האישה שטיפלה בטראומה של ילדי העוטף – נחטפה לעזה

פול, המטפל של תרי קיפניס מקיבוץ בארי, הקיבוץ שכבר ספר יותר ממאה גופות, נרצח ביום הראשון של המלחמה. גופתו נמצאה מאחורי הבית של המשפחה. פול בן ארבעים, הגיע לישראל מהפיליפינים. הוא אהב את משפחת קיפניס ואת חייו בקיבוץ, ואהב את אשתו, שגם היא כמוהו, הגיעה מהפיליפינים לישראל – וכאן הם הכירו. היא מטפלת סיעודית בקיבוץ סמוך, ועכשיו היא בהיריון, נושאת את ילדו של בן זוגה המת.

>> "שכבנו בתוך התופת, החזקנו ידיים והסתכלנו אחד על השנייה בפעם האחרונה"

תרי קיפניס (65), במקור ממעגן מיכאל (וכנראה בעל קשר רחוק למשורר לוין קיפניס מימי הכפר הנידח באוקראינה, ממנו הגיעו הקיפניסים) הגיע לבארי בעקבות לילך (60), שהוריה הם ממקימי בארי. היא נולדה בקיבוץ מעולם לא עזבה. תרי, שהיה אחד האנשים הפעילים בקהילת הקיבוץ, ואף ניהל את הקהילה של כפר עזה, חלה לפני שבע שנים במחלת עצבים כרונית (CIDP) ופול טיפל בו במסירות גדולה.

מאז אותה שבת ארורה של השבעה באוקטובר, יותם, בנם הבכור, בן 29, צעיר יפה ורגיש, תוהה מה קרה להוריו ומה אביו עושה בלי פול ובלי כל התרופות שלו. הוא ומשפחתו העבירו תרופות באמצעות הצלב האדום, מטה החטופים והמשטרה, אבל אין לו מושג אם התרופות הגיעו לאביו, והוא רק מבקש להדהד את סיפורי החטופים.

יותם פעיל בתנועת "זזים", תנועה ישראלית שבימים כתיקונם יוצאת בקמפיינים ציבוריים במטרה להעלות על סדר היום זכויות אדם, נושא השלום, הפרדת דת ומדינה ופמיניזם. בימים אלה הוא מקדם קמפיינים בינלאומיים לשחרור החטופים, כולל מעורבות של הקנצלר הגרמני אולף שולץ. זו בעיניו חובת המדינה לאזרחיה, להחזיר קודם כל את החטופים. יש לו ולאחיו מטה של המשפחה שהם פועלים גם בו, והוא אומר: "אנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כמשפחה בשביל החטופים, אבל זה גם בשבילנו. אני לא יכול לדמיין את עצמי שוכב במיטה בלי עשייה".

"הממשלה הפקירה אותנו, ואולי גם את החטופים". לילך ותרי קיפניס נחטפו על ידי מחבלי חמאס | צילום: פרטי

>> עזרה בדרך: כל הדרכים להתנדב למען תושבי ותושבות הדרום

הסבים שלו נפטרו בשיבה טובה בקיבוץ, לפני שנה וקצת ולפני שנתיים. בני 96 הם היו כשהלכו לעולמם. "מזל שסבא לא ראה לאן הממשלה הזאת הובילה אותנו", אומר יותם, ומתכוון גם לקיבוץ שהוכחד. יותם לא יודע גם מה עלה בגורלם של בני משפחתו האחרים. דודתו שושן (אחותה של אימו) ובעלה אבשלום, הידוע בכינוי אבשל – גם הם בין הנעדרים וכנראה חטופים. שניהם חברי קיבוץ בארי. באותה שבת התארחו אצלם הבת עדי ובן זוגה טל, ילדיהם נווה ויהל, וגם אחותו של אבשל והבת שלה.

אתה מאמין שהממשלה עושה הכל בשביל להחזיר את החטופים?
"לא. להפך. אני מאמין לסמוטריץ' שרוצה להתעלם, וכל עוד הוא ובן גביר נמצאים בממשלה אני לא סומך עליהם. הם מעולם לא היו מחויבים לביטחון ישראל, אלא לתפיסות דתיות במסווה של ביטחון. לא האמנו שהדרך שלהם תביא ביטחון. חיילי צה"ל איבטחו מתנחלים בחווארה. אבל עכשיו, אחרי מה שקרה, אני לא מוכן שיקריבו את הוריי. יש פה כתב אישום נגד ממשלה שלא תפקדה, והמינימום עכשיו הוא להקים ממשלת אחדות אמיתית בלי אלה שלא אכפת להם מאיתנו. קשה לי להאמין שלביבי אכפת מאיתנו אחרי שבמשך שנים הוא מחזק את החמאס. הממשלה הפקירה אותנו – ואולי מפקירה גם את החטופים".

