"אני לא מעכלת": רוני אפללו ניצלה בנס מזוועות החמאס
רוני אפללו מכפר עזה ומשפחתה ניצלו בנס מהמתקפה הרצחנית של חמאס, אבל הקיבוץ שלהם הוחרב עד היסוד וספג אבידות רבות וכואבות. כך נוכל לעזור להם לשקם את ביתם
קיבוץ כפר עזה, אחד מהקיבוצים הוותיקים והמבוססים של העוטף, עומד כעת מושחר בחורבותיו. בזמן ששורדי התופת, בני ובנות הקיבוץ, מצאו עצמם נעים בין הלוויה להלוויה ונפרדים מעשרות הנרצחים, הם דאגו לצאת מיד למאבק שיקום הקיבוץ ופתחו בקמפיין מימון המונים עבור הצלתו.
>> "רק רוצות לשרוד": הטרגדיה הכפולה של תושבות שדרות ואופקים
ועדיין, ניצולי הקיבוץ יודעים שעליהם להבין, ראשית, מה אירע להם. "אני עוד לא מבינה", משתפת רוני אפללו (22), בת משק מכפר עזה, ששרדה יחד עם כל משפחתה את הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. "אתמול בפעם הראשונה הודיתי בזה שאני ניצולת שואה. כשהגעתי לשפיים, איפה שכמעט כל אנשי הקיבוץ שלנו נמצאים עכשיו, פתאום הבנתי את הזוועות. את שומעת עוד סיפורים ועוד סיפורים, ומתחילות להגיע העדויות של האנשים ושל זק"א. הבנתי שאין מה לומר, זו הייתה שואה, זה מה שזה".
"אני מרגישה שמכרו אותי, את הקיבוץ שלי, את המשפחה והחברים שלי – כי המדינה התרגלה שיש חצר אחורית שנקראת כפר עזה וסופגת הכל"
טנקים של צה"ל בקיבוץ, קרבות ירי על הגגות
"ההורים שלי הגיעו לקיבוץ לפני 30 שנה ונשארו. נולדתי וגדלתי כאן, ואני עדיין חיה כאן עם אימא שלי ואחי בשכונה החדשה הקהילתית, אבא שלי חי בתוך הקיבוץ", מספרת אפללו.
איך הכל מתחיל ביום שבת?
"המשפחה המורחבת שלי עשתה אצלנו חג, חלקם גם שומרי שבת אז הם היו צריכים להישאר אצלנו לישון. ביום שישי בערב החלטתי שאני יוצאת למועדון בבאר שבע והתעכבתי קצת, אז נכנסתי בשעה שש ורבע בבוקר הביתה. לא התקלחתי, לא הסתרקתי, הייתי כל כך עייפה ופשוט ישר נכנסתי למיטה. בערך אחרי חמש דקות התחילו פיצוצים ברמה שלא שמעתי בכל שנותיי בקיבוץ".
>> מנכ"לית מאמאנט ובנותיה ניצלו מחדירת מחבלים: "פגשנו את פני האימה"
"אני גרה ביחידת דיור בתוך הבית של אימא שלי, והיא נמצאת בקומה השנייה עם כניסה נפרדת. כשיש צבע אדום אני בדרך כלל לא יורדת למטה לממ"ד כי אני מפחדת שהפגיעה תתפוס אותי במדרגות, אז אני פשוט נשארת לשבת", היא ממשיכה, "אז התיישבתי, ואני שומעת שזה לא נגמר. זה נהיה יותר חזק, ויותר מפחיד. אחרי כמה דקות שפשוט חיכיתי שזה ייגמר, בן דוד שלי אמר לי לרדת. הייתי כל כך עייפה וכל כך רציתי את המיטה שלי, שמתי על עצמי מגבת, לקחתי איתי מטען, ורצתי לממ"ד בלי לנעול את יחידת הדיור או לסגור את השער. כל המשפחה שלי הייתה שם, 11 אנשים, הילדים הקטנים עוד ישנו, התחלנו להתעדכן במה שקורה וחיכינו שייגמר".
