חודש המודעות לסרטן השד: "כך ניצחתי את הסרטן בגיל 25"

עד לפני 9 שנים אוקטובר היה חודש רגיל כמו כל חודש אחר.

עד אז יכולתי להגדיר את עצמי כסוג של היפוכנדרית, אובר נזהרת, לא מתקרבת לאנשים חולים, ואם נדרשתי לבקר בבית החולים הייתי מסתובבת עם מסכה על הפנים (פעם זה היה מוזר, זוכרים לפני הקורונה?). הייתי הולכת באופן קבוע לבדיקות דם שגם אותם הייתי עוברת בלי לגעת בשום דבר ומחכה בחוץ מפחד החיידקים והווירוסים שיש באזור בין כל האנשים החולים והמשתעלים, והיום אני ההפך הגמור.

בין הדברים שהיו לי אז קשים במיוחד היה הימים בהם היו מתקיימים אירועי התרמה לחולי סרטן. הייתי יושבת מול מסך הטלוויזיה ובוכה לשמע הסיפוריים האישים שכל אחד עובר. כמובן שהדבר שהיה מרסק אותי לחלוטין זה לראות את הילדים עם הקרחת והחיוך המקסים שלהם על המסך…זה פשוט היה גדול עלי. הייתי יושבת מולם, בוכה וחושבת לעצמי איזה גיבורים הם ושאני בחיים לא הייתי יכולה לעבור את מה שהם עוברים, את הכאבים, הטיפולים, התיזוזים האלה ממומחה למומחה, הקרחת… הכול! המחשבות האלה היו מלוות אותי כל הזמן.

ניקול זוהר | צילום: סטודיו מאיסה

התהליך שלי התחיל בשימור פוריות שעל פניו זה נשמע נחמד, אבל לא. זאת תקופה של מחטים בבטן שלוש פעמיים ביום עד שכבר אין מקום שהמחט לא נגעה בו

והחיים, כמו החיים, אוהבים להעמיד אותנו מול הפחדים שלנו, לעשות לנו שיעור אחד או שניים ולהעמיד אותנו במבחנים. ואם כבר מבחן אז עד הסוף – לא איזה בוחן קטן אלא פסיכומטרי קטלני.

ביום ההולדת ה- 25 שלי קיבלת טלפון: "היי ניקול, מדברים ממכבי התוצאות של הבדיקות שלך הגיעו והם ממש לא טובות תיגשי במיידי לרופא שלך".

"חיי מין זה מותרות": 10 דברים שלא אמרו לנו על כריתת שד
הכל על כריתת שד מונעת: ראיון אינטימי עם אפרת ארנון ומולי שולמן

אני מנתקת את הטלפון בשוק, מתיישבת על המיטה, לא מבינה מה קורה… ניגשת למראה ומסתכלת על השיער הבלונדיני הארוך שלי ופורצת בבכי. מהרגע שניתקתי את הטלפון השתנו חיי מן הקצה אל הקצה. מילדה בריאה שכל הזמן מבלה בים ועושה ספורט הפכתי לחולת סרטן שד אלים שעוברת בין בתי חולים, רופאים מומחים ושאר ירקות.

ניקול זוהר בזמן המחלה | באדיבות ניקול

תוך יומיים נכנסתי לניתוח. בהתחלה נאמר לי שהטיפול במחלה יגמר בניתוח כי הגוש שלי קטן ואני צעירה. אבל אז התברר שהדיאגנוזה הראשונית לא דייקה. הגידול היה תוקפני ושלח גרורות ללימפות ומפה הפרוטוקול כמעט וקבוע: כימותרפיה והקרנות, ובגלל שאני ממש צעירה אז גם שימור פוריות כי כימו הורס הכול בגוף, הכול!

לפני שהחלטתי ללכת על כול ה"תענוג" הזה חיפשתי מלא תחלופות והתייעצתי עם המון מומחים אבל בשל חוסר הידע בנושא בשל גילי "המופלג" התשובות של כולם היו זהות.

תחשבו על זה שנשרפתם בים והמשכתם ללכת להישרף שוב ושוב כל יום עד שהעור החליף כל כך הרבה גוונים וקילופים

התהליך שלי התחיל בשימור פוריות שעל פניו זה נשמע נחמד, אבל לא. זאת תקופה של מחטים בבטן שלוש פעמיים ביום עד שכבר אין מקום שהמחט לא נגעה בו אבל זה נגמר בשמחה של 8 עוברים מוקפאים. זה בעצם היה הפרומו כי כי מחטים ודקירות הפכו לשגרה. שימור הפוריות התגלה כדבר הקל. הכאבים האמיתיים הגיעו עם הטיפולים הכימותרפיים. סוג הכימו שקיבלתי היה מאוד חזק, קיבלתי טיפול כל שלושה שבועות כפול 5 טיפולים. הטיפול עצמו הוא לא כל כך נורא, בסה"כ מחט כמו אינפוזיה אבל תופעות הלוואי שהיו מגיעות אחרי יומיים היו ממוטטות אותי לכמעט שבוע שלם של כאבים בעצמות, בחילות, הקאות ועוד…פשוט קחו את כל תופעות הלוואי האפשריות שיכולות להיות ותשלבו אותם יחדיו. זה היה עובר אחרי שבוע ואז הייתי חוזרת להיות ניקול לרגע ועושה רק מה שטוב לי.

