מיקי בוגנים חושף: "40 הק"ג שהורדתי הצילו את חיי"

בשבת האחרונה חגג מיקי בוגנים יום הולדת 50, לכבוד המאורע הוא ארז מזוודה, את אימא שלו והאחיות, והמריא לחופשה משפחתית אינטימית. "אני בן אדם שבחיים לא עושה מסיבות עבור עצמי, מאוד קשה לי לקבל", הוא משתף, "במסגרת השינוי שלי, שאמנם ניכר מבחוץ – אבל הוא כל כך מבפנים – היה לי חשוב לחגוג את יום ההולדת המשמעותי הזה עם המשפחה. היה לי חשוב לתת לאימא שלי את הרגע הזה – והמתנה שלי לגיל 50, את רוצה לשמוע מהי? כי זה לא יהלום, ואני אוהב יהלומים", הוא אומר בעודו עוטה תכשיטי יהלומים לגופו.

>> פאולה רוזנברג: "יש לי מלא עוקבות חרדיות בעילום שם"

אז מה היא?
"החלטתי שכל שלושה שבועות אני אסע עם קבוצת חברים אחרת למקום אחר בעולם – כל השנה. זה יום ההולדת שאני מגיע אליו הכי בשלום עם עצמי. אם היית שואלת אותי לפני 30 שנה איך אני ארגיש בגיל 50, הייתי אומר לך- 'יואו זה זקן, נגמרו החיים, חיי הומו זה פג תוקף'. אבל זה כבר לא ככה. זה משתנה".

"דיכאון נחשב לדבר רע, אבל אם לוקחים את הדיכאון הזה ומטפלים בו, אז זה הדבר הכי טוב שקרה לי. התחלתי לטפל בעצמי ממקום אמיתי, הרזון הוא בונוס"

מילא לפני 30 שנה, אבל מה היה קורה אם הייתי שואלת אותך לפני 3 שנים?
"לפני שלוש שנים הייתי שרוי בדיכאון הכי קשה שיש. מבחינתי יש את החיים לפני ואת החיים אחרי הקורונה, קרה לי שם משהו שלא חשבתי שיקרה. בהתחלה הייתי ממש במאניה, כמו בן אדם כזה שלא היה מעולם בחופשה אחרי הצבא. התחלתי לשפץ את הדירה, נהניתי, ובחודש הראשון אמרתי 'יואו אלוהים איזה כיף שאני לא צריך לקום לשום מקום'. פתאום קלטתי באיזה סטרס אני חי את חיי, ואז, ככל אדם שהקריירה שלו היא לפני הנשמה שלו ולפני הנפש שלו, האופוריה הזו נקטעה מאוד מהר. אחרי חודשיים שכל לילה ראיתי סרטים ואכלתי שוקולדים, שמנתי כמעט 30 ק"ג ופשוט שקעתי בדיכאון עמוק. לא יכולתי להרים את הראש מהמיטה, שמנתי ואכלתי ולא יכולתי להפסיק. לא יכולתי להתרומם משם. המזל שלי זה שדקה לפני הקורונה הבאתי את יעקב, הכלב שלי".

מאיפה הגיע הדיכאון?
"הבנתי ביחד עם המטפלת שלי שהדיכאון הזה היה צריך להתחולל מזמן ולא נתתי לו להתקיים, שתמיד היה בי משהו קצת דיכאוני מול כל השמחה המוגברת, ולא נתתי לו מקום. אני יכול להגיד בכנות שמגיל 14 ברחתי ממשהו – ברחתי מהילדות ומההתבגרות ומההפרעות המגדריות שלי. כל פעם הבריחה הזו הלכה להתמכרות אחרת – פעם זה היה לאוכל, פעם לבגדים והכי התמכרתי לעבודה".

