"הייתי מחוברת אליו בכל וריד בגוף. מעתה, אחיה בשביל שנינו"

"בדרך כלל יש שני הורים, כמה אחים והמון חברים לבן אדם, אבל בן או בת זוג, יש רק אחת או אחד. אף אחד לא יבין מה זה לאבד את יואב כבן זוג", מספרת לנו בדמעות עינב צמח (20), שבשבעה באוקטובר, איבדה את בן זוגה, סגן יואב מלייב ז"ל, קשר"ג (קצין קשר גדודי) בגדוד 77 של שריון, חטיבה 7. בסוף החודש, היו אמורים לציין שנתיים ביחד, היו להם חלומות על חתונה, משפחה וילדים, חלומות שנגדעו ברגע אחד באותה שבת ארורה כאשר יואב נהרג בהיתקלות עם מחבלים.

>> מה שקרה במטה האו"ם בניו יורק הוא אור בקצה המנהרה

"בין החפצים שלו גילינו פנקס שהיה בתוך המדים. מצאנו בו מכתב", היא מספרת, "הוא היה כתוב בכתב יד נמהר וחלש, כאילו הוא כותב בשארית כוחותיו – ובו יואב כתב: 'אלו 20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי, ויש מטח עכשיו. חושב עלייך ואחשוב כל המסע, אני אוהב אותך'. המשפחה שלו ואני גילינו את המכתב, בהלם, ומבינים שיואב השאיר לנו סימן שהוא לא שרד את המתקפה הזו".

"הייתי מחוברת אליו בכל וריד בגוף. פתאום ברגע אחד, את מאבדת את השותף שלך לחיים, את החבר הכי טוב שלך שאת מדברת איתו על הכל"

עינב צמח ויואב מלייב | צילום: באדיבות המרואיינת

צמח ומלייב, בני 20 מקריית אונו, הכירו בתיכון, היו באותה כיתה עם חברים משותפים. בתיכון התחברו, נעשו חברים טובים וחמישה ימים לפני גיוסה של צמח נהפכו לזוג. מלייב התגייס למסלול ייעודי לקצונה. "הוא טיפוס ציוני כזה, רצה קודם כל לתרום למדינה", מספרת צמח, ורק ביולי האחרון סיים את המסלול וקיבל את דרגותיו.

"יואב הוא טיפוס יחסית ביישן, ובכל זאת קיבל את תעודת מצטיין המופת של הקורס, תעודה המוענקת על ידי החברים", צמח מספרת. "הוא לא הבנאדם שבולט לך בעין. לוקח לו זמן להיפתח, ובמסלול הוא ממש השתנה ונעשה מרכזי. העובדה שקיבל מצטיין מופת, הסבה לנו הרבה מאוד גאווה. בטקס סיום שלו המ"פ שלו חילק תעודות לבני זוג, ושיבח אותנו ששרדנו את התקופה המאתגרת הזו ביחד. התעודות היו רעיון של יואב".

"אחד החיילים שלו שאל למה יואב רצה להגיע דווקא לשריון, למה לא יחידה מובחרת. יואב אמר שגם במקומות ה'פחות טובים' לכאורה, צריך אנשים טובים. הוא ידע שמצפה לו עבודה קשה, אבל זה מי שהוא"

תחזירי אותי לאותה שבת ארורה של השבעה באוקטובר.
"יואב היה במוצב יפתח, ליד מחנה זיקים. באותה שבת אני הייתי בבית, כשבערב סוכות עוד היינו ביחד. בשישי בצהריים הוא עוד הספיק לשבת עם המג"ד, שאמר לו כמה הוא גאה בו, כמה החיילים של מחלקת קשר מרוצים ממנו. הוא הלך לישון בשישי בלילה, וכתב לי 'אני אוהב אותך, לילה טוב אשתי'. רציתי מאוד להתקשר אבל הוא כבר התנתק, ולצערי פספסתי את שיחתנו האחרונה. הייתי צריכה לנסוע אליו באותה שבת, ובשבע וחצי, בקריית אונו, מקום מגוריי, הייתה אזעקה. רצתי לטלפון, ראיתי שהוא כתב לי שהוא במרחב מוגן כי יש טילים. בדיעבד זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו".