מתי אתם מבינים שמשהו רציני קורה?
"הדלקנו טלוויזיה, ואז התחילו להגיע התראות על חדירת מחבלים. לא הבנו את החומרה של זה עד שהתחלנו לקבל סרטונים והודעות מכל מיני קבוצות, של הקיבוץ ושל שדרות, שם נמצאת שאר המשפחה שלנו. הרבש"צ של הקיבוץ לא עונה, הסגן שלו לא עונה, אנחנו לא מקבלים הודעה מכיתת הכוננות של הקיבוץ, והכל בערפל מאוד מוזר. אחר כך התחילו הודעות יותר רציניות, 'המחבלים כאן ממש מחוץ לבית שלי', 'איפה הכוחות?', ואף אחד לא עונה. חלק מהתושבים לקחו את העניינים לידיים, ביקשו מאנשים לשלוח להם מיקום וניסו להגיע לכוחות שיחלצו. כל מי שהכיר אנשים בצבא או שיכולים לעזור, שלח הודעה. התושבים עשו את מה שהצבא והמדינה לא עשו".
>> מפקדת הגדוד שהוקפצה למילואים בזמן ששהתה בממ"ד בעוטף
"הקמנו חמ"ל בוואטסאפ", מספרת אפללו, "ואנשים לא מפסיקים לכתוב בקבוצות: 'חבר'ה הם אצלי, ירו בי, הם נכנסו אליי לממ"ד'. בשלב מסוים, אני נזכרת שיש לי מצלמה ברכב שמצלמת מחוצה לו. במשך 21 השעות בהן היינו בממ"ד, ישבנו על המצלמות וצפינו במה שקורה. ראינו שנכנסו לבית מולנו, הבנו שהיו על הגג שלנו מחבלים, ראינו אותם בכל מקום. דיווחתי על המיקום שלי, על זה שהם נכנסו לגינה ממול, פותחים את הרכבים, רצים מבית לבית. אחרי כמה דקות שאני מדווחת ברצף מגיע כלי צה"ל ומפציץ. אלה היו שעות של סיוט אחד גדול, כי את לא מבינה בכלל מה את שומעת: את שומעת קסאמים, שומעת כלים של צה"ל שנמצאים בקיבוץ, ושומעת יריות על הגגות. זה מחוץ לבית שלך".
מתי בפעם הראשונה מגיעים כוחות?
"בשעה שבע בבוקר נכנס אלינו כוח צבאי. התפרקנו לחלוטין. הם נכנסו, בדקו את החדרים, ואמרו – 'תברחו מיד מהבית'. טוב, החייל אמר – אנחנו עושים. פתאום, כמו נס, נכנס שכן שלי, שהוא איש צבא, ואמר – 'אתם לא בורחים לשום מקום. הקיבוץ מפוצץ מחבלים, אם תצאו החוצה – תיהרגו'. הוא איפס את הכוחות ואמר להם לא לומר לאף אחד לברוח. אף אחד לא ידע לאן ללכת, המפקדים שלהם כנראה נהרגו. היו המון כוחות והמון בלגן, אז השכן שלנו לקח את הכוח הזה והסתובב איתו כדי לקבל תמונת מצב ולעזור למי שצריך בתוך השכונה שלי, שהייתה עמוסת מחבלים".
צעדת המוות של כפר עזה
"חזרנו לממ"ד", אפללו ממשיכה לספר, "באיזשהו שלב היה לי התקף חרדה, או התקף אסטמה, מה שלא קרה לי שנים. הרגשתי שהאוויר בממ"ד נגמר, אבל אי אפשר אפילו לפתוח קצת את הדלת כי אנחנו לא יודעים מה קורה בחוץ. זה היה נורא, התחלתי להתנשף בכבדות. כולנו התפנינו בדלי בתוך הממ"ד, 11 אנשים, כי אי אפשר היה לצאת אפילו לרגע".
