"אני לא סומכת על אף אחד שיטפל בטראומה של הילדים שלי"

רב סרן ד', הייתה בביתה שבמרכז כשנקראה למילואים באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר, כמ"פ תצפיות דרום. את הריאיון המלא שרצינו לעשות עמה אנחנו עושות במקום זאת עם אימא שלה, מכיוון שמאז אותה שבת ארורה, היא עסוקה בלחימה.

>> עצוב כל כך: אוהד מונדר זכרי חגג יום הולדת 9 בשבי בעזה

"קיבלתי טלפון באותה שבת שחורה בשעה שש וחצי בבוקר", מספרת לנו אמה, חגית. "אחותה התאומה היא זו שמדווחת לנו באופן שוטף מה קורה איתן, וסיפרה ש-ד' ירדה דרומה. היא לא יכלה להגיע לחמ"ל שלה ברעים לאור מה שקרה שם באותה שבת, אז קיבלה הוראה להגיע למקום אחר מהמג"ד".

"תוך כדי כמובן, היא מנהלת את מה שקורה בחמ"ל שלה ברעים, מול הסמ"פ שלה, ב', שניהלה את שלושת החמ"לים בכיסופים, כרם שלום ורעים", מספרת חגית. "בשבע בבוקר היא צלצלה לשניה ואמרה שיש קטסטרופה במדינה".

מה היא אמרה באותם רגעים?
"שהורידו לתצפיתניות את כל האמצעים ונכנסו מחבלים מהרצועה, אין לה פרטים נוספים וזה האירוע".

חיילות צה"ל. אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

נשמע כמו כאוס.
"לגמרי. במקביל התחלנו לשמוע בחדשות על מה שקורה בדרום, ואני שומעת מהבת שלי ש-ט', המ"מ בחמ"ל כיסופים שהבת שלי אחראית עליה, הבינה שבחמ"ל שלה אין רק טילים, אלא גם חדירת מחבלים. בשלושת החמ"לים קיבלו הנחיה להשתמש בכל האמצעים שיש להם כדי לעכב את המחבלים, והשתמשו באחת המערכות עד שהשמידו להן אותה. הן הצליחו לעכב את המחבלים, ובזה ט', פקודה של הבת שלי, הצליחה להציל לא מעט חיילים, למרות שבחמ"ל שלה היו הרבה פצועים והרוגים".

>> עזרה בדרך: הנשים שמאירות את המקלטים קוראות לכן להצטרף

את יודעת לספר קצת מה קרה בשאר החמ"לים?
"הדבר הראשון שעשו, זה לדאוג שכל התצפיתניות משלושת החמ"לים יגיעו מיד לחמ"ל כדי להבין את השתלשלות העניינים. זה נוהל ש-ד' הכניסה כשהגיעה לגזרת עזה, מגזרת לבנון בה שירתה קודם. כשהיא הגיעה לגזרת עזה, היא הופתעה מכך שאין נוהל כזה. אמרו לה לא פעם שהיא מגזימה, אבל הנהלים האלה גרמו למפקדות שלה לתפקד למופת במהלך האירוע. בזמן שירו שם על החמ"ל שלהן, הן הכניסו אליו פצועים שנפצעו מהמתקפה בבסיס, וטיפלו בפצועים בעצמן. אני לא יודעת אפילו אם היה שם חובש".

"אני לא סומכת על אף אחד שיטפל בטראומה הכללית ובטראומה המשנית של הילדים שלי מטעם הצבא או המדינה. היחידים שאני סומכת עליהם הם אנחנו ההורים"

לא יאמן שהתצפיתניות הן אלה שטיפלו בפצועים, וכל זה בזמן שחלקן על העמדות?
"ל-ט' מגיע צל"ש. היא הצילה את כל החיילות שלה. אם היא לא הייתה מעכבת את המחבלים, התצפיתניות שלה היו נשארות מול העמדות שלהן גם בזמן שיורים להן על דלת החמ"ל. הן שאלו אשכרה אם אפשר להפקיר את העמדה, גם כשירו על החמ"ל שלהן עוד ביקשו אישור אם הן יכולות לזוז".

חגית, עובדת במחלקת הכספים של "בונות אלטרנטיבה", בתחושה שלא רק שצה"ל נתפס "במחדל הנוראי הזה", כדבריה, עם המכנסיים למטה, אלא שהוא גם לא היה ערוך מבחינת ציוד. לטענתה, רק כשדיברה עם ד' בתה כשבוע אחרי המתקפה, הבינה את החוסרים וחשבה איך תוכל לסייע.

>> "אתמול בפעם הראשונה הודיתי בזה שאני ניצולת שואה"

"הבנתי שלא מגיע למוצבים שלה ציוד", אומרת חגית, "המחבלים השמידו כל כך הרבה ציוד בחמ"לים של התצפיתניות באותה שבת, כך שלא היו להן אפילו מזרנים, ואת המעט שהיה להן הן חלקו עם הלוחמים שהגיעו למוצב. גם תשתיות המים נפגעו והן לא התקלחו שבוע, צחצחו שיניים עם מים מבקבוקים".

ואז ניסית לעזור גם את?
"אני עובדת מול צה"ל והיחידות כבר הרבה שנים, אני שוחה בעולם הזה, ואם אפשר היה להגיע אזרחית למוצבים האלה – הייתי שולחת משאיות של ציוד ומגיעה. זה התעכב בהמון מקומות. באותו יום שישי כשהבת שלי התקשרה, כתבתי פוסט בשלוש לפנות בוקר, ובין היתר גם כתבתי ישר הודעה למורן זר קצנשטיין מ'בונות אלטרנטיבה' וביקשתי עזרה. אין תחתונים, אין גרביים, אין מזרונים. בשבע בבוקר הטלפון שלי התפוצץ מהודעות. מורן כמובן הקפיצה את כל המערך ב'בונות', שעבדו יחד עם 'אחים לנשק', והם עשו עבודה מטורפת. כולם יצאו מהבית, עזבו הכל ואספו המון ציוד – ובשבת בצהריים הכל חיכה למשאית שהגדוד שלח שיגיע לתצפיתניות".