מיקי בוגנים | צילום: יניב אדרי, קריאייטיב וסטיילינג: טל קליינבורט, איפור: דנה כפיר, שיער: אוראל עטון ל־Artbook, עיבוד תמונות: קרן סעד, צולם במלון דן תל אביב, חליפה וחולצה: אמור כיכר המדינה

נשמע כאילו השקט מנע את הסחות הדעת ושהקורונה אילצה אותך להתמודד עם מיקי האדם, ולא להתחבא מאחורי מיקי בוגנים – המותג.
"השקט וחוסר העשייה נתנו באופן לא מודע לדיכאון הזה להתפרץ, וכשזה קרה ירדתי כל כך נמוך שיכולתי סופסוף להתרומם. דיכאון נחשב לדבר רע, אבל אם לוקחים את הדיכאון הזה ומטפלים בו, אז זה הדבר הכי טוב שקרה לי. התחלתי לטפל בעצמי ממקום אמיתי, הרזון הוא בונוס. הקמתי חברה וזה הדבר הכי טוב שקרה לי, ולא במובן הקרייריסטי, כי ברוך השם ידעתי הצלחות בקריירה שלי. למדתי לוותר ולשחרר, להגיד שאני מקבל לקוחות רק שלושה ימים בשבוע, שאני עובד עד חמש, שאת זה ואת זה אני לא עושה יותר". לדבריו של בוגנים, התהליך הזה עזר לו לצאת מאזור הנוחות שלו, של מעצב השיער, להקים את חברת הקוסמטיקה שלו, ובהמשך להתפתח עוד ולהקים את חברת תחליבי הרחצה.

>> גלית גוטמן: "אני לא אוהבת לקבל הוראות מאף אחד"

הפכת מאדם שלא נעים לו ומרצה את הסביבה, לאדם שמקשיב קודם כל לרצונות שלו?
"במובן האנרגטי היה לי קשה להגיד 'אני לא עושה יותר כלות', אז העליתי את המחירים. יש לפעמים כלות שאני כן לוקח, אבל היום אני בעיקר מבין כמה אומץ צריך בשביל לשחרר הגנות. אז נכון שבאותו הרגע את יכולה להרוויח פחות כסף, אבל אז את יכולה לגלות עולמות אחרים וליהנות קצת מהחיים, מהתהליך. דקה לפני שישבתי איתך, התקשר אליי מישהו שמאוד חשוב לי לעסק, לחיים בכלל, ואמר שהוא צריך משהו דחוף. עניתי ואמרתי לו שאני לא פנוי, וזהו. פעם לא היה את המושג הזה בכלל. היום אני יכול לקרוא הודעות ולא לענות, לא מתוך זלזול, אלא מתוך זה שאני רוצה לנשום. כי זהו, את צודקת, יש את מיקי בוגנים שעובד מתשע עד חמש ואז הוא מסיים, ויש את מיקי. אם בגיל 50 לא אלמד לשים את עצמי לפני הקריירה, אז מה שווים החיים? את רואה אנשים עובדים, עובדים, עובדים, נופלים ברחוב, מקבלים דום לב ומתים".

"לא משנה באיזה דרך את מרזה – אם השתמשת באוזמפיק, אם עשית ניתוח או אם הלכת לתזונאית הכי בריאה שיש – מה שמשנה זה שאנשים שסובלים מהשמנה חולנית ילכו ויטפלו בראש שלהם"

מה היו הצעדים הראשונים שעשית בתהליך השינוי?
"הייתי, ואני עדיין, עם פסיכולוגית. מה שעזר לי זה להגיע למצב פיזי של השמנה מסכנת חיים. אנשים לא מבינים שכשאת חולה, הנפש שלך רעילה. כשהכבד שלך שומני – את הופכת להיות דיכאונית. אנשים מתייחסים למילים 'מצב רוח' ו'חולי' כדברים נפרדים, ואני עשיתי סינרגיה. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות על מנגנון ה-OCD הזה שחייב כל דקה לענות לטלפון, לשלוט בהכל. הבנתי שאני עוד שנייה מתפרק. הרגשתי לא טוב, היה לי לחץ דם גבוה, רעדו לי הרגליים – הבנתי שאני חייב לעצור. זה התחיל בעבודה, בחלוקת תפקידים, לקחת אנשי מקצוע שיודעים יותר טוב ממני, שאומרים לי 'אתה טועה'. פתאום הרגשתי כאילו מורידים ממני עוד קילו ועוד קילו, ואז ראיתי שיותר קל לי ושאני ישן יותר טוב".

התפנה לך זמן לדאוג לעצמך?
"כן, והיום אני דבר ראשון דואג למיקי: פעם אני הולך לים ופעם למכון, פעם אני עם מאמן ופעם אלך לפילאטיס. פעם אני אצלם את זה כי בא לי, ופעם לא – כי אני לא צריך להוכיח שאני עושה ספורט. אני נפרד מהרגלים אובססיביים להוכיח כל הזמן את הנורמטיביות ואת הבריאות, אני עושה מה שנעים לי".

