אחותו של החטוף איתי סבירסקי: "נקרע לי הלב"

ב-6.12, חודשיים לאחר שנחטף איתי סבירסקי לעזה, פרסמנו את הריאיון הזה שערכנו עם אחותו, מרב סבירסקי – שסיפרה על אות החיים שמסר לה מהשבי דרך החטופים ששוחררו. הלילה, 14.1, בשלהי היום המאה למלחמה, מפרסם חמאס סרטון ובו נראה סבירסקי לצד שני חטופים נוספים: נועה ארגמני ויוסי שרעבי. כיאה לטרור הפסיכולוגי של חמאס, לא ידוע מתי צולם הסרטון ומה מצבו של איתי ושל יתר החטופים מאז שצולם. 

מרב סבירסקי, אחיה התאום יונתן ואחיהם הצעיר יובל, מחכים לאחיהם איתי סבירסקי שיחזור הביתה משבי החמאס. "הוא יחזור, אני לא רואה מצב שהוא לא חוזר. אין לי שום פריבילגיה לחשוב ככה", היא אומרת, "הוא חייב לחזור, בשבילי, בשביל ילדיי ומשפחתי".

>> "הלב נשאר שם": רז בן עמי חזרה הביתה, בן זוגה ואבי בנותיה בשבי

כשישוב, יתברר לו שהוא יתום משני הוריו. על אמו, אורית (70), הוא יודע. במו עיניו ראה איך בני השטן יורים בה למוות, בעת ששהה אצלה בביקור בקיבוץ בארי, בסוף שבוע של השבעה באוקטובר. על מותו של אביו, רפי סבירסקי (71), הוא לא הספיק לגלות בטרם נחטף לעזה. ההורים היו גרושים, ויד הגודל הרעה מאוד גרמה לכך ששניהם נרצחו, כל אחד בביתו. הסבתא, אביבה סלע בת ה-97, ניצלה בנס, אבל המטפלת שלה נרצחה.

"אני מתה מפחד עם כל נשימה שלי. קיבלנו אות חיים מאחד החטופים שהשתחררו, ואמר שהוא ראה את איתי. אני מכירה את נפשו של אחי לעומק, ונקרע לי הלב"

מרב סבירסקי שמעה את דברי ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שאמר שאם לא נלך על עסקת חטופים יהיו לנו 130 רון ארד – והיא מבועתת. "אני מתה מפחד עם כל נשימה שלי. קיבלנו אות חיים מאחד החטופים שהשתחררו, ואמר שהוא ראה את איתי. אני מכירה את נפשו של אחי לעומק, ונקרע לי הלב. הוא ביקש ספציפית למסור לי שהוא בחיים, ושנעשה הכל לשחרר אותו".

וואו. הוא מסר לכם עוד משהו?
"אותו חטוף שהשתחרר סיפר שפיזית הוא בסדר, אבל שנפשית ורגשית מאוד קשה לו. מצד אחד יש אנחת רווחה לרגע מכך שקיבלתי אות חיים, אבל פתאום ישנה החרדה לשלומו. עד שלא יצאו אנשים מהשבי, לא הרשיתי לעצמי לדמיין, ואחרי ששמעתי ממנו – פתאום אני יכולה לראות אותו. כל רגע שנלחמים שם עכשיו ולא מוציאים אותו, מעמידים אותו ואת כל שאר החטופים בסכנת חיים".

איתי סבירסקי החטוף בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

את מרגישה שישראל לא מיצתה את עסקת החטופים.
"כן. לכן אין לי שום פריבילגיה לא לפעול. אחיי ואני לא עובדים מאז שאיתי נחטף, וגם בני המשפחה המורחבת שלנו מאוד פעילים. אנחנו בהישרדות. החיים שלנו מתחלקים ללפני השבעה באוקטובר ואחריו. אני פעילה בכל מקום שאני יכולה – פגישות בכנסת, בשגרירויות, בהפגנות ועוד. דווקא בגלל שאני יודעת שהוא בחיים, אני במלחמה על חייו. המדינה אמנם אחראית עליו, אבל המדינה לא מבינה את זה".

כלומר?
"הייתה אפשרות להמשיך. היו ויכוחים אם קודם עוד נשים וילדים, אבל כל נפש היא חשובה – ואני לא רוצה להקריב את אחי. הקרבתי מספיק. צריך להיות הסכם בין האזרח למדינתו, אח שלי בא לבקר את אמו בקיבוץ והתעורר לתוך תופת. כל אזרחי המדינה צריכים להבין שהדבר הראשון בסדר העדיפויות, הדבר הבסיסי שצריך לעשות היום, לפני מיטוט החמאס והביטחון העתידי – הוא להוציא אותם. הדיבורים על מיטוט החמאס, תוך כדי לחימה מסכנים את החטופים – זה לא הולך יחד".

