לואי סי.קיי: "כשמישהי גונחת, זה לא אומר שהיא נהנית"

"זה מצחיק? זה מצחיק אתכם?", שואלת צעירה שאוחזת בידה שלט מחאה. עשרות גברים עוברים על פניה בתור להאנגר 11, האולם שבו תתחיל בעוד דקות ספורות ההופעה של לואי סי.קיי. רובם לא מסתכלים בכלל, חלקם מצחקקים. לצדה עומדות נשים ונערות בודדות, שלא נותנות לממדי המחאה הזעומים לשבור את רוחן. "איזו מין חובה חברתית מוזרה אתם ממלאים עכשיו?!", צועקת מוחה אחרת, ואני נבוכה.

מתחשק לי לענות לה, "הגעתי לפה כי זו העבודה שלי. תביני, זה לא שאני תומכת בו, אלא דווקא מתוך הביקורת שלי כלפיו, מעניין אותי אם הוא יצליח לשנות את דעתי". מהר מאוד אני מבינה שזה משפט ארוך מדי בשביל להגיד אותו על הדרך, ובעצם אין לי מושג עד כמה אני עומדת מאחוריו. מהבוקר טורדת את מנוחתי המחשבה שהערב אחטא לפמיניזם, ולא משנה אם שילמתי על כרטיס או לא.

>> עדי עוז: למה קניתי כרטיס להופעה וביטלתי ברגע האחרון?
>> חונכנו להרגיש אשמות על כך שמטרידים אותנו מינית

להזכירכם, ב-2017 הודה לואי סי.קיי שחשף את איבר מינו ואונן בפני נשים בניגוד לרצונן, לאחר שחמש מתלוננות יצאו עם סיפוריהן לתקשורת. בין המתלוננות היו הקומיקאיות דנה גודמן וג'וליה וולוב, שסיפרו כי ב-2002 הוזמנו לדירתו למפגש תמים לכאורה, אחרי הופעה משותפת. הקומיקאיות הצעירות התרגשו לבלות ערב עם הסטנדאפיסט הנערץ על ידן, אך נדהמו לגלות את כוונותיו האמיתיות, כשזה התפשט מולן והחל לאונן.

רק שנים לאחר מכן, כאשר התלונות סגרו על סי.קיי מכל כיוון, הבין הסטנדאפיסט שלא נותרה לו ברירה ויצא בהתנצלות פומבית. "בזמנו אמרתי לעצמי שמה שעשיתי הוא בסדר", פרסם בהודעה לתקשורת, "בגלל שמעולם לא חשפתי בפני אישה את איבר מיני בלי לשאול קודם. מאוחר יותר בחיי, מאוחר מדי, למדתי שכאשר שיש לך כוח על אדם אחר, לבקש ממנו להסתכל על איבר המין שלך זו לא באמת שאלה, זה מצב מביך עבורו. הכוח שהיה לי על הנשים הללו הוא שהן העריצו אותי. עשיתי בכוח שימוש לא אחראי".

מעריצי סי.קיי נחלקו לשניים בעקבות הפרשה. החלק הראשון, המורכב מגברים בעיקר, טען שהקומיקאי ריצה את חובו לחברה. ההתנצלות שפרסם בצירוף הפגיעה שספגה הקריירה שלו מהווים עונש מספק, ולדעת רבים אף מוגזם ביחס לחומרת העבירה. אחרי הכל, הנשים המתלוננות לא אמרו "לא". 

החלק השני, הנשי בעיקרו (בהחלט בלי להכליל), טוען כי התנצלותו של סי.קיי הגיעה מאוחר מדי, כי היא רוויה מדי באזכור שהנשים הנפגעות העריצו אותו וכי איננה אמינה לאור השנים הארוכות בהן השתיק סי.קיי את המתלוננות באמצעות סוכנו האישי.

החימום – מבוכה בשיאה

על רקע הפרשה הסבוכה הזאת מגיע הסטנדאפיסט להופיע בישראל בפעם השנייה. בסך הכל שלוש שנים עברו מאז ההופעה הקודמת, אבל הרבה השתנה. הפעם, מרחפת באולם שאלה ברורה לכולם: האם הוא יתייחס להטרדות? סי.קיי ידוע כמי שמתפלש בבוץ, מחלל טאבואים ושוחט פרות קדושות לכדי בולונז, אבל האם יהיה לו האומץ לעסוק בנושא כל כך בוער ונפיץ שגם יכול, שוב, לסבך אותו?

