"הלב נשאר שם": רז בן עמי חזרה הביתה, בן זוגה ואבי בנותיה נותר בשבי

את הריאיון הזה עם אלה בן עמי, בתם של אוהד ורז בן עמי, קיימנו רגע לפני שהיא ידעה שאמה ברשימת המשוחררות והמשוחררים של הפעימה השישית. אמש (29.11) היא שבה הביתה לבנותיה, אך בן זוגה ואביהן נותר בשבי. הינה הריאיון:

"נשארה עוד פעימה אחת בינתיים, ואני כל כך מחכה לאימא ומקווה שהיא ברשימה. מה נשאר לי? רק לקוות. אני כוססת ציפורניים מרוב מתח ומרגיש לי שעכשיו זה הזמן שלה", כך אומרת לי אלה בן עמי, רגע לפני שהפעימה השישית של החזרת החטופים יוצאת לדרך.

>> "אופטימיות זה החוסן שלה": קלרה מרמן בת ה-63 שבה הביתה משבי חמאס

"בהתחלה, כשהודיעו על החזרת נשים וילדים, היה ברור לי שאימא ברשימה כי היא אישה חולה. הייתי רגועה אבל כשעבר זמן, הבנתי שזה לא קורה והתאכזבתי", היא אומרת, "ההמתנה הזאת לרשימות החטופים שמוחזרים קורעת כל פעם מחדש את הלב. אני דואגת לה, היא חייבת לחזור עכשיו. אין עוד זמן אחר בשבילה".

"אני רוצה להיות אופטימית ולהאמין שיהיה בסדר. את התכונה הזו קיבלתי מאמי. היא מתמודדת בגבורה עם מחלה קשה ומסכנת חיים"

לאורך כל התקופה עשינו את כל המאמצים לשלוח לאימא תרופות דרך הצלב האדום. כבר בשבוע הראשון הגענו לצלב האדום בגרמניה, אחר כך אחותי נסעה במשלחת לוושינגטון ואז היינו גם בספרד – ושום דבר. הנוירולוגית של אימא פנתה גם היא, ואנחנו עדיין באפלה. כל יום שאימא לא כאן זו קטסטרופה. אני מתה מפחד שהיא תחזור וזה יהיה מאוחר מדי"

את אופטימית?
"אני רוצה להיות אופטימית ולהאמין שיהיה בסדר. את התכונה הזו קיבלתי מאמי. היא מתמודדת בגבורה עם מחלה קשה ומסכנת חיים, ואם תשאלי אותה מה שלומה, היא תגיד תמיד שהכל בסדר".

רז בן עמי החטופה בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

אלה בן עמי (23) מקיבוץ בארי מחכה כבר כמעט חודשיים לשני הוריה, רז ואוהד, בני 57 שניהם, שישוחררו משבי החמאס. אלה היא הבת האמצעית, בין אחותה הגדולה יולי, שנסעה עם משלחות כדי להדהד בעולם את נושא החטופים, לבין אחותה הצעירה נטלי. אמן רז היא בת הקיבוץ, שם מתגוררת גם סבתא שלהן, אימא של רז, ממקימות הקיבוץ, ואחותה של רז, איילת, המתגוררת שם עם בן זוגה ושני ילדיהם. הם ניצלו מהטבח הנוראי בשבעה באוקטובר. אביה של אלה, אוהד בן עמי, הוא מנהל החשבונות של הקיבוץ.

>> אמה ויולי בנות ה-3 חזרו הביתה עם אמן שרון. אביהן נותר בעזה

"ההורים שלי הכירו במימדיון בתל אביב, הם עבדו שם שניהם כמצילים. זה היה אחרי שאימא עזבה לתקופה קצרה את הקיבוץ, אבל הם חזרו לקיבוץ במהרה ואני כבר נולדתי בבארי", מספרת אלה, ומדגישה: "למרות מה שקרה לנו, זה הבית שלי לתמיד. יקח שנתיים-שלוש לשקם שם, אבל אני עוד אחזור לשם, כי זה המקום היחידי שאני מרגישה בו בבית. בכל מקום אחר אני מרגישה פליטה, גם בבית מלון בים המלח".

