מפקדת פלוגת החילוץ ראתה את הנורא מכל, אך לא מאבדת תקווה

הרגע הכי קשה של סרן נאור מורד, מפקדת פלוגה של חטיבת החילוץ בפיקוד העורף, לא היה בחילוץ גופות או בחבירה לכוחות כדי לנטרל מחבלים. זה היה דווקא רגע מאד פסטורלי. "היינו אחרי ימים קשים באופקים. עשינו דרכנו צפונה, עצרנו במרכז ללילה, הסתכלנו על המקום המארח – מסביב דשא ירוק, מצעים נקיים. זה היה דיסוננס מטורף, בלתי נתפס ביחס לכל מה שעברנו והזוועות שחווינו. הסתכלתי על הקשר שלי הראל, אמרתי לו שייקח 40 דקות מנוחה, שידבר עם ההורים ואז המשכנו לעבוד. עכשיו אנחנו שוב בעוטף, והמלחמה בעיצומה. אנחנו נמצאים בכל מקום שצריכים אותנו ולוקחים חלק במלחמה. למרות כל הזוועות, הכי חשוב היום להציל חיים ואנחנו עושים את זה".

>> האישה שטיפלה בטראומה של ילדי העוטף – נחטפה לעזה

מורד בת ה-23 מרחובות היא קצינה מורעלת, נקודה. לא רואה בעיניים, אלא רק את המשימה הבאה. "אני משרתת בחטיבה לוחמת, החטיבה הכי טובה בעולם. איבדנו שבעה לוחמים, מ"פ בדרגת סרן אדיר עבודי, הוא היה חבר טוב אבל לצערי לא הלכתי להלוויה שלו כי הייתי בכוננות. איבדנו גם שני מ"מים, וזה לא קל אבל אני אומרת ללוחמים שלי: זה לא הזמן לשקוע. אנחנו נהיה חזקים ונמשיך, נביא את רוח הלחימה שלנו, נגן על המדינה ונסכל טרור".

"אני גם לא נותנת לעצמי לשקוע", היא אומרת, "הצבא אכן הופתע בתחילה, יש הרבה תהיות על מה שקרה ואיך קרה באותה שבת בבוקר. זה מעציב, אבל לא בריא עכשיו להתעסק בלמה לא עשינו ככה או ככה, זה לא יעזור. אני סומכת על הצבא שלנו. הוא ינצח בגדול ובבוא היום יופקו הלקחים".

>> "בכל 25 שנותיי בשירות לא ראיתי מראות קשים כמו אלה"

בואי נחזור לשבעה באוקטובר. יום שאף אחד מאיתנו לא ישכח.
"הגעתי ערב קודם מיו"ש, שם היינו מוצבים. ישנתי בבית של אימא. החלו אזעקות בסדר גודל שאנחנו לא מכירים, ובבית שלה אין מקלט. הכנתי מיד את הפלוגה בקבוצת הווטסאפ שלנו, נסעתי לבית של אבא לקחת את הציוד שלי, ותוך כדי התקשרתי לרס"פ ולסמ"פ שלי, שהוא יד ימיני ונסעתי לכיוון אופקים. בשלב ראשון לא הבנו את גודל הסיטואציה, מחבלים ברחוב, לא היינו רגילים לדבר כזה. שני טנדרים עמוסים במחבלים נכנסו ליישוב. את רחל אדרי, אישה אמיצה במיוחד, הם החזיקו כבת ערובה, ורק בשעה שתיים וחצי בלילה היא שוחררה. התחילו לזרום אלינו הרבה פצועים מהמסיבה ברעים, מהיתקלויות עם מחבלים וגם גופות".

מראות קשים.
"כבר יצא לי לראות גופות, אבל רק של מחבלים, כשהיינו בתעסוקה מבצעית. עכשיו הייתה כמות גדולה של גופות של אנשים שלנו. היה ברור שאנחנו במלחמה. היו לנו היתקלויות, דילגנו בין בתים, חברנו לכוחות נוספים וטיהרנו את הבתים עד שכל המחבלים נוטרלו והשטח הפך סטרילי. אנשים פחדו לפתוח דלתות מאימת המחבלים, אמרתי להם שאנחנו צבא. היינו צריכים לפנות את המרחב כדי לאפשר לאמבולנסים להגיע, והמראות אכן היו קשים מאוד, כמות מטורפת של גופות שצריך לפנות ולשים בתוך שקיות. ביום הראשון של הלחימה, המשכנו בסריקות עד אחת בלילה בשביל לוודא שאין כבר מחבלים בשטח".

כמה פחד ועצב. איך את מתמודדת עם מנעד הרגשות שמציף באותו הזמן?
"את לא חושבת באותו זמן על פחד ועל שום דבר אחר, את עובדת על אוטומט. יש לך תפקיד – להציל חיים, ואת ממוקדת משימה ויודעת בדיוק מה מצופה ממך. היה רגע קשה במיוחד כשעמדנו מול גופה של גבר צעיר כבן ארבעים, ואיש מבוגר כבן 70 רוכן עליו. זה היה האבא שבכה על בנו. היה גם זוג מבוגר, שכובים מתים, והילד שלהם מנשק אותם בפעם האחרונה. אין לך זמן, אירוע רודף אירוע. ביום השלישי הועברנו לחזית הצפונית ועכשיו אנחנו שוב בעוטף להמשך הלחימה. דווקא ברגעי קיצון, ויש כאלה, צריך להרים ראש ולהיות הכי טובים שיש".