הכעס של סבירסקי נוזל בין המילים. "האם אני כועסת? כועסת זה לא מילה", היא אומרת, "אבל רק אחרי שהכל יגמר יהיה זמן להבין מה קרה שם, ולמה לקח לצבא כל כך הרבה זמן להגיע. בשכונות של ההורים שלי לא היה צבא בכלל, ולהורים שלי לא היה שום סיכוי".

מרב סבירסקי | צילום: באדיבות המצולמת

אורית סבירסקי ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

>> "איך חיים עם האובדן הזה": חייה של הדר פרינץ בת ה-21 נגדעו במסיבה

"תצפיתניות דיברו, נגדת בכירה דיברה, וזה ממש בלתי מתקבל שלא הקשיבו להתרעות שלהן. עכשיו עוד הם אלה שמנהלים הכל, אי אפשר להאמין", היא אומרת בזעם, "מדובר בדבר שלא היה כדוגמתו, ולמעלה לא מבינים את גודל האירוע".

"אחיי ואני לא עובדים מאז שאיתי נחטף, אנחנו בהישרדות. החיים שלנו מתחלקים ללפני השבעה באוקטובר ואחריו. דווקא בגלל שאני יודעת שהוא בחיים, אני במלחמה על חייו"

"אם כל הפרקטיקה והקונספציות הוכחו כלא נכונות, צריך להיות יותר יצירתיים ולחפש אופציות נוספות להחזיר אותם", היא ממשיכה, "אחרת איך אני יכולה לבסס צעד חדש של אמון קדימה? איך אני אמורה לגדל כאן את ילדיי אם אחי לא מוחזר ואין לי מקום אחר ללכת אליו? יש מיליון דברים של מוות שצריך לתפעל כשמאבדים שני הורים שני הורים – מצבות, צווי ירושה, בירוקרטיה – אבל מה שהכי חשוב עכשיו זה להוציא את איתי. הוא נחטף מבית אימו, וכמוהו, רבים עברו חוויות נוראיות לפני שנחטפו – ואני לא רוצה לחשוב מה קרה להם מאז".

"כבר 60 יום שאנחנו בתוך הטראומה וחיים ב'הולד'. אין דרך להשתקם מזה", היא אומרת. "לא מדובר פה על חייל אחד, אלא על 130 משפחות. אין אפשרות קיום למדינה הזו אם היא אם לא תחזיר אותם".

רפי סבירסקי ז"ל ובנו איתי החטוף בידי החמאס | צילום: באדיבות המשפחה

>> החיילת שבן זוגה נפל בשבעה באוקטובר: "הייתי מחוברת אליו בכל וריד בגוף. מעתה, אחיה בשביל שנינו" 

"הטראומה שהוא חווה היא בלתי נסבלת"

מרב, 42, ילידת בארי, עזבה את הקיבוץ בגיל 20. כיום היא מתגוררת במושב טל שחר עם בן זוגה דן, גם הוא בן הקיבוץ לשעבר ושני בניהם, בני 7 וארבע וחצי. היא אמנית רב תחומית מוערכת, בוגרת לימודי תיאטרון חזותי בבצלאל, ועבודותיה הייחודיות מוצגות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ. בנוסף היא מורה ליוגה.
איתי הוא הילד השלישי במשפחה, רווק בן 38 המתגורר בתל אביב, ומטפל בשיטת "סאטיה" (בסנסקריט פירוש המילה הוא "קשב עמוק") – שיטה להתפתחות אישית, העוזרת לאנשים לחקור ולהתבונן ולהכיר את עצמם. "איתי מצא מקום שמתאים לו", אומרת אחותו, "היו לו הרבה לבטים אבל הוא למד להכיר את עצמו ולהתפתח. הוא אוהב אדם, יש לו יכולת הקשבה והכלה מהגדולות שראיתי. יש לו רצון אמיתי לעזור לאנשים. עד המלחמה ביקרנו כולנו הרבה בבארי, כי כל הסבים של הילדים שם, וגם הדודים. אני גם לימדתי שם יוגה מול עשרות תלמידים, חלקם נרצחו".