>> 30 רופאי שיניים מול מאות גופות: עבודת הקודש של מתנדבי מז"פ
בערך בשעה שתיים וחצי בלילה מגיע כוח נוסף לבית משפחת אפללו. "אמרו לנו לא לפתוח לכל אחד, אז הכוחות היו צריכים להגיד לנו איזו מילת קוד כדי שנדע שזה הם. כח של יחידה מובחרת השתלט על כל הבתים בקיבוץ והתחיל לפנות תושבים. הם אמרו לנו לקחת כמה דברים ושהם יפנו אותנו. זה הרגיש לא מציאותי, כמו משחקי יציאת מצרים, כשהיינו ילדים ובאמצע הלילה באו לקחת אותנו לטיול. הבית היה מלא זכוכיות, אז מפקד הרים אותי לדירה שלי בסחיבת פצוע ונתן לי חמש דקות לאסוף כל מה שיכולתי ולצאת".
איך נראית העזיבה את הקיבוץ?
"הוליכו את כולנו לבית של שכנים שלי, ריכזו אותנו למשך 40 דקות, ואז התחילה ממש צעדת המוות. אנחנו הולכים כשהחיילים מסביבנו, ובשלב מסוים עצרו אותנו וביקשו מהתושבים שיש להם כלבים לבוא קדימה. בדיעבד הבנו שהסבירו להם שכל גדר הקיבוץ מלאה בגופות ובדם, אז לקחו אותם קדימה כדי שהכלבים לא ישתגעו. המשכנו לצעוד, כל הקיבוץ מלא בכתמי דם, מכוניות מפוצצות, נראה ממש אחרי מלחמה. היו עדיין יריות מסביב, צבע אדום ופיצוצים. היינו פשוט בחוסר ודאות מוחלט. לא ידענו מי נרצח, מי חטוף, אף אחד לא ידע כלום. הגענו לתחנת דלק שנראתה אחרי טבח. נעליים מוכתמות בדם בכל מקום, הכל בזוז, הכל שבור והרוס, וחיכינו שם עד שיגיעו הסעות".
>> באו לחזק: אלה הסלבס מחו"ל שתומכים בישראל
"הסיעו אותנו במשאית צבאית פתוחה בשעה ארבע בבוקר", היא ממשיכה לתאר, "כשהגענו לקיבוץ סעד מעבר לכביש, אמרו שיש התראה של ירי טילים ושצריך לרדת ולחכות. היה קור לא נורמלי, הוצאנו את כל מה שהיה לנו בתיקים רק כדי להתחמם קצת. לאחר מכן יצאנו לדרך לנתיבות, שם השאירו אותנו באולם ספורט גדול, ופשוט נרדמנו, היינו כל כך עייפים. באזור שמונה וחצי בבוקר פינו אותנו לשפיים".
"גם אם מישהו יאמר לי שמצאו עוד גופה, אני לא אבכה ולא אצרח. אני מדחיקה"
את מעכלת?
"ממש לא. בתוך הלב שלי אני עוד לא יודעת שעברתי את זה. מה זה הקסאמים שעברנו עד עכשיו בלי הפסקה, לעומת מחבלים. אני כן יודעת שהייתה עליי השגחה עליונה. החברים שלי נרצחו, ובאותה מידה יכולתי אני לא להיות פה היום. אני לא בשום רוגע, אבל גם אם מישהו יבוא ויאמר לי שמצאו עוד גופה, אני לא אבכה ולא אצרח. אני מדחיקה. אני לא יודעת אם זה טוב שאני לא מעכלת מוות של אנשים, הייתי רוצה להבין מה קורה כאן, אבל הראש שלי עוד לא שם. כל המשפחה שלי שהייתה איתי בממ"ד ניצלה, אני אדם מאמין ואני מאמינה שבורא עולם שמר עליי, כי כמו שבבית לידי נרצחו אנשים – אף אחד לא באמת היה חסין לסיטואציה הזו".