אתה מאושר?
"הבנתי שאין דבר כזה להיות מאושר. יש יום מאושר ויש חרא של יום, יש שעה מקסימה ויש שעה מעצבנת, וזה בסדר. רק לשמור על באלאנס. אני הרבה פחות דרמטי, אני מחליק דברים. חשוב לי לבלות כמה שיותר עם אימא שלי שהיא בת 83, וחשוב לי שלא יהיו אנשים רעילים לידי. לא רוצה לשמוע את אלה שיספרו לי מה אמרו עליי, לא רוצה לשמוע את אלה שיש להם את העצות הכי 'מדהימות' שמלאות בהרס ולא רוצה את מי שיסביר לי למה הנעל הזו לא מתאימה לחולצה ושאפשר לשים פחות תכשיטים. רוצה להיות עם אנשים שנעימים לי. ניפיתי המון אנשים מהחיים שלי. הרגשתי שבפעם הראשונה בחיים שלי אני חייב לשים את עצמי בפרונט".

מיקי בוגנים | צילום: יניב אדרי, קריאייטיב וסטיילינג: טל קליינבורט, איפור: דנה כפיר, שיער: אוראל עטון ל־Artbook, עיבוד תמונות: קרן סעד, צולם במלון דן תל אביב, חליפה וחולצה: אמור כיכר המדינה

לא גורו של דיאטות

"אם מישהו ישמע משפט כזה, זה ישמע לו חולני", אומר בוגנים בהמשך לדבריו, "הוא יגיד 'אתה כל הזמן בפרונט', אבל לא אני הייתי בפרונט – היה ספר בפרונט, היה מאפר בפרונט, היה בעל חברת מוצרים ואלוף הבלונד בפרונט. זה מהמם וזו מתנה ענקית, וכשעוצרת אותי מישהי ברחוב ואומרת לי: 'הילדה שלי מכורה לשמפו שלך', זה מרגש אותי. זה היה חלום חיי והגשמתי אותו, אבל עכשיו אני שם את עצמי במרכז".

"הבנתי שאין דבר כזה להיות מאושר. יש יום מאושר ויש חרא של יום, יש שעה מקסימה ויש שעה מעצבנת, וזה בסדר. רק לשמור על באלאנס. אני הרבה פחות דרמטי, אני מחליק דברים"

המועקה הנפשית ששחררת היא זו שאפשרה לך לשחרר גם פיזית?
"בפעם הראשונה עשיתי שינוי פנימי עמוק ומשמעותי. הבנתי שההשמנה שלי היא חולנית ומסוכנת, ושהיא באה מהראש. לא משנה באיזה דרך את מרזה – אם השתמשת באוזמפיק, אם עשית ניתוח או אם הלכת לתזונאית הכי בריאה שיש – מה שמשנה זה שאנשים שסובלים מהשמנה חולנית ילכו ויטפלו בראש שלהם. זה לא להאמין איך כל מה שמעניין את האנשים זה לדעת איך", הוא מתייחס למבול התגובות שהוא מקבל מאז שחשף באינסטגרם כי השיל 40 ק"ג ממשקלו, "אבל אני החלטתי שה'איך' לא יסופר בשלב הזה, הוא יסופר אם וכאשר אני ארצה. אני לא גורו דיאטות, אני לא פרזנטור עכשיו של הצלחות. אנשים גם צריכים להבין את הפחד הזה. את יודעת כמה פעמים בחיים שלי רזיתי 50 ק"ג ושמנתי 60?".

