו והם עשו סולחה. אורלוב היה ספורטאי מחונן, הוא התחיל בכדורסל, עבר לכדורגל, ומרגע שגילה את הקיקבוקסינג – התמסר לו בכל כולו.

"עוד חולם להיות יום אחד אלוף העולם בקיקבוקסינג". ניקיטה אורלוב לפני הפציעה | צילום: פרטי

>> כך ניצחתי את סרטן השד בגיל 25

בימים אלה הם מגייסים כסף להמשך הטיפולים בתאילנד. מצבו של אורלוב השתפר מאוד בשנה הזאת, אך יש עוד כברת דרך לעשות. "חזרו לי התנועות באצבעות הידיים והרגליים, אני מצליח להחזיק טלפון, אני אוכל לבד והצלחתי לעמוד לרגע עם תמיכה קלה בטוסיק. שום דבר עוד לא מושלם אבל יש שיפור גדול וזה נותן תקווה", הוא אומר, "אבל בלי גיוס המונים לא נוכל לנסוע, והמחשבה הזאת קשה עד בלתי נסבלת – כי הרופא שלי אומר שאם נמשיך בטיפולים, עוד שנתיים כבר אהיה על הליכון. הם מאמינים שבתוך כמה חודשים אצליח לעמוד".

כמה כסף אתם צריכים?

אורלוב: "2 מיליון ש"ח. אספנו כבר 200 אלף ש"ח ואנחנו פונים לעזרת הציבור. מעולם לא חשבנו שנזדקק לזה, אבל זה הסיכוי היחיד שלי. בחרתי בחיים, ואני רוצה שבמסגרת המגבלות תהיה לי איכות חיים, שלא אצטרך להיות תלותי סביב השעון".

נמוקייב: "משרד הבריאות לא משתתף במימון. כל גרוש שאנחנו מקבלים, כולל 3,000 ש"ח קצבת ביטוח לאומי, הולך לשיקום. הטיפול בבית החולים יקר, אנחנו באשפוז יום וחייבים להחזיק דירה קטנה. אנחנו חיים בצניעות הכי גדולה שאפשר לתאר, כל היום של ניקיטה מוקדש לשיקום שלו. אנחנו רואים הרבה גילויי אהדה אבל אנחנו לא חזקים ברשתות – וזקוקים לעזרה מיידית".

>> ״אנשים שהתלוננו עליהם בעבר מציעים את עצמם כמטפלים בטראומה״

אתם מצליחים למצוא רגעי אושר? כבר לחלום שוב חלומות על העתיד?

נמוקייב: "היה רגע מאושר בשנה הזאת, כשהבנו שנוכל להביא ילדים. זה ריגש אותנו מאוד".

אורלוב: "אני עוד חולם להיות יום אחד אלוף העולם בקיקבוקסינג".

לקמפיין גיוס "נלחמים כדי שניקיטה יחזור ללכת"