את חושבת שההורים גם יחזרו לבארי?
"אבא בטוח ירצה לחזור לקיבוץ. אימא לא".

לפני המלחמה חזרה אלה מטיול גדול של שבעה חודשים בדרום אמריקה, והשתלבה בתחום המכירות וקשרי הלקוחות של דפוס בארי שבקיבוץ. "מאז הטבח לא חזרתי לעבודה. הבוס שלי נרצח, והתחלתי עבודה אחרת – למען החטופים – וזו עבודה קשה", היא אומרת.

>> אביו נחטף, אמו נרצחה ואלמוג בן השנתיים נותר ללא הוריו

את נלחמת עבור הוריך כמו לביאה. מאין הכוחות?
"זו שאלה טובה, כי אני מאוד ביישנית ולא אוהבת לדבר הרבה, בוודאי לא בטלוויזיה ובעיתונות. הייתי ילדה חרדתית, שהפחד הגדול שלה תמיד היה חדירת מחבלים. כנערה סבלתי מהתקפי חרדה, בעיקר בתקופות של פיגועים. שירתתי בצה"ל כמשק"ית ת"ש בחיפה, אבל בעקבות הקושי לעלות על תחבורה ציבורית, עברתי לג'וליס. אחרי הצבא נסעתי לדרום אמריקה כשחזרתי, החרדות היו באקסטרים. כאילו הגוף ידע והרגיש, אבל עכשיו הרגשתי שאין לי ברירה, כי אם אני רוצה להחזיר את ההורים שלי – אני לא יכולה לשבת לשתוק".

"אני מקווה שאימא תחזור עכשיו כי היא בסכנה ממשית. אבא שלי לא כלול באף קטגוריה בשלב הזה, ועד שהוא לא יחזור הלב שלי ישאר שם"

אוהד ורז בן עמי החטופים בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

>> פולי כמעט איבדה את בנה בפיגוע. בנס הוא ניצל גם מהטבח בנובה

"אני מקווה שאימא תחזור עכשיו כי היא בסכנה ממשית", היא חוזרת ואומרת, "אבא שלי לא כלול באף קטגוריה בשלב הזה, ועד שהוא לא יחזור הלב שלי ישאר שם. לפעמים אני חושבת שההורים שלי רואים אותנו, אני מקווה שהם גאים בנו ומרוצים".

את חושבת שהם יחד בשבי החמאס?
"הייתה לי תקווה שהם יחד, אבל מרגיש לי שלא, כי ברגע שהתחילו לצאת משם ילדים ונשים, הבנתי שהפרידו ביניהם".

"מאז הטבח לא חזרתי לעבודה. הבוס שלי נרצח, והתחלתי עבודה אחרת – למען החטופים – וזו עבודה קשה"

רז בן עמי סובלת ממחלה שהתגלתה אצלה לפני 15 שנה. "היא חייבת ניתוח דחוף", אומרת בתה אלה, "היא לא עובדת, יש לה קצבה מביטוח לאומי, אבל היא אמנית שמתנדבת בתחום האמנות עם המבוגרים בקיבוץ".

>> היום שאחרי החיבוק: החוב הבא של ישראל כלפי החטופים

הסיפור של אלמה אברהם, בת ה-84 שחזרה לארץ במצב של סכנה לחייה, הפחיד אותך?
"מאוד. לאורך כל התקופה עשינו את כל המאמצים לשלוח לאימא תרופות דרך הצלב האדום. כבר בשבוע הראשון הגענו לצלב האדום בגרמניה, אחר כך אחותי נסעה במשלחת לוושינגטון ואז היינו גם בספרד – ושום דבר. הנוירולוגית של אימא פנתה גם היא, ואנחנו עדיין באפלה. כל יום שאימא לא כאן זו קטסטרופה. אני מתה מפחד שהיא תחזור וזה יהיה מאוחר מדי".