מיקי בוגנים | צילום: יניב אדרי, קריאייטיב וסטיילינג: טל קליינבורט, איפור: דנה כפיר, שיער: אוראל עטון ל־Artbook, עיבוד תמונות: קרן סעד, צולם במלון דן תל אביב, חליפה, חולצה ונעליים: אמור כיכר המדינה

יש משהו שהוא באמת לא נכון בלספר את ה"איך". קודם כל, בעידן שמנסה לעודד קבלה עצמית וקורא לשינוי אידיאל היופי, זה רק שם דגש על כמה חשוב ונפלא זה לרדת במשקל וזה מה שמקבל את הפוקוס. ודבר שני – אנשים קוראים טיפים של אחרים ומיישמים על עצמם, בלי להבין ולדעת אם זה בריא ונכון לגוף ולנפש שלהם.
"אני יכול להבין את הצימאון של האנשים שרוצים לדעת, אבל אני אכנס איתך להודעות נאצה שאני מקבל – את תקבלי שוק. כותבים לי 'אני לא מבינה מה הבעיה שלך לחשוף מה עשית? אתה לא מתכוון לספר? אמרת שתספר!'. אבל המעשה הוא לא העניין, מה שחשוב כרגע זה שתבינו שאני בתהליך פרטי, וה-40 ק"ג שהורדתי הם 40 ק"ג שסיכנו את החיים שלי. השמנה חולנית זה מסכן חיים. סבלתי. כאב לי. התמזל מזלי ולקראת גיל 50 הרגשתי שהרכבת עוד רגע נוסעת, שיש סכנה וזה לא צחוק. נורא נורא נבהלתי. המסר שלי לאנשים זה לא משנה איך – לכו לרופא ותתייעצו איתו, אל תתייעצו עם משפיענית או עם אדם שאתם אוהבים, כי הוא בעצמו סובל".

בעיניי, אגב, יש משהו במחמאות על תהליך הרזייה, שמחזיקות בתוכן העלבה וגם מוסיפות לחץ וחרדה לשמור על המשקל.
"בטח. אם השמנתי – אני מקבל את הריקושטים. אם רזיתי – אז אני נהנה מהמחמאות אבל מפחד מהרגע שאכשל עוד פעם, ואז ישאלו אותי מה קרה. פתאום גיליתי כמה זה משפיע על החיים שלי וכמה זה אלים. אומרים לי דברים כמו 'יואו, ב'מחוברים' אתה מה זה שמן ובמציאות אתה נראה הרבה יותר טוב'. אני מבין שאנשים מתכוונים למחמאה, אבל לפעמים הרסת לבן אדם הזה את היום".

"אוי ואבוי לנו אם אנשים קיצוניים ינהלו את משרד החינוך – אנשים שמעודדים אלימות כלפי השונה, אנשים שמבזים אימא ששולחת לגן את הילד שלה שהוא טראנס. הגענו למצב חמור"

אני קוראת לזה "מחמעליבה".
"לגמרי, תפסיקו עם זה. אנשים שסובלים מהפרעת אכילה לוקחים את זה למקומות לא טובים. אז אני מקובל, אני חזק, אני גדול – אבל יש ילדים ואנשים שזה פאקינג דופק להם את החיים. אני לא אדם שיכול להתלונן על חוסר פרגון או אי קבלת אהבה, אבל כמות השמנופוביה היא מטורפת. והזיוף הזה שקיים בעולם האופנה – להעלות שמנות למסלול, שזה דבר מבורך בעיני, אבל באותה מידה להחמיא רק לאנשים שמרזים".

>> עטרה אוריה: "הייתי רוצה שיהיה לי יותר ביטחון עצמי"

"אני מודה בכנות", אומר בוגנים, "כל חיי עשיתי דיאטות כדי להיראות טוב במיקונוס, כדי שהבגד יעלה עליי, כי סבתא שלי מתחתנת, כי דודה שלי מתארסת, כי עשיתי פרסומת, כי אני משיק שמפו. ברור שמגניב לי גם להיכנס לזארה ולמצוא ג'ינס, אבל זה לא מה שמניע אותי בבוקר. מה שמניע אותי זה שאני חייב לשמור על הבריאות שלי. עכשיו, זו פעם ראשונה שעשיתי דיאטה כדי לחיות".

מיקי בוגנים | צילום: יניב אדרי, קריאייטיב וסטיילינג: טל קליינבורט, איפור: דנה כפיר, שיער: אוראל עטון ל־Artbook, עיבוד תמונות: קרן סעד, צולם במלון דן תל אביב, חליפה וחולצה: אמור כיכר המדינה

בוגנים נולד וגדל ברמלה. בגיל 16 עבר עם משפחתו לתל אביב והחל בקריירת עיצוב השיער שלו, ובהמשך התפתח גם לאיפור. ב-1998 ליווה את דנה אינטרנשיונל מאחורי הקלעים כשזכתה באירוויזיון, ומשם קרנו עלתה. הוא הפך למעצב השיער האישי של מיטב המפורסמות, פתח בית ספר לאיפור והפך למנחה טלוויזיה וכוכב בזכות עצמו.

