מפעל שיקומי יוצא דופן מחבר בין מתמודדי נפש למעצבים מקומיים

היא אישה צעירה, אקדמאית, בשנות השלושים לחייה. כלפי חוץ היא נראית כמו צעירה רגילה, ורבלית ומתפקדת. אבל היא לא. "איך אמור להיראות אדם בדיכאון?", היא תוהה. "הרי לא רואים את זה עליך". הסיפור של נ' מורכב. הדיכאון ליווה אותה מאז ומתמיד, אבל בשנתיים האחרונות היא עברה משבר נפשי קשה שהיווה נקודת שבר בחייה, ושבשיאו הגיעו ניסיונות התאבדות. "הרגשתי תחושה של חוסר משמעות בחיי", היא מספרת. "רציתי להתקבל ללימודי תואר שני ולא התקבלתי, אז זה היכה בי. באותה התקופה גם נכנסתי למערכת יחסים קשה ואלימה ברמה הנפשית, ובעקבות ניסיונות ההתאבדות הועברתי לאשפוז פסיכיאטרי. מצבי הנפשי היה קשה. למזלי, משפחתי הייתה שם לתמיכה ואחותי ישנה על מזרן צמוד למיטתי".

>>> 5 מיליון איש בישראל חיים בצל המוגבלות. אז למה המדינה לא סופרת אותנו?

את נ' פגשנו במפעל השיקומי הייחודי למתמודדי נפש "הלב הכתום", הפועל בתוך טרמינל העיצוב בת ים – מתחם עיצוב חברתי שהקימה עמותת "לצאת מהקופסא". העמותה פועלת לקדם את תחום העיצוב בישראל ולהשתמש בעיצוב ככלי מניע לשינוי כלכלי, חברתי ותרבותי של החברה הישראלית, בתמיכתם של גופים ציבוריים כמו הביטוח הלאומי וחברות מובילות במשק, והוא זוכה גם לתמיכה שוטפת ממשרד הבריאות.

טרמינל עיצוב בת ים של עמותת "לצאת לקופסא" | צילום: נגה שחם פורת

המקום המופלא הזה עוזר לאנשים לקום על הרגליים, ומדובר בהצלת נפשות של ממש. הוא מאפשר קשר הדוק ושיתוף פעולה על בסיס יומיומי בין המעצבים למשתקמים. מדובר במודל ראשון מסוגו המאפשר מערכת יחסי גומלין שוויונית בין מתמודדי נפש לסביבה.

>>> כשהכתובת על הקיר: איך לסייע לאדם במצב אובדני?

המתחם כולו ממוקם במבנה היסטורי שעמד נטוש שנים באזור העסקים של העיר וחולקים אותו גם חממת מעצבים, המפעל השיקומי "הלב הכתום" והמשתלה השיקומית "החצר" – אי ירוק ושליו המספק גם הוא תעסוקה למתמודדי הנפש שמייצרים בו עציצים ומגדלים ומטפחים צמחים. יש בו גם נגריה, גלריה לתערוכות מתחלפות ובית קפה שפועלים כולם בסינרגיה.

אי ירוק ושלו. הלב הכתום | צילום: יח"צ

לירון הרשקוביץ: "אין עוד מודל כזה בעולם. יש מפעלי שיקום, אבל אין אף אחד שמשלב עיצוב ושיתוף חברתי וקהילתי, כשמתמודדי הנפש אינם מנותקים אלא עובדים במפעל בתוך הקהילה"

למפעל השיקומי מגיעים במסגרת סל שיקום של משרד הבריאות אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות כמו דיכאון קליני, סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, פוסט טראומה ועוד. נכון להיום נמצאים ב"הלב הכתום" כ-40 משתקמים בגילאי 21-72, הרוב הן נשים. במקביל, יש כבר כ-500 בוגרים שמביאים עבודות למפעל כדי שיבוצעו במקום.

להתבונן פנימה ולא לפחד. הלב הכתום | צילום: גיא דניאלי

ללמוד מגוון מיומנויות. הלב הכתום | צילום: רפאל שחרי

נ' היא גם עורכת וידאו, המתפרנסת מסרטונים שיווקים ועובדת על סרט דוקומנטרי. היא עדיין מטופלת פסיכיאטרית, הדיכאון המז'ורי שלה נחלש אבל היא סובלת מהתקפי חרדה ויודעת שהדיכאון יחזור. היא מבקשת להעביר מסר: "כל אחד יכול להגיע למצב שאליו אני הגעתי. אבל גם האשפוז שנראה מפחיד יכול לעזור. כאן אני לומדת לקבל את עצמי – להיות, להתבונן פנימה ולא לפחד לומר גם כשלא טוב".