אתה מנסה לתאר לעצמך איך הם שם?
"אימא חזקה, אבל ברור לי שהיא מפחדת ולחוצה. היא חוותה כל כך הרבה טראומות של אחרים, שהיא יודעת מה צריך לעשות נפשית, והיא גם לא התביישה לקבל עזרה חיצונית. אני חושב שכל בן אדם שחי בעוטף עזה זקוק לטיפול בשביל לדעת איך להתמודד עם המצב. פסיכולוגית ממרכז חוסן אמרה לי פעם 'אצלנו זה לא מצב של פוסט טראומה, אלא של טראומה מתמשכת'. בעקבות המלחמה הזאת אני חושב שכולנו צריכים טיפולים פסיכולוגיים, כדי שהחברה שלנו תהיה בריאה יותר".

>> "אני מדממת. כולנו, חברי קיבוץ ניר עוז שנותרו, פצע מדמם. אנחנו רסיסים"

כמה ימים אחרי ההתקפה הרצחנית על הקיבוץ, נכנס דוד שלו לבית המשפחה והוציא משם את הספר שכתבה לילך, עובדת סוציאלית בקיבוץ ובמרכז חוסן. "שירת הטריגר", שמו. הוא חילץ משם גם ציורים שצייר תרי, אמן שלמד צורפות בבצלאל ואפילו הכין בעבר סכינים לישראל אהרוני. הספר של לילך נכתב לפני ארבע שנים, מתוך המפגש הטיפולי עם ילדי המועצה האזורית אשכול במרכז חוסן, ומתוך החוויה המשותפת של חיים במצב חירום מתמשך. אבסורד מכעיס שאין כדוגמתו.

שירת הטריגר | מאת: לילך קיפניס

הספר עוסק במציאות יומיומית שמוציאה אנשים משיווי משקל, ומציע דרכי התמודדות והתחזקות. הנה דוגמה לאחד הטקסטים שבו: "היום זה שוב קרה\ בדיוק ישבנו לשולחן\ היה מן יום חורפי\ אפור ומעונן\ פתאום היה ברק\ שמעתי בום חזק\ הרגשתי מן כיווץ\ והלב שלי דפק". הספר יצא גם במהדורה דיגיטלית, ולילך אף הכינה משחק קלפים טיפולי על מנת לעזור לילדים להתמודד. אי אפשר שלא לחשוב שאילו היא הייתה כאן בינינו עכשיו, ידיה של לילך היו עמוסות בעבודה.

"מטרתו של הספר הייתה ללמד משפחות וילדים עם טריגרים איך להתמודד במצבי בהלה", אומר יותם, "להסביר להם שזה משהו טבעי ושהם לא צריכים לדכא אותו, אבל כן ללמוד איך להתמודד איתו. הרגשות שלנו, גם של המבוגרים, הם לגיטימיים ולא צריך להתבייש בהם. זו לא הודאה בכישלון או חולשה".

"אימא טיפלה גם בילדים עם טראומה, והיא אמרה להם שנכון שאזעקה זה מפחיד אבל זה טוב, כמו גם הצבע האדום שמזהיר אותנו ושומר עלינו. בזמן 'עופרת יצוקה' היא כתבה גרסה שלה ל'וכך נולד הצבע האדום', וכתבה 'תודה לך הצבע האדום'. היא הוסיפה לזה ריקוד של פרפר, כמו שילדים מחבקים את עצמם כדי להירגע".

זה נשמע כמעט נבואי.
"אני לא חושב שבספר ישנה איזושהי נבואה. הגענו בדיוק לאן שהלכנו".

>> אחרי שהתבשרה כי יהב נרצח, שי-לי זועקת: "רוצה שהוא יהיה אבי ילדיי"

יותם הוא פעיל פוליטי וחברתי מוכר בדרום, הוא נולד וגדל בקיבוץ בארי. "גדלתי בקהילה קטנה וקרובה, ובשלב מסוים הגיעו הרקטות", הוא אומר. "בהתחלה הנוהל היה להיכנס למסדרון ולשכב על הרצפה, אבל כשהייתי בתיכון התחיל פרויקט הממ"דים, וגם הבית וגם בית הספר מוגנו. אני זוכר שבאזעקה הראשונה, כשקמנו לצאת, המחנך אמר לנו שאנחנו בתוך מבצר. החיים אז היו, כמו שמישהי אמרה, 95 אחוז גן עדן ו-5 אחוז גיהנום".

"לא הכנתי את עצמי למצב של שבעה". יותם קיפניס (מימין) עם הוריו, לילך ותרי קיפניס, ואחיו נדב | צילום: פרטי

כשהיה ילד, הוריו עבדו בבית הדפוס של הקיבוץ. לימים הפכה אימו לעובדת סוציאלית ואביו למנהל קהילת הקיבוץ ("כשהוא עבד בכפר עזה הוא היה הולך לעבודה עם קסדה ואפוד"). בית ההורים היה חם, מכיל ואוהב, מספר יותם. "עד גיל 18 לא הכרתי מציאות אחרת", הוא אומר, "למשל, לא ידעתי להפעיל מכונת כביסה כי בקיבוץ זורקים את הכביסה במרוכז".