"יש את מיקי הפרסונה, ואת מיקי נותן שירות. יש רגעים שאת מגיעה לקמפיין ומקבלת אלפי מאות שקלים ויש בוקר למחרת שאת קמה לעשות גוונים", הוא מסביר את השילוב בין שני העולמות, "כשבר רפאלי – שהיא חברת נפש שלי – מגיעה למספרה לעשות גוונים, היא מגיעה למספרה לעשות גוונים ואני נותן לה את השירות. אני יודע לשים את עצמי בצד ולבוא ליום צילומים של אופירה אסייג בלי להתנצל, לאפר אותה, ולעשות את זה באהבה גדולה מאוד. אני גם חבר הכי טוב של גלית ואילנית – של אילנית מהיום שהיא קיימת פה, ושל גלית מגיל 16. אני גם חבר טוב של עוד הרבה אחרות, אני יודע לתת שירות ולשמור על דיסטנס כשצריך ולא לנצל את החברות למקום האישי שלי. אני שומר על הפרטיות שלהן בחירוף נפש כמה שרק אפשר, וזוכר שהאנשים האלה הם קודם כל בני אדם ואחר כך הם מנוע קידום לעסקים".

בסוף נשים מספרות הכל לספר שלהן. אתה איש סודן?
"מספרים לו הכל וזה נשאר אצלו, ואני גאה מאוד בכך. אלו נשים חזקות, שאת עוברת איתן בחיים דברים שמחים ועצובים, קלים וקשים. עם דנית גרינברג, למשל, עברתי את הגירושים שלה ואת התאונה שלה. נוצר פה קשר שהוא הרבה מעבר. אחרי שהעליתי תמונה שלה לפיד וכולם ירדו על ניתוח האף שלה, העליתי פוסט תגובה חמור והיא התקשרה אליי בוכה ואמרה לי: 'אתה חבר כל כך טוב, תודה רבה לך'. עוברים יחד הרבה דברים".

הבאלאנס בין לעשות קמפיין לבין לעשות גוונים, שומר אותך רגליים על הקרקע?
"מאוד. זה שהצטלמתי לקמפיין במאות אלפי שקלים לבנק (בוגנים לוהק לקמפיין של מזרחי טפחות, א"ו) ואז קמתי בבוקר לעשות ללקוחה גוונים – זה להישאר על הקרקע. אנשים מתחרפנים כשהם קמים בבוקר לכלום, חיים מקמפיין לקמפיין – בלי לזלזל כמובן – אבל צריך סיבה כל יום לקום בבוקר. מה גם שיש עובדים שתלויים בך, אתה מספק פרנסה לאנשים".

הומופוביה אחרת

היום בוגנים הוא לא רק המאפר, הספר ואלוף הבלונד של נשות ישראל, וביניהן מיטב מפורסמות ארצנו. הוא החליט לצמצם את עסקי הכלות כדי להתפתח עסקית והפך לאיש עסקים שבבעלותו שלוש חברות, שהוא גם המנכ"ל שלהן. מלבד בית הספר לאיפור והמספרה המפורסמת שלו, הוא הבעלים של מיקי בוגנים – מותג האיפור וטיפוח העור. כמו כן, הוא לקח את השם וההבנה שלו בתחום ומינף זאת לכדי חברת מוצרי תחליבי הרחצה והטיפוח לשיער ולגוף, הנושאת את ראשי התיבות של שמו MB. אם חשבתן שבגלל שהוא מוכר ויש לו קשרים, הדרך פרושה לרגליו – מסתבר שלא כך הדבר. "הייתי צריך להידפק על הדלתות להתחנן שיפתחו לי", הוא אומר, "ברשתות השיווק לא מרחמים עליי. אני התחלתי במדף הכי נמוך בסופר פארם ולאט לאט עליתי למעלה. ואז, תוך שנתיים הפכנו לאחת משלוש החברות המובילות בשוק מוצרי השיער המקצועיים ותחליבי הרחצה".