בתום הטיפוליים הכימותרפיים חייב להגיע הקינוח: התחלתי בהקרנות. גם במקרה הזה הטיפול עצמו הוא לא כל כך נורא: פשוט לשכב בתוך מכונה שעושה רעש בערך 20 דקות, כל יום באותה שעה למשך חודש. תיזוז, כן. זה גורם לכאבים חיצוניים שהתחילו אחרי איזה שבוע, כאבים כמו של שרפה בכל החלק שעבר ניתוח. תחשבו על זה שנשרפתם בים והמשכתם ללכת להישרף שוב ושוב כל יום עד שהעור החליף כל כך הרבה גוונים וקילופים.

אחרי הטיפולים טסתי לקוסטה ריקה כי ידעתי שזה הטיפול האמיתי שלי: החופש, הטבע והשקט שהייתי צריכה אחרי התקופה המאתגרת הזאת.

בתקופה הזאת של הטיפולים עברתי הרבה דברים, כמובן שפיזית הגוף נחלש עקב הכימותרפיה, הכאבים הלא הגיוניים שתקפו אותי מדי פעם, אבל יותר מזה עברתי שינוי נפשי עמוק. בתחילת הטיפולים החלטתי עם עצמי שאני עוברת את התקופה הזאת בצורה הטובה ביותר שאני יכולה ושאני עוברת אותה, נקודה. אין אופציה אחרת. ידעתי שזו הולכת להיות תקופה לא פשוטה אבל ידעתי שזו רק תקופה שתחלוף שאחריה אצא מחוזקת יותר. זה אומנם נשמע כמו קלישאה אבל כדרכן של קלישאות הן מגלות את האמת.
את כל התקופה הזאת הקדשתי רק לעצמי. עבדתי שיכולתי, הייתי הרבה בשקט שלי עם עצמי, במחשבות על למה כל זה קרה? לא בקטע מתקרבן אלא בניסיון אמיתי להבין איך גרמתי למחלה הזאת להגיע אלי ומה היא באה ללמד אותי. קראתי הרבה ספרים על הדת שלנו, על בודהיזם, על מוות (ולא לא חשבתי לרגע שאני הולכת למות) פשוט הייתי בחקירה תמידית.

ניקול זוהר בתקופת המחלה | באדיבות ניקול

לא ויתרתי על ספורט, ולא ויתרתי לעצמי גם כשהיה קשה, תרגלתי יוגה, גלשתי, נסעתי על סקייטבורד ועשייתי רק דברים שאהבתי והדבר הכי חשוב שלמדתי זה לתת לעצמי לנוח ושצריך הקשבה עמוקה לגוף שלי, הבנתי שהוא מדבר איתי ואני פשוט צריכה להקשיב לו.

היום, תשע שנים אחרי כל המסע הזה, אני נשואה פלוס ילד אהוב בן 7 (שנקלט טבעי חייבת לציין). אני מאמנת את קבוצת הנשים היחידה בארץ לקליסטניקס (אימוני משקל גוף ועמידות ידיים) ומורה ליוגה. וגם בשנתיים האחרונות ייצגתי את ישראל באליפויות עולם בקליסטניקס. המחלה שהגיע לפני שנים עשתה אותי מי שאני היום, הרבה יותר חזקה פיזית ונפשית.

ניקול זוהר | צילום: סטודיו מאיסה

הדבר הכי חשוב שהבנתי הוא שכל דבר שקורה לנו קורה רק לטובתנו ולא משנה כמה הסיטואציה קשה צריך להאמין בעצמנו שאנחנו יכולות ואז זה פשוט יקרה. וגם הבנתי שחשוב להיות מודעת לגוף שלי למשש אותו ולבדוק שהוא לא שולח לי נורת אזהרה, או כמו שנהגו לומר בכל מיני קמפיינים: תציצי בציצי, כי אם לי זה קרה בגיל 25, למרות שכל רופא בערך שהגעתי אליו לא האמין איך זה יכול להיות ודיבר איתי שהסיכויים שדבר כזה יקרה עומדים על 0.0089% – זה יכול לקרות לכל אחת. אז לכי להיבדק, גילוי מוקדם מציל חיים.

עוד כתבות בנושא:
כוהנת הפטמות הישראלית שהגיעה עד אנג'לינה ג'ולי
התופעה שיכולה להציל את חייך מסרטן השד
הנשים שניצחו את סרטן השד מדגמנות בבגד ים