>> 30 רופאי שיניים מול מאות גופות: עבודת הקודש של מתנדבי מז"פ

את מכירה חיילות שנהרגו?
"כן. את אדר בן שימול הכרתי מקורס המ"כים, היא הייתה אדם וערכי. היא חתרה למגע, נטרלה את המחבל והייתה מאד אמיצה. לצערי היא נהרגה".

לא עובר לך בראש לפעמים, בשביל מה את צריכה את כל זה?
"ממש לא. אם תשאלי חייל או חיילת בתחילת דרכם, אולי זה יעבור בראשם, אבל כמ"פית אני חושבת רק איך אני מכינה את הלוחמים שלי, איך עושה להם נוהל קרב ומה עלול לקרות. אם יש לי פחד, זה רק על הלוחמים שלי. היו לי חיילים עם טראומה, הבאנו להם פסיכולוגים".

ומה איתך, נעזרת בפסיכולוג?
"לא. אני לא הייתי צריכה. אני לא יכולה להישבר כי אני המ"פית".

כמי שנמצאת בחזית, במיוחד במלחמה הזו, איפה המוות פוגש אותך במחשבות?
"הרבה פעמים ניסיתי לדמיין את ההלוויה שלי, אבל זה נדחק הצידה מול המשימות שלנו. אני צריכה להכין את הצוות, אז הראש שלי לא מופנה כלפיי, אלא לחיילים שלי – שיקבלו טיפול, שיהיה להם את כל הציוד שהם זקוקים לו, שתהיה להם אפשרות להתקלח".

>> "צו 8 הוא צו 8, גם בחודש תשיעי. לא חושבת על מה יהיה אחרי הלידה"

מורד מספרת גם על הוריה, שהתגרשו כשהייתה בת 6. אביה מנהל גן ילדים ואימה גננת. היא גדלה אצל אבא, אבל עדיין חברה טובה של אימא. יש לה 3 אחים גדולים ושמונה אחיינים. "מאז שנולדו להם נכדים, הוריי הפכו לחברים הכי טובים".

עד כמה הבית השפיע על המסלול הצבאי שבחרת?
"אני דומה לאבא שלי. הוא היה מפקד בגולני, והוא מעריץ צבא. אפילו סיסמת הטלפון שלו קשורה לתאריך צבאי. בגיל 10 כבר אמרתי שאהיה בבוא היום לוחמת בגולני, למרות שאז בכלל לא הייתה אפשרות כזאת. זה ב-DNA שלי להיות לוחמת. עסקתי בעבר בפיתוח גוף, רצתי הרבה, השתתפתי במרוצים ואהבתי מאוד טיולים, ניווטים ולינה בשטח. סיימתי את התיכון ברחובות במגמת ספורט מורחבת ובגרות טובה. ברור. מי שאוהב להצטיין, זה בכל תחום. גם בלימודים נתתי 100% ממני".

לא המשכת את דרכו של אבא בגולני.
"כשהתברר לי שיש לוחמות בפיקוד העורף ושאני אוכל לסכל פעולות טרור, להציל חיים ולהגן על אזרחים, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני כבר שלוש שנים בקבע, ואחרי שהייתי קשרית מ"פ, ידעתי שהיעד הוא להיות מ"פית – והנה אני כאן. מה יהיה אחרי? נחיה ונראה".

>> רביד אחרק ניצלה מהטבח ברעים: "רצתי, הקאתי, ונלחמתי על חיי"

ומה אומרים ההורים? לא פוחדים עלייך?
"הם פוחדים אבל סומכים עליי".

עד לפני מספר שנים לא יכולת לעשות תפקיד כזה בצה"ל.
"וטוב שזה השתנה. בנות יכולות לעשות הכל, והשילוב של בנות הוא חשוב וקריטי. פעם אמרו שבנות רגישות מדי ואני אומרת שעם הרגישות, הן חזקות מנטלית, הן משדרות חוסן. אני אומרת לנערות לפני צבא שמתלבטות מה לעשות בשירות – אתן יכולות לעשות הכל. אני שמחה שגם צה"ל הבין את זה. בנות מהחטיבה שלנו לקחו חלק בפינוי יישובים תחת אש".

תפקיד כל כך תובעני משאיר לך מקום זוגיות?
"אין לי זוגיות כרגע. מאוד קשה לנהל זוגיות עם הקריירה הצבאית שלי, וטוב לי במקום שאני נמצאת בו. אני מגשימה את עצמי, והמערכת הצבאית תורמת לי מאוד. יש לי חוזה לעוד שנה ואז אני עתידה להשתחרר, אבל עוד לא החלטתי אם זה מה שיקרה. כרגע אני ממוקדת משימות".

שם מיוחד יש לך. למה קראו לך נאור?
"אבא שלי אמר שנאור זה תפילה לאלוהים. זה שם יפה בעיני. לא מפריע לי שהוא של בן".