קניתי כרטיס להופעה של לואי סי.קיי וביטלתי ברגע האחרון

"לואי סי.קיי בתל אביב" – הנוטיפיקציות קפצו לי בנייד. בלי יותר מדי מחשבה מיהרתי להזמין כרטיס. קצת מוזר. לפני שלוש שנים, כשהגיע להופיע באולם ארנה בירושלים כשהוא סופסטאר, גאון קומי נטול כל רבב בעיני העולם ובעיניי, דווקא אז לא טרחתי להזמין כרטיסים. הקונספט של מופע קומי באיצטדיון ספורט נראה לי לקוי מיסודו. מופע סטנד אפ יש לראות בבר צפוף, מסריח מעשן סיגריות שנותר תלוי באוויר החנוק עוד מהתקופה שבה סיגריות נחשבו דבר לגיטימי כמעט כמו הטרדות מיניות, כשאת יכולה להסתכל לקומיקאי בלבן של העין ולזהות את העצב, הדיכאון והסחלה כשהוא מספר בדיחות על כשלונותיו. לא, אצטדיון עמוס בעשרות אלפי מקומות הוא לא מקום לסטנד אפ. סטנד אפ אינו רוקנרול גרנדיוזי, הוא ספת פסיכואנליטיקאי ספוגה מדמעות עם קהל צמא לדם.

במקום זה העברתי כמה ערבים בקומדי סלר בניו יורק, צוחקת ונבוכה מהבוטות של הסטנדאפיסטים האמריקאים, מצפה בדריכות שסי.קיי יעלה במפתיע לבמת המועדון הביתי שלו, כפי שהאגדה סיפרה שהוא נהג לעשות.

הזמן חלף. תחקיר הניו יורק טיימס סיימס חשף שהוא נהג לאונן ללא הסכמה מול קומיקאיות צעירות. סי.קיי הפך לפרסונה נון גרטה, סרטו נגנז מבלי שהופץ, תוכניתו בוטלה. הוא הוגלה אל המחשכים השמורים לטורפים מיניים. בתגובה הוא עשה דבר נדיר בעולמם של המטרידנים: הוא התנצל.

ההתנצלות התקבלה בבוז בקרב קהלים פמיניסטים רבים. למרות זאת הוא מנסה מאז לחזור להופיע ולמצוא את הדרך אל הבמות ואל הלגיטימיות.

אז מה באמת חשבנו על ההופעה של לואי סי.קיי בתל אביב?

רגע אחרי שהזמנתי כרטיסים פתאום שמתי לב ביתר שאת לביקורת הקשה שנשפכה בפיד שלי על הלגיטימיות של המופע הזה ובתור פמיניסטית מובהקת עצרתי לרגע לחשוב: למה בעצם עשיתי את זה? האם זה באמת לגיטימי? ומה המקור למהירות האינסטינקטיבית שבה הזמנתי כרטיס מבלי לחשוב בכלל?

ברמת הדיון האידיאולוגי השקטתי את מצפוני בכך שהאיש התנצל. אולי הוא לא עשה את זה בחן, אולי הוא לא עשה את זה מספיק טוב, אבל גם במעשה הזה יש חלוציות מבורכת. עולם המושגים החדש שהנחילה לנו מחאת MeToo מדבר בצורה ברורה מאוד על הגבולות החדשים שיש לשרטט, על מה מותר ומה אסור. הוא עדיין לא מדבר מספיק על סליחה ומחילה. על היכולת שלנו להיות מסוגלים כחברה גם להכיל מחדש את המטרידים, לתת להם יכולת לחזור ולהיות חלק מהחברה. עוד לא נוהל דיון מעמיק מי זכאי למחילה, מה הוא צריך לעשות כדי לזכות בה, מה הוא צריך לעשות אחרי שזכה בה. ביצירה שלו סי.קיי תמיד חתר לעומק, תמיד ניסה להגיד משהו על אופיו הבסיסי של האדם, על הטבע האנושי. מפה גדולתו. נדמה שהוא קייס סטאדי מצוין להבין איך אדם שכשל מוסרית באופן הכי עמוק שיש יכול למצוא חזרה את הנתיב אל החברה, אל הצדק. הופעה באולם לא המוני, כשמסתכלים לו ישר בלבן של העין, היא דרך מעולה לעשות את זה, חשבתי. הזדמנות לבדוק האם זה אפשרי, האם הוא ימצא את המילים לגשר על התהום המוסרית שנפערה בין הקהל לבינו. ידעתי שיש סיכוי גבוה שזה לא יקרה. שסי.קיי פשוט יתעלם מכל מה שקרה בחוסר אלגנטיות מחפיר וינסה להצחיק את הקהל כמו פעם. ידעתי שאם זה יקרה זה יעצבן אותי עד עמקי נשמתי.  שמחתי לקחת את הסיכון. באיזשהו מקום אולי אפילו קיוויתי שזה יקרה. כי אם אחפור לרגע פנימה ואנסה להיות באמת כנה עם עצמי, סיכוי לא רע שזו הסיבה העיקרית שרציתי ללכת להופעה: כדי להתעליין עליו. כן, כן.

