הוא פתח את המכנסיים ונדחף, לכי תסבירי שרצית אבל לא ככה

ג'ניפר אניסטון ב"תוכנית הבוקר" | צילום מסך
ג'ניפר אניסטון ב"תוכנית הבוקר" | צילום מסך

למי אכפת מבראד פיט? את אפרת וכטל מעניינת הזכייה של ג'ניפר אניסטון שגרמה לה להבין שהיא עברה סוג של אונס

88 שיתופים | 132 צפיות

כל העולם נסער מהאיחוד האפשרי של ג'ניפר אניסטון ובראד פיט, אבל אפילו בתור כתבת רכילות בדימוס, כל החלפת המבטים וההתרגשות (הלגיטימיים בין שני אנשים שחלקו תקופת חיים לא מבוטלת + שחקנים שמבינים את חוקי המשחק) לא מעניינים אותי כהוא זה לעומת הצדק שנעשה – הזכייה של אניסטון בפרס השחקנית הטובה ביותר על הופעתה בסדרת הדרמה "תוכנית הבוקר", בטקס פרסי הסאג האיכותי. מבחינתי הזכייה הזו מיתרגמת לזכייה של נושא כל כך חשוב, שקיבל במה בצורה רגישה ומדויקת, מהסוג שנותן לך חתיכת אגרוף לבטן הרכה.

View this post on Instagram

אתמול יצאתי לטייל עם חברתי היפה @yardenha , בסוף הטיול, ניגשה אלינו אישה שלא זיהתה אותה… ושאלה את ירדן אם היא מדגמנת והציעה שתבוא לדגמן לבוטיק עבור אימהות טריות, שיש לה אי שם בגולן. ואז היא פונה אליי ושואלת "גם את מדגמנת?" ומיהרה להוסיף "כי אני דווקא מחפשת את הלא מושלמות". אני באמת לא צריכה שום חיזוקים על כמה שאני מהממת ומושלמת, מרגישה ככה ובטוחה בעצמי ויכולה להסתובב בבטחון לצד כל החברות המושלמות שלי ולא להרגיש פחותה מהן. אני שלמה עם חוסר השלמות שלי. אבל בשבוע שבו מדברים על החטטנות הישראלית הבלתי נלאית, בפרשיית #צאו_לי_מהרחם , אני רק תוהה מה היה קורה אם משפט כזה היה נאמר למישהי שלא בטוחה בעצמה וכמו כל חטטנות היריון או תהיות לגבי רווקות (שמלוות בהצעות ללכת לחתונה ממבט ראשון או השאלה אם התחלת כבר להקפיא ביציות), או כל דבר שדורך על נקודה שאתם לא יכולים לדעת מה מסתתר מאחור, ועד כמה לאדם ממול לא בא עכשיו לפתוח מולכם את העולם הריגשי שלו- פשוט גרמו לי לרצות לצעוק כמה, למרות הישראליות החמימה, אנחנו צריכים לראות את האחר ולהיות קצת יותר רגישים, סובלניים כלפי האחר ואמן אמן מלאי טאקט. #אתמושלמתכמושאת #loveyourself #beyourself

A post shared by Efrat Reef Vachtel (@vachtelit) on

למי שאינה מעורה: הסדרה סובבת סביב הטרדה מינית במקום העבודה, במקרה הזה בגוף תקשורת גדול, כשלמרבה הפלא לצופה ניתנת הזדמנות להזדהות הן עם המוטרדת והן עם המטריד. הסטירה נוחתת בחוזקה על הלחי של הצופה כשהדקויות האלה וכשנקודות המבט הסובייקטיביות של כל אדם נפגשות. בעיניי, זו הסדרה הראשונה שמצליחה לתאר על מה מדברים כשמדברים על Me Too: הרגע הקטן הזה, שנחווה על-ידי צד אחד כהטרדה בוטה שתיצרב לנצח בעוד הצד השני ממשיך את חייו כאילו כלום לא קרה, וההבנה שזה לא תמיד נובע מתוך רוע טהור, אלא לפעמים מתוך חוסר הבנה שמדובר בדבר כה איום. בקיצור, חובת צפייה.

על פי תורת הסינגליזם (אפליה של אוכלוסיית הרווקים), רווקים חשופים יותר להטרדות מיניות. בואו, לא מדובר בתחרות כיפית ואני יודעת שיש סיטואציות שלמרבה הצער לא פוסחות על אף אחת רק בגלל שיש לה טבעת חסינות על האצבע. מה שכן, לגבי התחום האפור ביחסים ההדדיים שבינו לבינה, שם נמצאת סטטיסטיקה גבוהה יותר להיתקלות בהטרדות. אין מה לעשות, תקופת רווקות ממושכת פשוט מגדילה את הסיכויים להיתקל במצבים כאלה, וברגע שיש מתח ומשיכה, ללא יחסי מרות, בהחלט קשה לשים את האצבע ולהבין איפה עובר הגבול.