מתוך קמפיין mb של מיקי בוגנים בכיכוב יעל שלביה ועומר נודלמן | צילום: יח"צ

"הייתי צריך להידפק על הדלתות להתחנן שיפתחו לי. ברשתות השיווק לא מרחמים עליי. אני התחלתי במדף הכי נמוך בסופר פארם ולאט לאט עליתי למעלה"

מתוך קמפיין מיקי קוסמטיקס של מיקי בוגנים | צילום: יח"צ

איך זה קרה?
"היה ביקוש למוצרי שיער ויצרנו פורמולות במחיר יקר יחסית – כי אנחנו בסקשן המקצועי – 23 ש"ח כששמפו עממי עולה 10 ש"ח. ההצלחה הייתה מאוד מהירה ואז פנינו לשוק תחליבי הרחצה, והרשתות אמרו לי 'מה פתאום, מה לך ולתחליבי רחצה?'. הסברנו שזה חלק משלים בניחוחות של בשמים, חלק מכל החוויה השלמה. היום אנחנו כבר עומדים בשורה אחת על המדף עם כל הגדולים ומקבלים חיבוק גם מהרשתות וגם מאנשים, וזה מסב לי אושר גדול. אגב, MB, שהיא החברה הכי גדולה שלי, היא בשותפות עם בן אדם דוס וזה בכלל לא היה אישיו. נפגשנו והוא הציע לי את עסקת חיי. להגיד לך שאנחנו עושים קידוש ביחד? לא. אבל אנחנו שותפים נהדרים – הוא חי את חייו בשלום, אני חי את חיי בשלום. אני מכבד אותו, הוא אותי. מה, כל החרדים קיצונים? כל ההומואים שונאי חרדים? לא. אפשר וחשוב שנחיה פה בשלום".

"אני לא רוצה לעשות ניתוח, אני רוצה להיות אני. אין לי מגדר, וזה לא מפריע לי למנכ"ל בהצלחה, להחזיק חיים שלמים, להיות אדם נהדר ואחלה אזרח. תנו לאנשים לחיות כמו שהם רוצים"

איך אתה מול מה שקורה במדינה, בטח ביחס לקהילה הגאה?
"אוי ואבוי לנו אם אנשים קיצוניים ינהלו את משרד החינוך – אנשים שמעודדים אלימות כלפי השונה, אנשים שמבזים אימא ששולחת לגן את הילד שלה שהוא טראנס (הכוונה לתלמיד הטרנסג'נדר שלמד בבית ספר דתי בגבעת שמואל, הוצא מהארון בכח ולבסוף הועבר בית ספר, א"ו). זה מקרה מזעזע. אני חושב שחשוב ללמד על הומסקסואליות, על מיניות ועל טרנסג'נדריות. הגענו למצב חמור. לכן היה חשוב לי לספר את הסיפור שלי – לתת תקווה דווקא מהמקום הלא שגרתי, של ההומו שלא ברור מה הוא".

>> ליטל שמש: "ישראל היא אחת המדינות הבטוחות ביותר לנשים"

ב"הומו שלא ברור מה הוא", הכוונה לנשיות?
"כן, וחווים עם זה הומופוביה אחרת. חוויתי שנאה. אני לא ההומו הנוח, ויש כאלה שמסתכלים עליי כאילו לא יודעים מי אני".

כאלה שמחפשים להגדיר אותך? לשאול – אתה אישה / אתה לא אישה / למה אתה לא עושה ניתוח?
"כי אני לא רוצה לעשות ניתוח, אני רוצה להיות אני. אין לי מגדר, וזה לא מפריע לי למנכ"ל בהצלחה, להחזיק חיים שלמים, להיות אדם נהדר ואחלה אזרח. תנו לאנשים לחיות כמו שהם רוצים, כבדו את כולם".

"אם בעבר בן אדם היה צועק לי 'יא הומו', הוא קיבל סטירה או קללה יותר חזקה. השומן היה כמו שכבת הגנה ענקית, בקטע של 'אני גדול, אתם לא תגעו בי ולא תרביצו לי, אתם לא תנצחו אותי ולא תפגעו בי'. זה מחלל את הנפש"

מאיפה לך הכוחות לעמידה האיתנה מול קולות החברה?
"כשהייתי נער, אימא שלי הסבירה לי שאפשר להיות הומו ולחיות חיים מאושרים ומצליחים. היא היתה מספיק חכמה להגיד לי שיש אנשים רעים ושאני חייב להצליח יותר מכולם. זה היה דבר מאוד קשה לשמוע, אבל זה מה שדחף אותי כל הזמן בקריירה. לקח לי המון שנים להרגיש שווה, אבל אני מוצא שאישה כמו אימא שלי – שאומרת את האמת לילד שלה ככה היא גאונה. היא מצד שני גם קצת דופקת אותו, אבל בזכות כל זה הוא שרד. ההתמכרות שלי לעבודה הצילה אותי ממקומות חלשים".