אחרי השירות הצבאי עמדו בפניו שתי אפשרויות: או לנסות לצאת לחיים עצמאיים בחסות הקיבוץ אבל בלי תמיכתם (מסלול של עצמאות כלכלית מחוץ לקיבוץ), או להתחיל בתהליך קליטה לחברות בקיבוץ. הוא בחר באפשרות הראשונה ומאז הוא גר בדירה שכורה ברמת גן. בגלל האסטמה הוא התנדב לצה"ל ושירת בחיל מודיעין, ובסופי השבוע הוא בדרך כלל הגיע הביתה לבארי. אחיו נדב (27), שבשירותו הצבאי היה במודיעין שדה באזור כרם שלום וחולית, גר כיום בבאר שבע. עד המלחמה הוא נהג להעביר חוגים של מבוכים ודרקונים לילדי העוטף, ולמרבה הצער, עכשיו אין לו עבודה.

לאורך השנים הצלחתם לחיות בסוג כלשהו של ביטחון בבית בקיבוץ?
"לא. ידענו שמזניחים אותנו, שזה הולך ומחמיר ושאין אופק, אבל התרגלנו למציאות הזאת. בזמן מסוים כולנו ידענו מה הולך להיות. ידענו שנותנים לחמאס כסף דרך קטאר, הממשלה ידעה שזה ארגון רצחני אבל המשיכה לחזק אותו. היה להם אינטרס ואנחנו הקורבנות של זה – אבל לא חשבנו שזה יקרה בעוצמה כזאת. ותראי מה קורה לנו, ממשלה שלא מתפקדת בשגרה ואני לא יכול לסמוך עליה – איך אני יכול לסמוך עליה במצב חירום? לפני חצי שנה כתבתי במחאת העוטף על ההזנחה של הנגב המערבי, זה היה בעקבות ההחלטה להפסיק לאפות פיתות בבתי הכלא, אבל שיקלי אמר שהלחץ על האסירים חיוני ושלכל היותר זה יעלה לנו ברקטה. ואני אומר, תנו את ההגה למישהו שיפסיק להיכשל. אנשי עוטף עזה הם הקורבנות של אופן ניהול הסכסוך".

אמרת להוריך לאורך השנים כשהגזרה התחממה – אולי תעזבו?
"לא, וגם לא חשבתי על זה. בארי היה הבית".

בוא נחזור לשבעה באוקטובר.
"השעה הייתה שמונה בבוקר, ישנתי, וחבר התקשר ושאל אותי אם הכל בסדר. לא ידעתי דבר והוא סיפר לי. התקשרתי לאימא, היא אמרה לי שאבא, פול והיא בממ"ד, והיא שומעת יריות. התלבטתי אם להמשיך לשאול כי שיחה יכולה להיות מסוכנת. בשעה עשר כבר לא הייתה תשובה. גג הבית נהרס אבל יש דברים ששרדו, לא היו כתמי דם בבית והסברה מיד הייתה שהם נחטפו".

לילך ותרי קיפניס נחטפו על ידי חמאס. פול המטפל המסור נרצח על ידי המחבלים והותיר אחריו אישה בהיריון | צילום: פרטי

>> חן מיה שרדה את הטבח אך איבדה כל פיסת ביטחון: "לא ארגיש מוגנת לעולם"

לא נסעת לראות את הבית ומה נשאר ממנו?
"לא. אני אספר לך משהו, הייתי נוסע לבארי מהמרכז באוטובוסים, לא דרך אידיאלית וקצרה להגיע. גם מאוד אהבתי לרוץ שם. לאחרונה, לפני מה שקרה, שמחתי שהגיע הסתיו ואמרתי לעצמי שסופסוף אוכל לרוץ במכתשים באמצע היום, מקום יפה כל כך. זה היה מסלול הריצה האהוב עליי".

אתה מצליח לישון בלילה?
"אני חייב לישון. אני כל כך מותש מהעשייה ביום, שאני עייף יותר מאי פעם".

ואתה בטח נורא מתגעגע.
"נורא. בטח. אני מקווה שאוכל לראות אותם שוב, אבל אני לא יודע אם זה יקרה. כל הזמן עולים בי זכרונות. למשל, פתאום עלה לי זיכרון רחוק, איך ההורים הכינו לנדב מיץ תפוחים חם שאהב. זה היה לפני שאבא חלה. אני לא הכנתי את עצמי למצב של שבעה".

אם וכאשר, אתה חושב שהם ירצו לגור בבארי?
"אני חושב שכן".

אילו יכולת לומר להם משהו, מה הייתי אומר?
"אני מקווה שאתם בריאים ושלמים. אני רוצה לראות אתכם בריאים ושלמים חזרה בבית, ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי להוציא אתכם מעזה. והדבר הכי חשוב: אני אוהב אתכם".