>> להיות רווקה זה לא מגניב, ואפילו מסוכן

כך למשל, שנתיים לפני מהפכת Me Too, הבוס שלי עשה שידך. הוא הכיר לי בחור חתיך, חמוד ושנון מאוד. דיברנו מלא בטלפון, התכתבנו במשך שבועיים והפעם הראשונה בה נפגשנו הייתה כשבמקרה הוא היה בעיר מגוריהם של הוריי ונתן לי טרמפ בערב שישי חזרה לדירתי. חוץ מנסיעה מאוד מצחיקה, דבר לא קרה, ואין כמו הומור כדי לכבוש ליבה של כל נערה, אה?

 

באותם ימים עבדתי הרבה בערבים ככתבת בידור באירועי שטיח אדום כאלה ואחרים, ולא הצלחנו להיפגש. באחד הערבים הוא הציע לעבור דרכי כשאחזור הביתה, רק בשביל לראות אותי לקצת. נאיבית ואופטימית שכמותי, התרגשתי מהמחווה הרומנטית ושמחתי על כך שהקשר מתחיל בצורה בוגרת. מנשיקת לילה טוב קטנה, העניינים התחממו, הגענו ל"ת'ירד בייס" (גוגל איט אם אינכן בקיאות בלקסיקון המזמוזים האמריקאי), עצרתי אותו והבהרתי שכיף לי, אבל שאני לא רוצה יותר מזה כרגע. לא דחפתי אותו באסרטיביות, המשכתי בפלירט והיה לי כיף עם תשומת הלב והמגע, אבל אז, בתוך כל הסיטואציה, הבסיס השלישי התחלף בבת אחת לפול ראן ובלי ששמתי לב, הוא פשוט פתח את המכנסיים ודחף את עצמו פנימה, בלי אמצעי הגנה, וגמר בשנייה כשבקושי הספקתי בכלל להבין מה קורה. הסתכלתי עליו המומה, הוא הגניב חיוך ממזרי וחזר ואמר "את יודעת שרצית". ואני? אני הרגשתי אשמה, כי אני הזמנתי אותו אליי הביתה בשעת לילה מאוחרת. אני השתעשעתי ועשיתי טיזינג, וכנראה שתוך דייט או שניים הייתי רוצה לשכב איתו. אני לא תמימה, ידעתי סטוצים בחיי ואני יודעת ליהנות היטב מסקס לא מחייב, אבל כשאני רוצה. אז עכשיו לכי תוכיחי למישהו שבאותו רגע באמת לא רצית.

הסתכלתי עליו המומה, הוא הגניב חיוך ממזרי וחזר ואמר "את יודעת שרצית". ואני? אני הרגשתי אשמה, כי אני הזמנתי אותו אליי הביתה בשעת לילה מאוחרת

אז מה כבר קרה? קרה שמישהו בתחילת קשר טשטש את הגבולות וחדר למרחב הפרטי שלי בלי אישור ועוד הותיר אותי בתחושת אשמה וחרדה וצורך לקחת פוסטינור. הוא מצידו הלך הביתה ושם מבחינתו נגמר המאורע. למקרה שתהיתן, הוא לא התקשר מאז.

לא באמת פציתי פה, לא חשבתי שמישהו בכלל יבין שחוויתי משהו מאוד מוזר. הרי זה לא אונס. נמשכתי לאותו בחור והגוף שלי בהחלט שידר שהוא בעניין, פשוט לא רציתי שזה יהיה ככה. ועדיין, לא יכולתי להגיד בריש גלי שהוטרדתי או שנאנסתי. גם לא הרגשתי שזה מעשה שיכולתי ללכת להתלונן עליו למשטרה, למרות שכן הרגשתי פגועה ופצועה ושחוויתי תחושת חדירה נוראית למרחב הפרטי שלי. הוא מצידו בכלל לא היה מודע להשלכות האלה של "יאללה אז שכבנו".

נכון שיש קו מאוד מאוד מטושטש במשחק הזה, בניסיון להכיר ולחקור, במיניות הפרוצה בדור שלנו ובמשחק ה"לא" שהופך ל"כן", וברור שבדייט לא נחתום על טופס הסכמה רגע לפני שנשכב. עם זאת, אני יוצאת מנקודת הנחה שאם אתה אדם בעל מערכת מצפונית ורגשית תקינה, אתה יודע היטב אם הבחורה בעניין או שמא זה רק הזין שלך שחושב בשבילך. אם אתה לא מעז עד היום ליצור קשר עין, כנראה שאתה גם יודע טוב מאוד שלקחת בלי שקיבלת רשות.

כשהחלה מהפכת Me Too, אמרה אורנה בנאי בפרויקט של "ידיעות אחרונות" שהיא נאנסה כל פעם שהיא שכבה עם גבר רק כדי לרצות אותו. אנשים צקצקו ולא הבינו איך זה בדיוק קורה. אני הבנתי. ועם כל אמירה כזו, עם כל עדות של מישהי אחרת, הרגשתי שיש לי גב להגיד את שעל ליבי ונשבעתי שלא לחזור על אותו מקרה ושאציב גבולות ברורים מאוד.