אלה בן עמי ואביה אוהד החטוף בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

יום שבת של השבעה באוקטובר מצא את אלה בדירת הצעירים הקטנה שלה בקיבוץ, יחד עם בן זוגה רז, בן מושב באר טוביה, שגויס למילואים בקומנדו הימי. הם הכירו במסגרת שנת שירות שעשו לפני הצבא בפנימיה לנוער בסיכון, ומאז הם יחד.

>> כפיר התינוק ומשפחתו נותרו בשבי – והרשת שבורה

"המחבלים ידעו שבאזור שלנו גרים צעירים בדירות יחד – ושחלקם לא בבית – אז הם התמקדו במשפחות. אימא ואבא גרו בשכונת הכרם בקיבוץ, בשכונה הכי קרובה לגבול", היא אומרת. משש בבוקר עד עשר בלילה היו השניים נצורים בממ"ד שלהם. עם אביה הייתה בקשר בוואטסאפ עד שנחטף ואמר לה שהשאיר צוואה על המחשב. המילים האחרונות ששמעה מאימא היו גם הן בוואטסאפ. "אני מפחדת", היא כתבה. החל משעה 10 וחצי בבוקר, היא לא שמעה יותר משניהם. תמונתו של אביה אוהד בתחתוני בוקסר וטי שירט פורסמה בטלגרם. על אימה רז לא ידעה דבר במשך שבועיים, עד שפורסמה תמונה שלה מובלת יחפה בשדות קוצים לצד עשרה מחבלים.

"באותו לילה של השבעה באוקטובר ידעתי שאני חייבת למצוא את אחותי", אומרת אלה, ומספרת כיצד אזרה אומץ ויצאה למסע חילוץ בליווי חיילים. יחד הם חילצו את אחותה שהסתתרה בביתה, ועוד 12 תושבים נוספים מהקיבוץ שהיו נצורים.

גיבורה שכמותך.
"זאת מילה גדולה. נכון שהצלתי אנשים אבל אני לא מרגישה גיבורה, כי את הוריי לא הצלחתי להציל".

אלה בן עמי והוריה אוהד ורז החטופים בשבי חמאס | צילום: באדיבות המשפחה

>> נשות ישראל, אתן שמש מתפרצת בעולם אפל ומעוות

את מרגישה שהשתנית, שהתבגרת מאז הטבח?
"קשה לי לענות על זה, כי אני לא מתעסקת בעצמי עם הטראומה שעברתי. אני עכשיו מרוכזת בהחזרת החטופים, רצה ממקום למקום, מדברת, מפגינה, ואחרי יהיה זמן לכל. אני חושבת על כל אלה שלא יחזרו ועל הרצח האכזרי שעברו. קבעתי להיפגש באותה שבת עם אחת הבנות שנרצחו, כי היא תכננה לטוס לדרום אמריקה. אני לא מאמינה שכבר לא אעזור לה לתכנן אותו, אותו ושהיא לעולם לא תגשים את החלום שלה לטייל שם".

יש בך כעס על מה שקרה?
"בוודאי. הייתה פשלה מטורפת, אבל קשה לי אפילו להגיד שמטעויות לומדים. אני לא מתמודדת עכשיו עם הכעס, כי יש לי סדרי עדיפויות אחרים עכשיו. כל יום אני מתפללת שיחזירו את שירי (ביבס, דב"א) והילדים הקטנים כפיר ואריאל, אבל הפשלה שהייתה היא בעיה עתידית. אחרי שכל השבויים יגיעו, נפגין נגד מה שהיה ונעיף את מי שצריך – אבל לא כרגע. עכשיו צריך רק להגיד מילים טובות לאנשים במטה של החטופים, לכל המתנדבים שעזבו את חייהם למען המשפחות, ויחד הפכנו כולנו למשפחה אחת גדולה. החיבוק החם מאנשי המטה הוא לא ברור מאליו. אימא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 57 ב-17 בנובמבר, היא לא הייתה שם אבל חגגנו לה בכיכר. חגגנו לה יום הולדת עם אמנים, ואני כבר רוצה לספר לה".

את מתארת את הפגישה שלכן?
"חיבוק. נשיקה. אימא זו אימא. יחד נחכה לאבא".