שלושה ילדים צריכים אותי, ואני? אין אותי

"לתפקד, לתפקד" כך אומר לי הקול, וגם "אש אש אש! יורים עליך, תכיני צהריים!". כבר כמה ימים שאנחנו במציאות של סיוט, והסטרס בגוף אמנם מוכר, אבל עכשיו מרגיש שהכל כאוטי ומפחיד מתמיד. 

>> "ביקשתם סליחה?": מובילת "אימהות בחזית" זועמת על הממשלה

המחשבות האלה עולות תוך כדי שאני מחברת את הגדול לזום, משכנעת אותו שייכנס כי אין ברירה – עברו יותר מדי חודשי חופש בלי להפעיל את המוח, ואחרי עשר דקות הוא צורח עליי שהוא לא מוכן לשבת ושזה משעמם. אני מבינה אותו ומתעצבנת גם, אבל האשמה שלי חוגגת שאני לא מספיק "על זה", ומה יהיה עם הקריאה שלו, ודאגות פתאום עפות למקומות אחרים של שגרה אבל שום דבר לא רגיל כרגע כי אנחנו נלחמים על החיים שלנו, ואילו חיים יהיו לנו אחרי המלחמה הזאת, מי יודעת?

המחשבות שוב נודדות. הילדה רוצה ללכת לשחק עם חברות וזה לא אפשרי אז אני יושבת איתה, ולרגע יש כמה דקות של הפוגה, ומזל שהיא צריכה אותי – אחרת הייתי שקועה בבכי ובטלפון ובידיעות שלא מפסיקות להגיע. אין כבר יכולת להכיל כל כך הרבה סיפורים, והתינוק עליי כל הזמן הזה, על הידיים, פתאום אני נזכרת שכבר צהריים ואכלנו קורנפלקס בתשע בבוקר והוא עייף ורעב ומה עדיף קודם – להאכיל או להשכיב? אני נותנת לו פרי ונלך לישון, אחר כך נעשה אוכל.

נגה ד'אנג'לי בממ"ד | צילום: באדיבות המצולמת

בינתיים בזמן הזה, אורי, בן הזוג שלי, מעמיס אוכל מהמסעדה שלו ונוסע לבתי חולים ובסיסים לחלק לחיילים. זה הדבר היחיד שעושה תחושה טובה בכל המצב הזה – להרגיש חיוניים איכשהו, העיקר לעשות. ותוך כדי שאני משכיבה לישון את הקטן, אני נשאבת שוב לטלפון ומתכתבת עם חברה שגרה ביישוב בעוטף עזה. רק לפני כמה שבועות התכתבתי איתה ולא האמנתי למה שאני קוראת: ״אני יושבת עם הילדים בממ"ד, יש לי סכין ביד. אנחנו 12 שעות פה והמחבלים בחוץ״. אשכרה הודעה שאני קוראת ולא מאמינה – זאת חברה שלי שנמצאה שם בתופת של חייה, של חיינו.

והלב איתם, עם היישובים בדרום. ועולה תחושת בושה גדולה על איך הגענו למצב הזה ואיך לעזאזל האנשים האלה יחזרו לחיים שלהם אחרי מה שעברו? ואיזו מציאות מורכבת מתרחשת רק כמה קילומטרים מפה, ובעצם על מה אני מתלוננת? אז שלא ייכנס לזום, שהילדה תשתעמם, שהתינוק יאכל אחר כך. אלה זוטות בהשוואה למה שהאימהות של הדרום עוברות עם הילדים. ואז אני נזכרת בסיפורי גבורה, שאלוהים תשמור, ואז שוב פרופורציות ואז שוב בכי ושוב דאגות והכל תוך כדי תפקוד, כי אני צריכה לתפקד פה עם שלושה ילדים שצריכים אותי, ואני? אין אותי, אני כל רגע מרימה את הראש מהטלפון אחרי עוד ידיעה מזעזעת מחרידה ומצמררת ומשחקת אותה כאילו כלום.

״החיים יפים״ נכתב בדיוק על הרגעים האלה, ההצגה הזאת מולם, כדי להגן עליהם ואולי בעצם להגן על עצמנו, ובסופו של דבר – זה מה שמציל אותי מהמצב הזה. אני חושבת מצד אחד כמה קשה להיות בתקופות כאלה עם ילדים קטנים, ומצד שני הם היחידים שמצליחים להחזיר אותי לעצמי ולאנרגיות כי אין ברירה, ומזל שהם פה לקרוא לי ״אמאאאא הוא חטף לי את השלט!!!״ וגורמים לי לקום ולהפסיק לכתוב עכשיו.