מה אתם יודעים על המצב של הכפר עכשיו?
"אני מאוד סנטימנטלית ביחס לדברים שלי – אני מאוד אוהבת את כפר עזה, אני מאוד אוהבת את הבית שלי, ונשארו מאחורינו פשוט חורבות. אבא שלי היה בקיבוץ יומיים אחרי ושלח לי סרטונים מאיך שהיחידה שלי נראית. הבית שלנו עוד יחסית במצב טוב לעומת הבתים שלא נשאר מהם כלום. לאט לאט חברים שנכנסו לקיבוץ צילמו הכל – מכוניות שטנקים עלו עליהן, בתים שרופים עד עפר, אי אפשר אפילו להוציא משם משהו. שכונות נחרבו לחלוטין, מאות גופות של מחבלים בקיבוץ, פשוט חורבה, מקום שהוא לאחר מלחמה. אני אפילו לא יכולה לומר לך אם ראיתי את זה אי פעם בסרט, סט שנבנה כל כך אמין – בתים מפוצצים, קירות שנפלו, חלונות שהתנפצו לרסיסים, רכבים שאי אפשר להציל. אנחנו פשוט צריכים לבנות את המקום מחדש, מאפס".
>> "חייכתי כי רציתי שאם אימא שלי תמצא את הגופה שלי, היא תראה אותי מחייכת"
"יש לנו עשר לוויות ביום", היא ממשיכה, "התמונה עוד לא ברורה עד הסוף והלב שלי לא יכול להכיל את הכאב. ספגנו את אחת המכות הקשות שהיו במלחמה. פעם, כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה, הייתי אומרת שאני גרה בשדרות כי אף אחד לא ידע איפה זה כפר עזה. היום אין אחד שלא יודע איפה זה כפר עזה, אבל הייתי מעדיפה שכבר ימשיכו לא לדעת".
"מכרו אותי, את הקיבוץ שלי, את המשפחה והחברים שלי"
עכשיו, כשתושבי כפר עזה נאבקים לגייס תרומות עבור החזרת הקיבוץ לימים שלפני ה-7 באוקטובר, אפללו חוזרת אחורה, אל הימים שכפר עזה היה פשוט הבית שלה. "תמיד היינו צוחקים על זה שכפר עזה הוא הקיבוץ הכי עשיר במועצה, כי היו מגיעים אלינו המון תורמים לראות מהקיבוץ את עזה", היא משתפת, "אבל יותר מהכל – כפר עזה הוא הבית שלי. תמיד הצעירים רוצים לפרוש כנפיים, לחיות את תל אביב והמרכז, אבל אני תמיד ידעתי שאותי מכפר עזה לא תוציאו, לא יקרה לעולם. אני נולדתי בקיבוץ הזה, גדלתי בו, התחנכתי בו, ואני יודעת שאחזור אליו".
למה את מרגישה כל כך מחוברת לקיבוץ?
"אני מחוברת לשקט של הקיבוץ, לאנשים שבו, לאיכות שבו. כפר עזה הוא אהבה, הוא משפחה, הוא זכרונות הילדות שלנו – של העפיפוניאדה, של קריאת המגילה ושל חגים יחד. גם כשישאלו אותי מה אני זוכרת מהמקום הזה, זה מה שאגיד, ולא את מה שחווינו בו לפני ב-7 באוקטובר. יש המון אנשים שלא ירצו לחזור, אבל אני יודעת בכל הלב שלי שאני לא מוכנה לוותר על הבית שלי. שם גדלתי, שם אני רוצה לגדל את ילדיי, אף אחד לא יבין את החיבור למקום הזה. אף אחד לא יוציא אותי מכפר עזה, לעולם".
מה התחושות שלך היום לגבי המדינה? הצבא?