"המוח נרגע קצת מהסיוטים"

"אין עוד מודל כזה בעולם", אומר לירון הרשקוביץ, מנכ"ל העמותה. "יש מפעלי שיקום, אבל אין אף אחד שמשלב גם עיצוב וגם שיתוף חברתי וקהילתי, כשמתמודדי הנפש אינם מנותקים אלא עובדים במפעל בתוך הקהילה". הרשקוביץ הוא בוגר לימודי מדעי המדינה ומנהל עסקים, שמצא את ייעודו בתחום החברתי כדי לעשות למען הקהילה. "חיברנו יחד מעצבים צעירים בתחילת הדרך עם מתמודדי נפש, וכולם כאן שווים. אין סטיגמות. זה מקום מעורר השראה. חברות מסחריות קונות שירותים של המפעל וזה מממן את הפעילות השוטפת שלנו".

חלק מהעבודות פשוטות, חלקן מורכבות יותר. הלב הכתום | צילום: רינת טל

בפועל, מתכננים המעצבים שנמצאים בטרמינל את המוצרים ומעבירים את התכנון למפעל "הלב הכתום" שבו מתבצעת בפועל העבודה, בהדרכה וליווי של המעצב. העבודה על המוצרים מאפשרת למשתקמים ללמוד מגוון מיומנויות שמכינות אותם לחזרה אל מעגל העבודה. חלק מהעבודות פשוטות, חלקן מורכבות יותר, למשל: בית גידול לעציצים, כריות מעוצבות, הרכבה ואריזה של משחקי ילדים, עבודת קיפולי נייר, סלסלות מיוחדות ועוד. המוצרים המוגמרים נמכרים לקהל הרחב., ואילו המשתקמים מתוגמלים כספית ומקבלים דמי שיקום.

>> תמונה משפחתית לגן? למדנו מקורין גדעון ומיכל אנסקי

מי שאחראית על העבודה במפעל היא ד', בת 52, בעברה שחקנית כדורסל מקצועית שעבדה בתעשייה האווירית בתחום הרכש והלוגיסטיקה. בעקבות פגיעה פיזית פעילותה נקטעה בבת אחת. היא שיחקה כדורסל על כיסא גלגלים במשך תקופה, ואחרי לידת התאומים שלה נכנסה לדיכאון. בהמשך היא אובחנה כפוסט טראומטית. במשך כ-15 שנה שהתה רוב הזמן במיטה, עם חרדות וסיוטי לילה. היא הייתה המשתקמת הראשונה של "הלב הכתום". "מהיום שאני כאן, המוח נרגע קצת מהסיוטים", היא מספרת. "צריך לדבר על זה, לא להתבייש, לדעת שיש טיפול ולבקש עזרה. הראש שלי שקוע היום בעבודה עם אנשים, יש צחוקים ואני עסוקה בדברים שעושים לי כיף".

הלב הכתום בטרמינל לעיצוב בית ים. מימין: לימור פרץ אזולאי, סמנכ"לית השיקום. משמאל: לירון הרשקוביץ, מנכ"ל עמותת לצאת מהקופסא | צילום: ניר סלקמן

לימור פרץ אזולאי, סמנכ"לית השיקום בטרמינל העיצוב, מספרת: "המקום שלנו משדר איכות חיים וזהו ערך חשוב בעמותה. אנחנו מתעסקים בשיקום תעסוקתי, אבל הראייה שלנו הוליסטית ואנחנו מתעניינים בכל ההיבטים של האנשים אצלנו – כולל משפחה, חברה ופנאי. יש כאן עובד סוציאלי שבונה תכנית שיקום לכל אחד עם יעדים ומטרות. אנחנו מאמינים שבסביבה מרחיבת לב, תומכת ויצירתית – אנשים יכולים לבטא את עצמם בצורה הטובה ביותר ולעבור תהליך משמעותי" .

לכל אישה כאן יש סיפור: ב', בשנות ה-40 לחייה, חייתה שנים עם גבר אלים ועברה התעללות מינית, פיזית, נפשית וכלכלית. אחרי שהוא הצמיד סכין לצווארה, היא הגיעה למקלט לנשים מוכות עם שני ילדיה. כשחזרה לעיר מגוריה, למרות צו ההרחקה, התעללות הבעל נמשכה, עד שברוב ייאושה החליטה שבמקום שהוא ייקח את חייה – היא תעשה זאת בעצמה. היא סגרה את חלונות הבית ופתחה את הגז, מחכה למותה. אבל היא נותרה בחיים והחליטה לקחת אחריות על חייה. היא עברה לעיר אחרת והתחילה את חייה מאפס כשהיא מתקיימת מתרומות.

>> איך תדעי אם מישהי קרובה אלייך נמצאת בזוגיות אלימה?

לפני שלוש שנים היא הגיעה לטרמינל, מקום מושבה של עמותת "לצאת מהקופסא", ובמסגרת סל השיקום עבדה במשתלת המקום. היא הוכיחה את עצמה וקיבלה תחומי אחריות רבים. בקיץ יצאה לשוק הפרטי וכיום היא מעבירה הרצאות העצמה לנשים ומספרת את סיפור חייה. "עברתי כאן תהליך שיקום משמעותי, והיום אני מאמינה בעצמי וביכולות שלי וחושפת גם את מה שעברתי – כדי להעצים נשים אחרות".