ארבעה חודשים למלחמה ותובנה חדשה ומלחיצה. טור אישי

זאת כאילו שגרה, אבל כל הזמן יש רעש לבן כזה שנמצא שם כדי להזכיר שהמציאות שלנו השתנתה לתמיד. מתי נחזור לעצמנו? מתי שהחטופים יחזרו הביתה, והמפונים יחזרו הביתה, והחיילים יחזרו הביתה, והממשלה תלך הביתה. ואז אולי אולי נצליח לחזור טיפה לנשום, כי כבר שכחנו איך זה מרגיש.

>> דרושות בדחיפות: נשים מנהיגות. תחילת עבודה: מיידית

אני כל הזמן מכריחה את עצמי לזכור שאנחנו חזקים, ושהיום יותר מתמיד מרגישים איזו שייכות למי שאנחנו. את יכולה לטייל בכל מקום בעולם ובסוף תרגישי הכי בבית עם האנשים שלך. יש לנו את הדבק הזה, אנחנו יכולים לזהות אחד את השנייה בחו"ל רק מהמבט הזה של "היינו בצבא ויש לנו בדיחות שואה", כי זה כוח ההישרדות שלנו. ובכלל, המלחמה הזאת הוכיחה גם שאין מה לחפש בחוץ כי אף פעם לא נרגיש בטוחים. השיר "אין לי ארץ אחרת", הפך ל-"אין לי אופציה אחרת".

אחדות בעם ישראל זה כמו גוזייה – מחזיקה לעשר דקות. זאת תובנה קשה, במיוחד בימים אלה בהם היפים והנכונים שלנו נלחמים בשבילנו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לקלל פה אחד את השני. אבסורד לא?

הלוואי שנזכור איך העם הזה, המפולג והקרוע, רק רצה לעזור ולתרום בהכל. הילדים שלנו אולי בקושי הספיקו ללמוד בבית הספר שנייה, קודם הם היו ילדי קורונה ואז ילדי אזעקות, אבל השיעור הכי חשוב זרם להם בדם במלחמה הזאת – וזאת נתינה בלי הבדלי דת, מפלגה או מיקוד. הם ספגו את זה. ממש כמו שהם סופגים את החרדה היומיומית של להיות ישראלי.

כל החגים שלנו מספרים את הסיפור הגלותי ההישרדותי, איך מנסים להשמיד אותנו כשאין לנו מדינה וצבא משל עצמנו (חוץ מט"ו בשבט, שזה חג על זה איך ניסינו להשמיד את כדור הארץ בעצם), אבל למה אין מועדים שמדברים על חורבן הבית במובן האמיתי של המילה? למה לא מלמדים אותנו באמת מה קרה שם בתשעה באב, כשפעמיים כבר היתה לנו עצמאות ופעמיים החרבנו את זה במו ידינו ובמו שנאתנו הפנימית, על כל הפערים, השבטים המפוצלים וחילוקי הדעות. למה ביום העצמאות לא מספרים לנו כמה זה לא מובן מאליו שיש לנו עצמאות, בהתחשב שאנחנו אלה שהחרבנו אותה פעם אחר פעם? שנבין כמה החברה שלנו היא דבר שברירי ולא מובן מאליו, ונשמור עליה מכל משמר.

במילים אחרות, חורבן בית שלישי זאת החרדה החדשה שלי. נעים מאוד, וממש לא היית צריכה לבוא. אבל זו ההרגשה, שהבית מתפורר לנו ונחרב עלינו.

עוד טורים של נגה ד'אנג'לי:
>> מאות מיליוני שקלים לחיזוק הזהות היהודית? הצחקתם אותי
>> מי כותב את העונה הזאת של החיים שלי? כי היא כבר הזויה מדי
>> שלושה ילדים צריכים אותי, ואני? אין אותי

אם אחרי השבת השחורה, וכל מה שעברנו מאז, ועוד אחרי שגילינו שאחים אנחנו – אנחנו עדיין קרועים – ההיסטוריה נותנת לנו "כיף". כמו הנודניק בשעון המעורר שאי אפשר להתחמק ממנו, היא שואלת אותנו האם נישאר חזקים מספיק כדי לשרוד יחד במדינה הזאת?

תמיד תהיתי מה זה אומר שנאת חינם. בימינו זה נראה כמו טוקבק, כל מה שאפל בעולם במשפט אחד סטייל "אמן תמותו כל הבוגדים אחים לנשק עוכרי ישראל". כן, העוכר הזה כרגע בעזה, יש סבירות שימות כדי שאתה תוכל להמשיך לשבת בבית שלך ולקלל. כשאני חושבת על זה, אחדות בעם ישראל זה כמו גוזייה – מחזיקה לעשר דקות. זאת תובנה קשה, במיוחד בימים אלה בהם היפים והנכונים שלנו נלחמים בשבילנו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לקלל פה אחד את השני. אבסורד לא?

בפרק הזה בהיסטוריה, כשיהיה כתוב על האסון שקרה לנו בשבת השחורה, נהיה חייבות לספר איך צמד המילים "בעזרת השם" הפך ל"בעזרת העם". כן, רק בעזרתנו

למה היינו צריכים כזה שבר מטורף כדי לפגוש את הלבבות אחד של השנייה, ולמה זה פג תוקף כל כך מהר? איך המפונים מאשקלון שפגשתי בקיבוץ מעגן מיכאל, דיברו עם אור בעיניים על הקיבוצניקים ששנים הסיתו נגדם, והיום מכניסים אותם לבתים שלהם ודואגים להם כמו משפחה? או המפונים משדרות שהתרגשו כל כך כשהאומנים נסעו לים המלח בהתנדבות כדי לשמח אותם. כולם נכנסו מתחת לאלונקה ועשו את הבלתי נתפס. כל הקשת החברתית התגלתה במלוא גווניה ויופיה.

אז בפרק הזה בהיסטוריה, כשיהיה כתוב על האסון שקרה לנו בשבת השחורה, נהיה חייבות לספר איך צמד המילים "בעזרת השם" הפך ל"בעזרת העם". כן, רק בעזרתנו. נצטרך לפרט לפרטי פרטים, שנזכור ונדע איזו חברה יש לנו בשעות החשוכות של הלילה. זה הדבר שצריך לזכור ולא לשכוח – לא רק את אויבינו שבאים לכלותינו, אלא גם את עמנו שלנו שבא לעזרתנו. והלוואי שנחזור לעצמנו. או בעצם, הלוואי שלא נחזור לעצמנו וללופ הזה שמחרבן לנו את הבית בכל פעם מחדש. מיצינו.