"אני מרגישה שמכרו אותי. לא יכול להיות שהצבא הכי חזק בעולם לא יכול להתמודד עם סיטואציה כזו. אני מעריכה את הלוחמים שלנו והכעס שלי הוא לא כלפי הצבא, הוא כלפי ההתנהלות שלהם ושל המדינה. זה לא הגיוני שיש התראות ולא לוקחים ברצינות, שיש פרצות בגדר ואף אחד לא יודע. זה לא הגיוני שיש דחפור שמוריד את הגדר ולא נורה עליו טיל. מכרו אותי, את הקיבוץ שלי, את המשפחה והחברים שלי – כי המדינה התרגלה שיש חצר אחורית שנקראת כפר עזה וסופגת הכל. המדינה הזו לא תשכח את היום הזה, אף אחד לא ישכח את היום הזה, היום בו הפקירו אותנו למות שם. זה לא הגיוני שבמשך שעות מתחננים לעזרה של הצבא ולא מגיעים, שמגיעים כוחות ולא מצליחים לתפעל את הסיטואציה".
"תמיד סמכתי על הצבא שלי, שירתתי בצבא, כל האזור שלנו מלא באנשי ביטחון וצבא, אחוז גיוס מאוד מאוד גבוה. כשמגיע תורנו שישמרו עלינו – לא שומרים עלינו?", היא אומרת בכאב, "איפה המודיעין שלנו? איך במשך שעות אנחנו לא מקבלים עזרה? רק שמענו כל הזמן 'הכוחות בדרך, הכוחות בדרך'. בדרך כלל, על כל תנודה קטנה בגדר, כל צה"ל מגיע אלינו. מה קרה כאן? אנחנו לא נדע כלום בתקופה הקרובה, המדינה לא יודעת מה לומר. אני לא מדברת איתך על ימין ושמאל, כל הממשלה הזו צריכה לתת דין וחשבון על מה שקרה לעוטף, על הפקרת העוטף".
את מאמינה שתצליחו לשקם את הקיבוץ?
"יש כאן כל כך הרבה אנשים שעוזרים ותורמים, מהארץ ומחו"ל, ואני מאמינה שכולם יתגייסו כדי לעזור לנו להשיג מחדש את שגרת החיים שלנו ולבנות את הקיבוץ הזה מאפס, כי באמת לא נשאר ממנו כלום. אנחנו פה בשביל לבנות את הבית שלנו מחדש, ואני רוצה להאמין שגם אלו שכרגע אומרים שהם לא יחזרו לקיבוץ אומרים את זה מתוך כעס, פחד וחוסר ודאות. בסוף כולנו ניקח את עצמנו בידיים ונחזיר את כפר עזה לימיו הטובים ומעבר לכך. סיימנו להיות החצר האחורית של המדינה הזו. לא מעניין אותי שום דבר מלבד הבית והביטחון שלי ושל החברים והמשפחה שלי, של כל העוטף. אנחנו כרגע עסוקים בלשקם את הנפש שלנו, אבל אנחנו אנשים מאוד חזקים, עם חוסן גדול. אנחנו דור הקסאמים, שעכשיו חווה גם מחבלים, ולא יקחו את ההתחשלות הזו מאיתנו. כפר עזה כאן כדי להישאר".
***
מטרת הקרן לשיקום כפר עזה היא לסייע באיתור הנעדרים והחטופים, לסייע למשפחות הקיבוץ בכל צרכיהן הפיזיים והנפשיים וכמובן – לשקם את הקיבוץ האהוב של רוני אפללו, חבריה ומשפחתה. גם בשעה הקשה הזו, הקימו חברי הקיבוץ והדורות הממשיכים חמ"ל מאולתר שתפקידו לתת מענה מלא לכל צורכי הקהילה. כעת, הם זקוקים לכוח ותנופה ראויה להתחיל במסע השיקום הארוך של ביתם.
לתרומות: giveback.co.il/project/74858