מה סיפרו לכם על מה שקרה?
"אנחנו יודעים שהוא היה קצין תורן בבסיס, מפקד כיתת הכוננות עם חיילים מגולני שהיו איתו באותו מוצב. בשש וחצי התחילו להם האזעקות, והוא רץ למיגונית עם החיילים שלו. בשלב מסוים הוא הבין שיש משקית ת"ש בשמירה בש"ג, ושהיא לבד. נעמה בוני ז"ל. התחילו לצאת אליה כמה חיילים, הוא, עידו הרוש ז"ל, יובל בן יעקב ז"ל, שניהם חיילי שריון וכיתת הכוננות של גולני. הם הותקלו במחבלים משלושה כיוונים והתפצלו. יואב הצליח לנטרל ולפגוע בארבעה מהם, וניהל את כל האירוע במקצועיות אינסופית. להבנתנו, הוא נפצע בקרב מול המחבלים, ובהמשך הקרב מולם איבד את חייו. הוא ניסה לעשות הכל".

המכתב האחרון שכתב סגן יואב מלייב | צילום: באדיבות המרואיינת

>> רב סרן א': "סיימתי להוכיח את עצמי. אני יודעת מה אני שווה"

"שיבצו אותו לגדוד שהוא מאוד רצה, גדוד 77 של שריון, חטיבה 7, והוא מאוד רצה את התפקיד", היא מספרת בגאווה. "אני זוכרת שלפני בואו לגדוד, אחד החיילים שאל את המ"פ למה יואב בחר דווקא בשריון, למה לא יחידה מובחרת. כשיואב הגיע לגדוד הם דיברו, ויואב אמר שגם במקומות הפחות טובים צריך אנשים טובים, ושהעבודה של קשר"ג בתוך גדוד שריון – היא הכי קשה. הוא טיפוס שאהב לעבוד קשה ולהשקיע, הוא רצה שיהיה לו קשה להתפתח, וללמוד בידיים – בעבודה קשה".

שומעים בכל אות שלך כמה את גאה בו.
"וואו, כל כך גאה. יואב היה מאוד ערכי ושם אחרים לפניו. אני יודעת כמה הרגעים האלה של הלחימה היו משמעותיים עבורו, הוא כתב את המכתב הזה בשארית כוחותיו כדי שאני והמשפחה נדע שהוא נלחם עד הרגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא רצה שאדע דרך המכתב שהוא חושב עליי, ואוהב אותי. המכתבים היו קטע כזה, הוא תמיד היה שולח לי מכתבים שאקרא בשעת ט"ש, ואני יודעת שככה הוא היה רוצה שאקבל את הסימן ממנו, בכתב ידו".

נורא ומדהים בו זמנית. היו לכם מחשבות על עתיד משותף?
"הוא היה קורא לי אשתי, דיברנו על להתחתן וילדים. לא היה לנו אגו, גם אם התווכחנו לדקה – התחבקנו, התנשקנו והמשכנו הלאה. היו לנו הרבה שיחות על על המשך החיים שלנו ביחד, ואני מאוד מתקשה להכיל את העובדה שלא יהיה לי את זה יותר".

"רצה לעבוד קשה". עינב צמח ויואב מלייב | צילום: באדיבות המרואיינת

את מסוגלת בכלל לחשוב על החיים ביום שאחרי?
"אני לא חושבת על ההמשך הרומנטי שלי. אני  מאוד מנסה לשדר עסקים כרגיל ולסיים את השירות הצבאי, אבל הקושי מתבטא בלישון לבד בלילה, הדברים הקטנים. הייתי עושה כל פעולה בסיסית איתו, קמה לצחצח איתו שיניים. כל החלטה קטנה אני לא מסוגלת לעשות כי כל החלטה הוא צריך לקחת בה חלק, ואני לא יכולה לשאול או להתקשר. פתאום בא לי לספר לו משהו ואין למי. זה כואב, וכל יום שעובר הכאב רק מתגבר. הגיעו לו חיים יפים טובים וארוכים, ומלא חלומות שהיה צריך להגשים".

