"בכל 25 שנותיי בשירות לא ראיתי מראות קשים כמו אלה"

במהלך השיחה שלנו, סא"לית במיל' ריקי דדון מרציאנו (50), אם לשלושה ממועצה אזורית להבים שבדרום, עוצרת את דיבורה מספר פעמים, משתנקת מהתרגשות ואף מזילה לא מעט דמעות. אי אפשר שלא להתרגש ביחד איתה למשמע הרגש האדיר, האהבה לצוות שלה והשליחות שמפעילה אותה מאז אותה שבת הארורה ב-7 באוקטובר, בה נקראה לפקד שוב על מחלקת רם 2 בסורוקה.

>> "צו 8 הוא צו 8, גם בחודש תשיעי. לא חושבת על מה יהיה אחרי הלידה"

הרגש הזה אינו מובן מאליו, כמי שבמקצועה היא אחות טיפול נמרץ, ובמשך 25 השנה האחרונות שימשה בין היתר כמפקדת רם 2 בבתי החולים סורוקה, ברזילי ויוספטל, וסיימה את שירותה בגיל 45, כמפקדת מכלול רפואה של מרפ"אי דרום. היא כבר ראתה את המראות הקשים ביותר, כך היא חשבה, עד המלחמה הזו.

"אנחנו נמצאים באירוע שלא חווינו מעודו מעולם. ברמה של טראומה", היא אומרת לנו בריאיון. "העורף עבר למצב של חזית לחימה. התמודדנו עם משפחות שמחפשות נעדרים, פצועים ברמה מאוד קשה, חללים בכמות שלא תיארנו שאפשר להגיע למצב כזה. עברתי את כל המבצעים הגדולים בעזה ואת כל מה שאפשר לראות בדרום – אירועים שאי אפשר לספור אותם, עברו אצלי אלפי פצועים – ובכל 25 שנותיי מעולם לא ראיתי את המראות שראיתי במלחמה הזו".

ריקי דדון מרציאנו | צילום: באדיבות דובר צה"ל

את יכולה לתאר לנו מה את רואה?
"המראות הזויים. פציעות מאוד קשות, מראות של חללים צעירים, מראות של גופות שנערמות שאת יודעת שמיטב מפקדינו נמנים עליהן. יש המון ריח של שריפה, של דם, של מלחמה. ואני רוצה שתדעי שעם כל זה – הפכנו את עצמנו ושידרנו שעם ישראל חי ואנחנו כאן. אנחנו מייצגים את חיל הרפואה בגאווה גדולה, וניתן את המירב והמיטב ואת כל מה שאפשר בשעות הקשות האלה".

"יחידות רם 2 קיימות בכל הארץ", דדון מרציאנו מסבירה ולו במעט על מעשיה. "הן היחידות שממוקמות בתוך בתי החולים, וזו בעצם זרוע שמעניקה שירות רפואי ותש"י לכל החולים והפצועים שמגיעים, בשגרה ובפרט בחירום. אנחנו מטפלים בבני משפחות החיילים, לאחר שהם מקבלים את ההודעה שקרוב המשפחה שלהם נפצע. אנחנו דואגים להם להסעות, מענקים כספיים, לינה במלון, העברות למלונות, והכל תחת חסות חיל הרפואה".

>> 30 רופאי שיניים מול מאות גופות: עבודת הקודש של יחידת מתנדבי מז"פ

אילו אנשים את רואה סביבך במחלקה?
"אני עתודאית, אני אחות טיפול נמרץ וזה היה התפקיד שלי בקבע שנים רבות. כשנקראתי לדגל להמשיך לפקד על היחידה הזו בחירום, בניתי אותה מאנשים שהשליחות שלהם היא בלתי נלאית – אנשים שהוכיחו בשעה הקשה שהם איתנים ומגויסים. יש אצלי רופאים, רבנים, עורכי דין, רכזות שירותי רפואה – כולם עזבו בשעה הקשה הזו את הבית, את המחלקות, את המרפאות ופשוט התייצבו כדי לתת לפצועים את החיבוק הזה שאנחנו נותנים כל רגע ושנייה. מבחינתי היחידה הזו מייצגת את עם ישראל היפה שהנתינה שלו מהממת. אני מתחננת שהצוות שלי יצא הביתה והם לא מוכנים".

אתם בטח מתמודדים עם המון רגעים לא פשוטים במחלקה.
"כשאני מקבלת חייל פצוע בחדר הטראומה, חשוב לי שכל עוד שהוא בהכרה – הוא יקבל ממני את הטלפון כדי שיוכל להגיד בעצמו 'הלו אימא, אני בסורוקה' – ונמנע את הדפיקות על הדלת של קצינים שמטלטלים משפחות. לאחר שהוא מגיע, חשוב לי לאסוף את כל הציוד של אותו חייל – החל מקופסת סיגריות עד לפתק שהשאיר בתיק. הרי לכל סיגריה, לכל מכתב או פתק – יש משמעות ענקית בשעות האלה. אנחנו מקבלים את המשפחות נסערות מכל הארץ, משתדלים מאוד לחבר אותם לרופאים ולאנשים שירגיעו אותם, שיתנו להם חיבוק".