מה את יודעת על נסיבות חטיפתו של איתי?
"אימי כתבה לי שהם מתחבאים מתחת לשמיכות של הילדים שלי, חצי שעה לפני שנחטף, נותק הקשר עמו. הדבר האחרון שכתב הוא שאינו יודע מה עם אבא, האחים וסבתא. המחבלים נכנסו והתחילו לרסס, אימא נפגעה ואני מקווה שהיא נהרגה כמה שיותר מהר. איתי נעמד, ולקחו אותו בשבי. הטראומה שהוא חווה, כשאימא נרצחה מול עיניו, היא בלתי נסבלת. אימי עסקה במיינדפולנס ובבודהיזם, הייתה לה תוכנית ברורה איך ייראה הסוף שלה, והיו לה רשימות איך היא רוצה להיקבר. לא הצלחתי לשחזר אותן, כי הבית שרוף כולו. הוריי, שהתגרשו לפני הרבה שנים, היו כל אחד בשיא שלו, בזמן כל כך טוב עם עצמם ואיתנו. הם היו במקום של הרבה עשייה, ולמרות הגירושים הם נשארו חברים טובים – אימא חגגה לאחרונה 70 ואבא הזמין אותה להופעה של 'זהו זה'. ההלוויה שלהם נערכה בחולדה. הם נקברו זה לצד זו. היה חשוב לי שתהיה הלוויה מכובדת מול המוות האכזרי והכל כך לא מכבד שהיה להם".

"לפעמים בלילה, או במקלחת, מגיעים שבבים של רגש. הבן הצעיר שלי אמר לי אמירה מטורפת – 'אני רוצה שתהיה צפירה'. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לאזעקה, והוא ענה: 'לא, צפירה. כדי שאוכל לעמוד ולחשוב על סבא וסבתא'"

משפחת סבירסקי | צילום: באדיבות המשפחה

סבתך איבדה את בתה בגיל 97.
"כן, חשבנו שהיא כבר לעולם לא תצא מבארי, אבל בעקבות הטבח היא יצאה מהקיבוץ. היא גרה אצל דוד שלי ועכשיו עוברת לדודה אחרת, ואפילו הגיעה לכיכר החטופים. כשהיא הבינה מה בדיוק קרה, היא אמרה – איזו בושה".

אתם יודעים איך היא ניצלה בעוד המטפלת שלה נרצחה?
"הזיכרון שלה לטווח הקצר בעייתי, ואולי היא בוחרת לא לזכור. ממה שאנחנו מבינים הוציאו אותה מהממ"ד למרפסת, כנראה ריכזו שם עוד אנשים והיו הרבה מחבלים. סיפרו לנו שכשהמחבלים נכנסו אליה ואמרו לה 'עכשיו זה הבית שלנו', היא ענתה להם 'תפדאלו'. סבתא היא ממקימי בארי, סבא נפטר לפני שלוש שנים".

>> אחותה של רומי גונן מייחלת לשחרורה: "אני בטוחה שהיא בחיים"

שאר בני משפחתכם בקיבוץ שרדו את התופת?
"משפחתו של בן זוגי דן, בן הקיבוץ, שרדה, אבל דודתו תמי סוכמן, נרצחה".

בתוך כל ההישרדות יש לך זמן לרגשות, לכאוב, להתגעגע?
"לפעמים בלילה, או במקלחת, מגיעים שבבים של רגש. הבן הצעיר שלי אמר לי אמירה מטורפת – 'אני רוצה שתהיה צפירה'. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לאזעקה, והוא ענה, 'לא, צפירה. כדי שאוכל לעמוד ולחשוב על סבא וסבתא'. דרך זה אני מבינה שאנחנו אפילו לא בתחילת העיכול של מה שקרה, כי למי יש עכשיו זמן לרגשות. הבן הצעיר בחרדות, לא הולך אפילו לבד לשירותים. אני משתדלת לגונן עליהם, למשל, לא אומרת 'נרצחו', אלא 'מתו', אבל הגדול כבר קורא. זו המציאות הבלתי נתפסת שאנחנו חיים בה".

את לא רואה שום תמונת ניצחון?
"בעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר, עד כמה שזה קשה לשמוע, הפסדנו. אני עכשיו רוצה תקווה, והתקווה שלי היא להחזיר מהשבי את החטופים שנמצאים בסכנת מוות. למוטט את החמאס אפשר אחר כך. יהיה זמן".

מאבק המשפחות להחזרת החטופים | צילום: באדיבות המשפחה

ועכשיו את חלק ממיזם חדש.
"יחד עם קבוצת חברים אמנים, הרמנו מיצג עם שלט ענק – עוצרים הכל עד להחזרתם, עם השאלה – 'מה עשית היום כדי להחזיר אותם'. אנחנו הולכים בקבוצה גדולה ונעצרים כל פעם במקום, בשתיקה מלאה בלי לזוז. חברים הביאו חברים, וזה הולך וגדל. אני בתחושה שצריך לצרוח את נושא החטופים, אבל גם לשתיקה הרועמת יש כוח עצום. אני רואה את הדמעות של האנשים מסביב, את חוסר האונים. אני בתחושה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, אז אני לוקחת אחריות. אני במלחמה על חיי אחי".