"אם בעבר בן אדם היה צועק לי 'יא הומו', הוא קיבל סטירה או קללה יותר חזקה", הוא אומר, "לקחתי את זה תמיד למקום תוקפני, מתוך מקום מתגונן. השומן אגב היה כמו שכבת הגנה ענקית, בקטע של 'אני גדול, אתם לא תגעו בי ולא תרביצו לי, אתם לא תנצחו אותי ולא תפגעו בי'. ובכל זאת, זה מחלל את הנפש. לא כיף להיות בן אדם בן 40 ולשמוע חבורת נערים צועקת לך 'יא קוקסי'. אבל גם כאן צריך לבחור – אם להמשיך להתמסכן או לחיות את החיים שלנו".

מיקי בוגנים | צילום: יניב אדרי, קריאייטיב וסטיילינג: טל קליינבורט, איפור: דנה כפיר, שיער: אוראל עטון ל־Artbook, עיבוד תמונות: קרן סעד, צולם במלון דן תל אביב, חליפה, חולצה ונעליים: אמור כיכר המדינה

הבחירה להצטלם ל"מחוברים" הייתה מתוך האג'נדה הזו?
"כשאני פתחתי ודיברתי באומץ על הילד שהלך לגן העצמאות ויכול היה להגיע למחוזות לא טובים, אבל המשפחה שלו הצילה אותו – עשיתי פה משהו שהוא הרבה יותר פוליטי מאשר להשתמש בפלטפורמות שלי ולדבר על פוליטיקה. זה להראות אימא שמקבלת את הילד שלה בלי תנאים, ואם זה היה אחרת, אולי הילד הזה היה מסיים את חייו ברחוב. במשך שנים הציעו לי להשתתף וסירבתי, והיום אני גם יודע שצדקתי כי זה לגמרי תוכנית ריאליטי".

התאכזבת?
"אני מודה שהרגשתי שלא באמת הבינו את הדבר הזה שנקרא מיקי בוגנים. כשלקחתי את המצלמה לידיים בשיא ההתמודדות עם הדיכאון, לקחתי אותה בפתיחות וביטחון עם כנות מלאה. כשהגעתי לפרימיירה גיליתי שאני בכלל לא שם, ושבפרק השני אני נמצא רק 8 דקות. הייתי בשוק טוטאלי".

"האמת מנצחת, וכשמישהו מקשיב לי הוא לא רואה רק את הבוטוקס והנשיות – הוא רואה את הלב. ועדיין, לחברה יותר נוח עם מישהו שהוא נורמטיבי. גם בתוך החברה ההומסקסואלית, אם את לא מתחתנת ומביאה ילדים – את לא נורמלית"

אני צפיתי ב"מחוברים", ובעיניי היית אחת מהדמויות הכי משמעותיות העונה.
"כי אז הגיע הטוויסט בעלילה. בגלל שאנשים התרגשו מה-8 דקות שהראו אותי בכל פרק, קיבלתי כמות אהבה מטורפת מסוג אחר וכל תחושת התסכול שלי נעלמה. בסוף הרגשתי מנצח, כי מבחינתי נתתי את הכל. אני כל כך גאה בעצמי שדיברתי ביושר על זקנה, בדידות, חרדה ועל דברים שהם כל כך הרבה יותר חשובים מאשר להצטלם בפריז עם תיק של הרמס או לזייף דייטים ולספר על סטוץ שהיה לי בלילה".