ריקי דדון מרציאנו | צילום: באדיבות דובר צה"ל

>> בני הזוג ששרדו את הטבח ברעים: "רק רצינו לחזור הביתה לילדים שלנו"

את אימא לשלושה ילדים, גרה בדרום בעצמך. היה לך ברור שאת מתגייסת ללחימה, לא משנה את מי את משאירה בבית?
"נכון, לא היססתי לרגע ואני מחכה לשוב אליהם כשהכל ייגמר, אחרי הטיפול בפצוע האחרון. אני בעצמי עברתי חוויה אישית של פציעה לא מזמן, שלא ארצה לדבר עליה, ולמרות זאת לא היססתי כשקיבלתי את הטלפון הראשון. הכנתי את בעלי עמנואל, שאמר לי 'צאי לדרך ותהיי שקטה'. הכנתי גם את ילדיי – אני אימא לתאיר, רונה-לי ומרום, הקטן שלי בסך הכל בן 11. הסברתי להם שהם צריכים לעזור לי עכשיו ולהיות עצמאיים, כי אימא במקום אחר. הם עושים את זה כמו גיבורים, עוזרים אחד לשני ונמצאים ביחד באזעקות".

אני מתארת לעצמי שללוות את המשפחות שמגיעות לבתי החולים ורואות את יקיריהם פצועים, מורדמים או מונשמים, זה לא פשוט בלשון המעטה. אילו תגובות את מקבלת מהם?
"עשיתי סיבוב אצל פצועים, קטועי גפיים. המשפחות שלהם קוראות לנו המלאכים של רם 2. אתמול אישה של פצוע שהתעורר, אמרה לי שהמלאכים לא נראים בשמחות, אלא בשעות הקשות, ושאלה אנחנו".

דדון מרציאנו נאלצת להיות מצד אחד רגישה כל כך לאנשים שהיא רואה ומדברת עמם, והיא כל כולה רגש גם בשיחתנו. כל מילה נאמרת בכאב ומדם ליבה, אך בו בעת, עליה גם לשמור על ניתוק מסוים, שכן כבר עשרות שנים שהיא רואה מראות קשים. היא נאלצת להתמודד עם כל זה כדי לא ליפול. כשאני שואלת אותה איך היא ומחלקתה נשארים איתנים מול המראות הקשים, קשה להישאר אדיש למה שהיא מתארת.

ריקי דדון מרציאנו | צילום: באדיבות דובר צה"ל

"אני לא רוצה להשתמש במילים קשות, אבל חדר הטראומה שאליו ההורים מגיעים, נראה כמו חזית של מלחמה. בתוך כל הכאוס הזה, כשחייל מנסה לתפוס את הוריו כדי לספר להם שנפצע, אני מתחננת שמישהו יענה מעבר לקו, זה שבריר שנייה שאני עם דופק מואץ. יש גם מצבים בהם אני בוחרת להודיע למשפחות, במקרים של חיילים שלא מסוגלים לדבר או שהגיעו בהכרה ונכנסו ישר לחדר ניתוח. תמיד מלווה אותי המחשבה כאימא איך הכי נכון לעשות את זה. אני אוספת את עצמי, וחושבת כאימא מה הייתי רוצה לשמוע מעבר לקו. אני משתדלת להרגיע, להעביר זיק של תקווה, תמיד".

>> האנשים האלה הם לא אייטמים, הם בני אדם. איפה הרגישות?

במהלך המלחמה מצאה עצמה דדון מרציאנו מתמודדת עם סיטואציה לא פשוטה, עליה לא נרחיב. לדבריה, היא נאלצה להתמודד עם דילמה ערכית-מוסרית מאתגרת. "זו הייתה דילמה מוסרית-ערכית שבתרחישים הכי רעים שלי לא חשבתי שאצטרך להתמודד איתה כמפקדת. במשך כל שנותיי כתבתי תרחישים שאנשי הסגל ידעו להתאמן למצב אמת. את התרחישים בניתי על פי מציאות שנחקקה בדם, אבל תרחישים כמו במלחמה הזו – לא היו כמותם. אנחנו יושבים בהערכות מצב ולא מאמינים שמתארים אירועים כמו במלחמה הזו".

אי אפשר שלא לשאול גם אותך, כמי שנתקלת בפצועים הקשים – הייתה ועודנה ביקורת רבה על הצבא ועל הממשלה, שלא הגיעו בזמן, שלא יצרו קשר מהיר עם משפחות החטופים והנעדרים. מה יש לך לומר על זה?
"אני קיבלתי את היחידה שלי עם רוח של שליחות ענקית, ומבחינתי זו המוכנות הכי מדויקת שיש. לא יכולה להיות יותר מדויקת ממנה. נקראתי לדגל מיד כשזה התחיל, וכך גם פעלו אנשיי. הרמתי טלפון לאנשים שומרי שבת, כולל רבנים, שלא היססו אם לבוא או לא – הם התייצבו במיידי. את כל מה שקשור לפוליטיקה והחלטות מדיניות, אשאיר לדרגים הבכירים שיתנו את התשובות".

"חשוב לי להוסיף דבר אחד", אומרת דדון מרציאנו כשאנחנו עומדות לסיים את השיחה. "בשגרה, היחידה הזו מורכבת מאנשים שקופים שעם ישראל לא מכיר, וטוב שכך, אבל בחירום – אנחנו המלאכים. מלאכים שבאים בלי לראות ממטר. אין מחשבה של שבריר שנייה אם לבוא או לא. אנשים שלי היו מגואלים בדם ביום שבת, וזה לא הבהיל אף אחד. אנשי הלוגיסטיקה שלי, אנשים שביומיום עובדים לאו דווקא בחיל הרפואה, גויסו למילואים ולא ראו בעיניים – בין אם זה בלהחזיק חפצים של חלל, או מדים מכוסים בדם – הם שם, לא משנה מה. אין לנו ארץ אחרת".