 

לפני שנה יצאתי עם בחור הורס לכל הדעות, גבוה עם חיוך ממיס שבא ממשפחה טובה. במשך שלושה שבועות הוא חיזר אחריי כדי שאסכים לצאת איתו לדייט. הוא שלח מונית לאסוף אותי, הזמין מקום במסעדה נחמדה והכול התנהל בצורה מתוקה. אממה, ממש רגע לפני הסיום המתוק, בסוף הדייט, כשלא רציתי לעלות לדירתו, תוך כדי נשיקת הפרידה ברחוב הצדדי אך הסמוך מאוד לרחוב מרכזי, הוא פתח את המכנסיים ואמר בשרמנטיות "אז לפחות תרדי לי". ממרומי המטר וחצי שלי הרמתי את הראש לכיוון ה-1.90 שלו, ואז השפלתי מבט אל עבר האיבר שלו (שבהתחשב בהפרש הגבהים בינינו, היה ליטרלי אין מיי פייס). בצורה הכי בוגרת בעולם אמרתי לו "תסגור את הריצ'רץ' ובוא נדבר רגע". הסברתי לו שזו הטרדה מינית ושזו ההתנהגות הכי זולה שיש. נכון שהוא לא כפה את עצמו עליי פיזית, אבל הגבול הזה בין לעשות משהו שאני רוצה לבין לעשות משהו כי לא נעים לי ואני רוצה לרצות, הוא גבול מאוד-מאוד דק.

ידעתי שלרגע הוא לא חשב שהוא עשה משהו לא בסדר. הרגשתי שסך החוויות והציפיות שלנו שונה, והבנתי שהוא רגיל שבנות נופלות לרגליו ומוכנות לעשות כל שיבקש, והכימיה בינינו גרמה לו לחשוב שגם איתי זה יקרה כך. אבל הפעם הוא לא פירש נכון את הסיטואציה, ואני סירבתי להיקלע אליה. אני בטוחה שלביטחון לסרב לו ועוד לכבד אותו בהסבר חינוכי, אחראיות כל אותן עדויות Me Too שחלחלו למוחי ונתנו לי את הכוח לא להרגיש חייבת משהו לבחור ששילם על ארוחת הערב שלי.

הרגשתי פגועה ופצועה ושחוויתי תחושת חדירה נוראית למרחב הפרטי שלי. הוא מצידו בכלל לא היה מודע להשלכות האלה של "יאללה אז שכבנו"

לפני שלוש שנים הייתי בניו יורק, קבעתי דייט עם חברה שעברה לגור שם. היא צירפה מכר משותף מהארץ, שהיו בינינו יחסי חיבה הדדיים בקטע קולגיאלי ותו לא. באותו הערב, אולי זה בגלל האלכוהול ואולי בגלל וייב ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הוא הרשה לעצמו קצת יותר מדי וחש "מר כל יכול". הוא הצהיר שאם רק ירצה אז בסוף הערב הוא יוכל "להעמיס" אותי והמטיר עוד שלל אמירות מוזילות כאלה ואחרות. לא התרגשתי יותר מדי אבל החלטתי שלי לא נעים בחברתו וחתכתי מהר יותר את הבילוי.

עד לפני שבוע לא זכרתי את המקרה. גם אם הייתי נתקלת באותו בחור היום, אני לא בטוחה שהייתי זוכרת שבד-בלאד עבר בינינו. אלא שהשבוע, שלוש שנים אחרי, החליט אותו בחור להתנצל. הוא התקשר אליי ואמר שאותו ערב השאיר בו טעם מוזר, שמאז הוא פוחד להיתקל בי באירועים חברתיים, שהוא מתבייש בעצמו על איך שהתייחס אליי ושאחרי חשבון נפש שעשה עם עצמו הוא החליט להתנצל.

רגש לא ברור הציף אותי – זו לא הייתה שמחה, וזו לא הייתה מחמאה. הייתה כאן הכרה במשהו שאפילו נמנעתי מלהתייחס אליו ככזה משמעותי, כי מה היא כבר עוד אמירה בוטה? התרגלנו להקטין, לטאטא ולהמשיך הלאה, ופתאום התחושה הזו שמישהו מכיר בעוול שעשה לך, הייתה חדשה לחלוטין. לראשונה בחיי זכיתי לחוות את אפקט Me Too מרים ראשו ומחלחל לצד השני.

במסגרת כל סיכומי העשור הנרגשים שהתרחשו לאחרונה, אני בוחרת ללא ספק במהפכת Me Too כתופעה החשובה של העשור. הדרך עוד ארוכה ללא ספק, והטור הזה קצר מלהכיל את כל שיש לי לומר בנושא. אבל עם סדרות כמו "תוכנית הבוקר" וסרטים כמו "פצצה" (שעוסק בהטרדות מיניות ברשת פוקס ניוז) ועם ההבנה המחלחלת איך המצב הישן השפיע על התפיסה שלי את עצמי לאורך השנים ואיך המצב החדש מתחיל לחלחל אל הצד השני,  אני מלאת תקווה שהדרך שהתחילו לסלול בעשור הקודם אולי עוד תייצר עולם טוב יותר בעשור הזה.

>> "חינוך מיני" היא הסדרה הכי חשובה על המסך שלכן כרגע