"לטענת צה"ל יש ציוד לכולם, אבל בשורה התחתונה זה לא מגיע למי שצריך", חגית טוענת. "עשינו כאן עבודה מטורפת כדי שזה יגיע למי שצריך. זה עצוב שזה המצב. המדינה לא מתפקדת, מוסדות המדינה פשוט לא מתפקדים. מלחמת יום כיפור נראית בדיחה לעומת מה שקורה פה. אני כמובן לא מזלזלת באף חייל, אבל המחדל הוא עצום. התצפיתניות ראו המון דברים שנראו לא רגילים והן התריעו. אני דיברתי עם הבת שלי, וברמה האישית בתור אימא ואזרחית במדינה, כל הדבר הזה מסתכם בעיניי בשתי מילים – חטא היוהרה".

רבים אומרות ואומרים זאת, לא רק את.
"ובצדק. אני חושבת שהקונספציות, גם של הצבא וגם של השלטון, והיהירות הזו שאנחנו הרבה יותר מוצלחים, מתקדמים טכנולוגית ויודעים יותר מכולם – פשוט גרמו לכך שהתיאוריה שזה לא יכול לקרות – התפוצצה. הדרג המדיני הוא ביזיון אחד שלם. מדובר באנשים שעסוקים בלשמור על הכיסא שלהם, ואנחנו לא מעניינים אותם כאזרחים".

>> רוצה לסייע לנפגעי חרדה? 4 העקרונות לזכור בזמן אמת

"אני לא סומכת על אף אחד שיטפל בטראומה הכללית ובטראומה המשנית של הילדים שלי מטעם הצבא או המדינה", חגית מוסיפה. "גייסנו דרך 'בונות אלטרנטיבה' מאות אלפי שקלים רק עבור התצפיתניות, וכדי להקים מערך סיוע נפשי לכל מי שתצטרך. היחידים שאני סומכת עליהם הם אנחנו ההורים, וגם מול הקואליציה הישראלית לטראומה שעושים עבודה מטורפת – וכמובן שלא מתוקצבים כמו שהם צריכים להיות. המדינה מעדיפה לתקצב דברים אחרים. אני אטפל בילדים שלי באופן פרטי, ובצורה הכי טובה שאני אוכל כדי לעזור להם להתמודד עם מה שקרה".

חגית | צילום: באדיבות המצולמת

לחגית, מהיישוב מכמנים בצפון, שלושה ילדים בצבא – תאומות שבקבע, ובן צעיר יותר שהשתחרר לפני כחודש וחצי ונקרא למילואים בבית הספר לצניחה. לבנה, כך מתברר, יש חברים שהיו במסיבה ברעים ונרצחו. כאם, היא מודאגת איך גם הם יתמודדו עם המצב. "לבן שלי יש חברים שהיו במסיבה ברעים ונרצחו. יש לו חברים שחזרו והם לא אותם אנשים, חברים נרצחו סביבם בערימות", היא מספרת בכאב. "הטראומה המשנית של כל אזרח במדינה שמכיר מישהו שהיה שם, זה בסדר גודל שאני לא יודעת איך המדינה תתמודד איתו. יש פה טראומות למיליוני אנשים, ובכל זאת קראו לו למילואים והוא התייצב, בלי לחשוב פעמיים".

>> תום יער מרסקת לנו את הלב בפוסט שכל אימא בארץ תזדהה עמו

ובכל זאת, בעוד ילדיה עולים על מדים ומתייצבים בבסיס בלי לחשוב אם כן או לא, קשה לה עוד יותר להשתחרר מהמחשבה ש"האגו ממשיך לשחק תפקיד במערכה הזו", כדבריה. "חטא היוהרה לא עובר ביום אחד. יש לנו עם מדהים ומטורף, אבל הנהגה אין לנו. ומה שיש – לא מגיע להם עם כמונו. אני רכזת ביטחון ביישוב שלנו, ובן הזוג שלי הוא סגן מפקד כוננות ביישוב – וגם לנו ביישוב מכמנים בצפון, אף אחד לא דואג. אנחנו גרים בגליל, יש מסביבנו לא מעט כפרים ערביים. היום שקט פה, אבל לא יודעים מה יקרה עם הכניסה לעזה. בנוסף לכל, בן זוגי, שיש לו שלושה ילדים משל עצמו, צריך לחשוב על מה קורה עם בנו שבסיירת גבעתי ומי שומר עליו. שנינו לא סומכים על אף אחד".

סיפורי הזוועות של חגית לא עוצרים רק בבתה, ילדיה ובן זוגה וילדיו. גם אחותה, שגרה בקיבוץ ארז שבעוטף עזה, חוותה תרחישי בלהות. "הגיס שלי נלחם עם כיתת הכוננות במשך ארבע שעות בלי אף חייל, אף חיל אוויר, היחידים שבאו לעזור היו חלק מכיתת הכוננות של אור הנר", היא מספרת בעצב. "נהרג להם חבר מכיתת הכוננות, ואחותי, פרמדיקית במקצועה, הייתה צריכה לקבוע לו מוות בווידאו כי אי אפשר היה להגיע לשם. איזו טראומה, איזו מציאות שוברת".