>> ״אני האישה היחידה בחדר, מפקדת על גברים חובשי כיפה״

על מה חלם?
"הוא לא ידע מה הוא רוצה ללמוד בדיוק, אבל הוא מאוד רצה חיים משפחתיים. הוא אח בכור, תמיד דואג לאחים שלו, והוא כל כך רצה להקים משפחה. הוא היה בשלן מטורף, עם דמיון עשיר ומפותח. הוא שר, ניגן, כתב שירים. הוא למד גם פסיכולוגיה וגם פיזיקה. כזה הוא היה, שונה ומיוחד – גם הומני וגם ריאלי – ועם אינטילגנציה רגשית אדירה. כל החברים שלו ראו אותו כאיש הסוד שלהם".

רצה להקים משפחה. משפחת מלייב ועינב בטיול משותף לאמסטרדם בפסח האחרון | צילום: באדיבות המרואיינת

בימים אלה צמח מוקפת חברים שלא עוזבים אותה, החברים שלו, החברים שלה, כולם מכילים כל כך. יחד איתם נמצאת גם משפחתו של יואב, שרואה בצמח בת והיא רואה בהם כהורים. ובכל זאת, "אין תחליף ליואב בעולם הזה", היא אומרת בדמעות. "ההתמודדות שלי היא ההתמודדות שלנו. להמשיך לחיות, להנציח, כשכל כך קשה וחסר במקביל, זו מורכבות שאני לא יכולה לתאר לך".

"כשקשה אני נמצאת בכאב, וכשאפשר יותר לדבר אני מדברת – איתך, ועם כל מי שרק מוכן לשמוע", היא ממשיכה, "אני רוצה שידעו מי הוא, אני אעשה הכל בשביל שנינו ואני מאוד מקווה שהוא שומר עליי מלמעלה. הייתה לנו אהבה מיוחדת, שאני בטוחה שיש להרבה זוגות אחרים, אבל היינו דומים באופי, כולם אומרים לנו את זה. לכן כל כך הבנו אחד את השנייה. אני חושבת שלא כל גבר כותב מכתבים לבת זוג שלו, או עושה את המאמצים שהוא היה עושה לדבר איתי, גם כשהוא היה כל כך עסוק".

"הייתי מחוברת אליו בכל וריד בגוף", היא בוכה, וממשיכה בהשתנקות. "פתאום ברגע אחד לאבד את השותף שלך לחיים, את החבר הכי טוב שלך שאת מדברת איתו על הכל. המחשבות על העתיד מאוד מפחידות. הפחד שאולי לא יהיה לי המשך. זה מוזר לי שהוא כבר איננו, אבל עדיין הוא המקור שלי לחיות. הוא ההשראה שלי לעבור את היום. זה לא קשור למה שהוא היה רוצה, אני עושה את זה בשביל שנינו".

מה עוד נותן לך עכשיו את הכוח לקום בבוקר?
"אני מנסה ללמוד כל יום איך לעבור את היום. למשל יצאתי לריצה, ורציתי לשלוח לו הודעה, לספר לו שהצלחתי להגיע למספר הקילומטרים שרציתי. מה הייתי נותנת רק בשביל לדבר איתו עוד חמש דקות. הוא הכוח של החיים שלי. לקום מהמיטה בבוקר זה בשביל שהוא לא יכעס או ידאג, יראה שאני מסתדרת בשבילו. בנוסף, אני כל כך מעריכה את המשפחה שלו ואוהבת אותם".

"איבדתי את הבנאדם הכי משמעותי בחיים שלי", היא מתנשפת בכאב. "הוא נתן לי המון וכל יום מרגישים את המחסור העצום בלב. אבל אני יודעת שלקום בבוקר, זה עליי. לחיות, זה עליי, מעתה והלאה – אחיה בשביל שנינו".