קובי בראיינט מת, אתן מתבקשות למחוק את האונס האלים שהואשם בו

אחד הנושאים שאינני בקיאה בהם הוא כדורסל מקצועי. אבל על רגשות של בני אדם אל מול מוות של אגדה, אני דווקא מבינה דבר אחד או שניים. וכשפיד הפייסבוק שלי, אתמול בלילה, סיפר על מותו של שחקן הכדורסל קובי בראיינט בגיל 41, שנספה בהתרסקות מטוס יחד עם בתו בת ה-13, מיהרתי לרצות להזדהות עם הכאב, לקחת חלק בדמעות, ולהצטער על מה שכל כך הרבה מחבריי מצטערים עליו. המוות הזה, כמו כל מוות, הוא מבהיל ונוראי וטראגי. באופן אישי, לא זכרתי מי הוא בדיוק בראיינט אבל מהסיפורים הצטייר אדם נעים, איש משפחה עם חוש הומור, מוכשר באופן פנומנלי ואהוב על כולם. עד שחברה אחת, מהפלג הפמיניסטי של הפיד, הכריזה: "אנס". רק בשלב זה עשיתי גוגל ומוחי נזכר בידיעה המזעזעת על תלונת האונס האלים שהופנתה כלפיו בשנת 2003, בידי חדרנית במלון בו שהה.

הידיעות בעברית על פרטי המקרה לא רבות ברשת, בטח לא כשהן נבלעות במבול ההספדים, אבל יש עמוד ויקיפדיה שלם באנגלית המוקדש לפרשה, וממנו עולים הפרטים הקשים. בריאנט מעולם לא הכחיש את המפגש האלים. הדם שנמצא על החולצה שלו, תאם את ה-DNA של המתלוננת. גם סימני הפציעה על הצוואר שלה הצביעו על אלימות. צוות ההגנה של בריאנט סידר גם סאגת סלאט שיימינג שלמה נגדה, בטענה כי יום אחרי המקרה שכבה עם גבר אחר (וזה אומר שלא נאנסה, כי..?) ולבסוף, אחרי מבול של איומים ברצח ממעריצי בראיינט בכל העולם – קרבן האונס הודיעה כי לא תעיד במשפט. היא כנראה כבר הייתה שבורה מדי. בראיינט, שטען עד אז כי מדובר היה במין בהסכמה, שינה קצת את גרסתו. הוא שחרר לתקשורת התנצלות וחצי הודאה, בה בין היתר אמר ש"אחרי ששמעתי מעורך הדין של המתלוננת ואת עדותה האישית, אני מבין שהיא לא הסכימה למפגש הזה".

>> איך הבינה אפרת וכטל כי עברה סוג של אונס

הסכמה, אם כן, היא מושג שהלך והתעצב בתוך תודעתו של בראיינט לאורך הסאגה הזו (וגם לאורך משפט אזרחי שהסתיים בפשרה שבה בריאנט שילם למתלוננת פיצוי כספי). אולי הוא עבר חשבון נפש, והבין שעליו לשנות את התנהגותו עם נשים. אבל על פי דמותו הציבורית, זה לא הטריד אותו יותר מדי. בשנים שאחר כך, עד לסוף הטראגי של חייו – העסקים היו כרגיל. בראיינט עשה ילדים, המשיך לשחק כדורסל, לעשות הון, להיות אהוב אהוב אהוב. הוא אפילו זכה באוסקר בשנת 2018 על סרט קצר שהפיק (חרף עצומה עם עשרות אלפי חתימות שראו טעם לפגם בהאדרה של אנס). הוא לא הקדיש את חייו למלחמה באלימות מינית או לדבר על מה שעשה ועל כמה שהוא מתחרט על זה. הפרשה ההיא נשכחה, נשארה מכה קלה בכנף, שמשאירה אישה חבוטה ופצועה מאחור.

גם אחרי מותו של בראיינט, נדמה כי קשה לערער על חוסר החשיבות שהחברה רואה באונס שביצע. גברים, כן – בעיקר גברים, למרות שיש לו גם מעריצות נשים כמובן – מדלגים על האירוע בקלות כשהם מספרים על האופן בו קליעתו לסל השפיעה על חייהם, בלי להזכיר את האונס במילה. בין אם זה בתקשורת הממוסדת; ובין אם זה הספדים אישיים של חברי הפיד שלי. אנשים סבירים, נחמדים, חובבי ספורט שלא מוכרים לי כשונאי נשים – אנשים שרק לא מזמן השקיעו הרבה מילים בלהיגעל מאייל גולן שלכאורה מזנה ילדות או התלבטו בקול רם אם לקנות כרטיס להופעה של לואי סי קיי, המאונן הפומבי. נדמה לי שאין עוררין על כך שהמעשה של קובי בראיינט היה חמור יותר משל גולן או סי קיי, אבל את מה שהוא עשה קל יותר לשכוח. למה? אולי כי זה היה מזמן, אולי כי הוא הטביע ממש טוב, אולי כי הוא מת. אבל המסר הוא אחיד – נשים מתבקשות לשכוח מהמילה "אונס" הפעם. אפילו ברק אובמה, למען השם, שהספיד את בראיינט בסגנונו המקסים והמוכר בטוויטר. איך אני אמורה לחשוב שלאישה אלמונית שנאנסה בחדר מלון יש חשיבות כלשהיא, אם אובמה המענטש, בכבודו ובעצמו, לא מזכיר אותה?

מותר להרגיש עצב, אבל מותר גם להכיר במורכבות של אותו אדם נערץ ולהראות את התמונה כולה, לא רק את החלקים הפוטוגנים שלה. כשאתם מתעלמים מהאונס אתם מעבירים מסר שאלימות מינית זה לא נורא

המעטים שכן מזכירים את האונס, מקבלים מקלחת קרה. כבר נחשפתי לדיווחים מקבוצות פייסבוק מהן נמחקים פוסטים המנסים לדון בכך; ב"וושינגטון פוסט" הגדילו ועשו, והשעו עיתונאית שצייצה בטוויטר ידיעה על האונס, וטענו כי היא הפגינה "שיקול דעת מוטעה". 

מותר להרגיש עצב כשמת אדם שהשפיע עליכם. מותר להאדיר אנשים על יכולותיהם הפיזיות, להתענג על הזכרון של האופן בו ריחופו לשמיים נתן לכם השראה, לקוות שהוא באמת היה טוב לב ומתוק כמו שחשבתם. אבל מותר גם להכיר במורכבות של אותו אדם נערץ ולהראות את התמונה כולה, לא רק את החלקים הפוטוגנים שלה. כשאתם מתעלמים מהאונס שקובי בראיינט ביצע כפי הנראה, אתם מעבירים מסר לילדים, לילדות, וספציפית לנפגעות תקיפה מינית – שנשים אינן חשובות. שאלימות מינית זה לא נורא. שאפשר לסלוח וגרוע מכך – לשכוח. שהחשיבות שלנו מסתיימת במקום בו האגדה שלכם מתחילה. זה באמת המסר שאתם רוצים להעביר?

>> "אפשר להרגיש מחוללת גם בלי שידחפו לך ידיים"