איך אתה מסביר את זה שהקהל התחבר אליך ככה?
"האמת מנצחת, וכשמישהו מקשיב לי הוא לא רואה רק את הבוטוקס והנשיות – הוא רואה את הלב. זה בסדר שיש מנעד רחב: יש את מיקי, ויש את אסי ואת עברי, ואת גל אוחובסקי ואת הראל סקעת. יש גם טרנסיות מהממות, והנה בל אגם היא דוגמה למישהי שיכולה להיות טרנסית ולא להגיד 'אני אישה' – היא תצחק על הקול הנמוך שלה והרגליים הארוכות שלה. אבל כן, לרוב לחברה יותר נוח עם מישהו שהוא נורמטיבי. היום גם בתוך החברה ההומסקסואלית, אם את לא מתחתנת ומביאה ילדים – את כבר לא נורמלית".

ב"מחוברים" דיברת על הבדידות שאתה חווה ועל חוסר הרצון שלך בזוגיות, אולי אפילו ויתור עליה.
"אם פעם שללתי זוגיות, אז היום אני רוצה אהבה. עם זאת, אני לא עצוב בלי אהבה, וזו מתנה גדולה מהחיים. היום אני לא בודד, אני בוחר להיות לבד – ואני פתוח לאהבה יותר מאי פעם".

איך אתה מכיר גברים?
"פעם לא הייתי מוכן לשמוע על האינסטגרם, אבל היום אני מתכתב אבל אני זהיר. אני זוכר שאני בן אדם מפורסם ויש לזה מחיר. אני פחות ספונטני ויותר חשדן, ואני לא אכנס למשל לקשר עם מישהו שצעיר או מבוגר ממני ב-20 שנה. אני אזרום לקשר בריא, שיכול להכיל את זה שיש לי את החיים שלי".

השינוי זולג גם כלפי המחשבה על ילדים?
"אני לא חושב שיהיו לי ילדים. כל היום אומרים לי כמה מתאים לי ילדים, ואני כל כך אוהב את יעקב, ויסלחו לי האנשים – אבל מי שלא אוהב חיות, לא יכול להבין מה זו האהבה הזאת. אני בטוח שכשיש ילד, האהבה היא הרבה יותר חזקה, אבל אני לא יודע לענות לך על זה. אני רק יודע שאני בן 50, אבל לא יודע מה יהיה עוד 5 שנים. נכון להיום אני כל כולי מלא בעצמי, בכלב שלי ובחיים שלי. מה שבטוח זה שאם אי פעם אעשה ילד, זה רק אם יהיה לי בן זוג ומישהו לגדל איתו את הילד הזה. לא בהורות משותפת עם מישהי שהיא שותפה לגידול הילד, אלא באהבה זוגית הומוסקסאלית מלאה. אני לא נגד כלום, אבל בישראל – כשעדיין אי אפשר להתחתן עם בן הזוג שלך ושלשני הומואים אסור לאמץ ילדים – אני שמח שאני לא שבוי ברצון הזה, כי אז זה היה מאוד מתסכל. אני רואה את החברים שלי שעוברים תהליכים כל כך קשים ומשלמים מיליונים מכסף שאין להם כדי לקנות ילד, במקום לאמץ ילד שאנשים לא ראויים ילדו אותו".

הורות משותפת פותרת את הדילמה לגבי המחשבה ש"ילד חייב אימא". מה אתה חושב על הקביעה הזו?
"זו שטות. אני בעד זוגיות נורמטיבית של סטרייטים, אני בעד לסביות ואני בעד אבא ואבא. אני חושב שילד שגדל בתא משפחתי חולה, במקום שהוא לא רצוי בו או בסביבה אלימה – הוא מסכן. ילד צריך שיאהבו אותו".

מיקי, היום אתה אוהב את עצמך?
"כן, מאוד, וכל כך מגיע לי. אני לא מצטער על כלום, כי אני יודע מהשמאניזם שזה בזבוז זמן ושצריך לחיות את הרגע. עכשיו אני מחייך!", הוא מכריז, "אני מסתכל על הפנים שלי והן מהממות. פעם לא הייתי מרשה לעצמי להצטלם ככה, הייתי עם הפנים הרציניות שמשדרות 'לא להתקרב, תיזהרי ממני'. תראי אותי היום – אני חושף שיניים".

מיקי בוגנים. אוקטובר 2023 | צילום: יניב אדרי

הפקת שער:

צילום: יניב אדרי, ניהול קריאייטיב וסטיילינג: טל קליינבורט, איפור: דנה כפיר, שיער: אוראל עטון ל־Artbook, עיבוד תמונות: קרן סעד, לוקיישן: מלון דן תל אביב