היצירה של סי.קיי שיקפה באופן חד את עליבות חיינו. ההצלחה שלו גרמה ליצירה שלו להפוך ליותר ויותר מוסרנית. בעונות האחרונות של "לואי" זו גם הייתה הביקורת העיקרית עליו, שהאיש הפך לגורו בעיני עצמו. ההערצה אליו כל כך סינוורה אותו שהוא כבר לגמרי התאהב בתפקיד הנביא בשער, המוכיח שעוסק בביקורת על כולנו. זה בא לידי ביטוי גם בראיונות התקשורתיים שלו. באחד המפורסמים שבהם הוא חשף שאינו נותן לילדותיו טלפונים סלולריים: "המטרה שלי היא לא שהן יהיו שמחות. אני מנסה להכין אותן לחיים מחורבנים", הוא אמר, "בשלב מסויים אין לנו מה לעשות ואנחנו מגיעים לדבר הזה בתוכנו שהוא ריק ורעב, ואנחנו מבינים שהכל סתם ושאנחנו לבד. אנחנו דוחפים את הפרצוף בטלפונים כי אנחנו לא יכולים לסבול דקה אחת של עצב. זה חבל, כי בלי להיות עצובים אנחנו אף פעם לא שמחים. אנחנו אף פעם לא עצובים באמת ואנחנו אף פעם לא שמחים באמת". אחרי ששמעתי את הדברים של סי.קיי בכל פעם שהילדים שלי לקחו טלפון ליד נזכרתי בהטפת המוסר שלו והעובדה שהוא אדם טוב ממני הייתה נוכחת באופן מכאיב. ובכלל, כל צפייה ביצירה של סי.קיי הייתה מלווה בזמנו בהערצה מהולה בקנאה מכווצת על כך שאני לא משתווה אליו, לא בכישרון אדיר לא באמת המוסרית הגדולה שהוא חי לפיה.

ואז סי.קיי נפל לתהום הכי עמוקה. הזיוף שלו נגלה למרחקים. הגאון המוסרי נחשף כאפס מחורבן.

ההופעה שלו הייתה הזדמנות מושלמת להתעליין עליו בחזרה. לשבת בחושך, להסתכל על הבמה ולדעת שהכישרון האולטימטיבי אולי בצד שלו, אבל המוסר בצד שלי. ועכשיו בוא ונראה איך אתה מתפתל, מתאמץ ומוכיח שאתה בכלל ראוי להסתובב פה, בין בני האדם.

ככל שהמופע התקרב שמעתי יותר ויותר את המחאות. דווח על הפגנה צפויה מחוץ לאולם. איזו פדיחה, חשבתי. אני, עורכת עיתון נשים, פמיניסטית למהדרין, אתפס מחוץ לאולם של מטריד מינית? תצברי קצת אומץ לעמוד על שלך, אמרתי לעצמי. האיש התנצל. את מאמינה שהפמיניזם צריך למצוא את הדרך למחילה גם למטרידנים. שזה השלב הבא של MeToo – תעמדי מאחורי העקרונות שלך. ועדיין, פדיחה.

אז גיליתי עוד פרט שחמק ממני עד לאותו רגע: מתברר כי סי.קיי דרש למנוע כל אפשרות שהמופע שלו יצולם, ולשם כך כל קוני הכרטיסים נדרשו להפקיד את הסלולרים שלהם בכניסה למופע. להגנתו יאמר שזו בקשה שהפכה להיות מקובלת במופעי סטנד אפ בחו"ל. הסבר אחד לבקשה הזו הוא מניעת דליפת המופעים ליוטיוב שעלולים לפגוע ברצונו של הקהל להגיע למופע אחרי שכבר ראה את כל הבדיחות ברשת. הסבר קצת יותר הגיוני במקרה הזה הוא הפחד מעימות מביך שיופץ ברשת ובאופן כללי הרצון לא לספק חומרים למי שמחפשים לירות בו (ובקומיקאים אחרים) חצי ביקורת ארסיים.

רגע אבל מה יקרה אם הבייביסיטר תחפש אותנו? חשבתי. ומה יקרה אם הבן זוג יידרש לבית החולים?, הוא הרי אמור להיות בכוננות. האם שלומם של ילדיי או של חולי בית החולים חשוב פחות מהכבוד העצמי של סי.קיי? ומה לעזאזל יקרה אם מישהו באמת יצלם ויפיץ את המופע? ממה הפחד הגדול? שמישהו שוב ישפוט אותו על ההטרדות המיניות הקשות? ואם מישהו אכן יעשה כך – אז מה? אדם שמחפש את דרך המחילה והסליחה צריך לשמוח על כל במה ציבורית שבה יוצגו דבריו. בדיוק כפי שהשתמש ביצירה שלו כדי לשחק את תפקיד ישו שמוכיח אותנו על כך שאנחנו הולכים עם השטן הסלולרי או מפלים נשים שמנות כך הוא צריך להשתמש ביצירה שלו כדי להבהיר עד כמה המעשה שהוא עצמו עשה פסול. לדרוש להפקיד את הסלולרי מוכיח בדיוק את ההפך – לואי סי.קיי הוא אותו דושבג שחושב שהוא יודע יותר טוב מאיתנו מה נכון. הוא לא סומך עלינו שלא נצלם ונפיץ את המופע, לא אכפת לו אם הילד שלי יבכה נורא והבייביסטר תנסה להשיג אותי בטרוף, הדבר היחיד שאכפת לו זה מעצמו. בדיוק כמו שהיה כשאונן מול אותן קומיקאיות צעירות.

אבל אני לא הילדה שלו שהוא יכול להחרים לי את הטלפון כשזה לא מתאים לאבא, תוך כדי שהוא מתנשא עליי ומבקש ללמד אותי על החיים. אז הנה שיעור קטן בחזרה: שלפת את הזין שלך עליי פעם אחת? תתבייש לך. שלפת אותו פעמיים כדי להשתין עליי בקשת? אני כנראה צריכה להתבייש. הקדמתי תרופה למכה וביטלתי את הכרטיסים.

קלאסיקה? הסרטים שלא היו עוברים בעידן המי טו