המתח באוויר מתגבש לכדי קרינג' מכאיב עם עליית סטנדאפיסט חימום, שמבצע בדיחה מסוג "אני לא מבין למה נשים מתלוננות, גם אותי הטרידו והיה לי בסדר". סוג הבדיחות הזה נפוץ בימינו, עם עלייתה של תנועת נגד גברית למי טו. 

כסטנדאפיסטית בעצמי, למדתי שסטנדאפיסטים המחזיקים בדיחה כזו לרוב באמת מרגישים מאוימים מנשים. הם לא מבינים כמה כוח יש להם, בתור המין השולט בסצנה, ובמקום מסוים אני מאמינה שגם סי.קיי לא הבין את זה בזמן ששאל את הקולגות אם הוא יכול לאונן מולן. הוא לא יודע כמה קשה להגיד "לא", כמה קשה להגיד משהו, בכלל, ברגע שבו נופל לך האסימון: מלך הכיתה הזמין אותך, נכון. אבל זה לא אומר שהתקבלת למגניבים, או שיש לך כישרון או אישיות מרתקת – את כאן כדי להסתכל על הזין שלו.

אמן החימום ממשיך במופע הביזאר, ומציין את הגילויים האחרונים של מקרי אונס והטרדות בהוליווד. "הארווי וויינסטיין", הוא מזכיר, "מייקל ג'קסון". רק פיל אחד ועצום, בגודל של האנגר 11 כולו, נעדר מהרשימה. אחריו עולים עוד שני (!) מחממים, כל אחד מהם מתבדח על אונס והטרדות מיניות תוך התעלמות מוחלטת מהקונטקסט, והמבוכה בשיאה.

גם גאון וגם אנושי

ואז עולה לואי סי.קיי, לקול תשואה רמה. הוא מסמן לקהל להרגיע את מחיאות הכפיים, כאומר, "תודה, אבל לא צריך". זה רגע מוזר. אני רואה לפניי את הקומיקאי המחונן, בעל האישיות הכובשת, שהתפוצץ על המסכים ב-2010 עם "לואי" ושינה את פני הסטנדאפ. את האדם בעל זווית הראייה הייחודית והחשיבה המבריקה, הפילוסוף של דורנו, המשלב האולטימטיבי בין גבוה לנמוך והמשכין שלום בין בדיחות חירפלוצים למשברים אקזיסטנציאליסטיים. הנה הוא כאן, בשר ודם, ולא כתוב לו "מטרידן" על המצח.

וזו עוד סיבה שסי.קיי נכנס עמוק כל כך לחיינו; הוא לא רק גאון, אלא אנושי להדהים. בשונה מקומיקאים רבים, סי.קיי מבליט את פגמיו כדי לעורר בנו הזדהות. הוא לא איזה אל מורם מעם, ודווקא בגלל זה נעים לחשוב עליו כעל אל.

סי.קיי מודע לכל זה; כאמור, הוא אינטיליגנט בצורה בלתי רגילה. לכן הוא גם יודע שעליו לשבור את הקרח בהקדם האפשרי. בתוך שתי דקות מעלייתו לבמה, הוא מתבדח על השנה הלא פשוטה שעבר, ומסכם בקצרה שלמד דברים חשובים. משהו בהבעת הפנים שלו מזכיר לי קומיקאי שיצאתי איתו פעם, איש קודר שנהג לפגוע בנשים ולרחם על עצמו לאחר שהעליב, שיקר ובגד. גם הוא מקסים וחביב על כולם, כדרכם של פסיכופתים.

לא הייתי ממהרת להסיק שסי.קיי פסיכופת; אבל הוא ללא ספק מודע לצ'ארם שלו, ומשתמש בו על מנת לרכך בפני הזולת צדדים אפלים יותר באישיותו. כך, בהמשך הערב, מתייחס הקומיקאי לפרשה פעם נוספת, כשהוא ממליץ לקהל לא לשלוף לפני בחורות את הזין, גם אם שאלתם והן מסכימות. אצל נשים, לדבריו, יש זיכרון של עבדים. "כשאתם שוכבים עם מישהי והיא גונחת, זה לא אומר שהיא נהנית. תחשבו שעבדים שחורים היו שרים בשדות הכותנה – הם לא עושים את זה כי כיף להם, הם מחפשים דרך לעשות את זה נסבל יותר".

סי.קיי עשה כאן מהלך מפעים: בבדיחה אחת הוא הסיר מעצמו אשמה, גילה הזדהות כלפי הקרבנות, עורר בנו חמלה על כך שנשים, לתפיסתו, כל כך סולדות ממנו, ולבסוף הבריק עם אנלוגיה מזעזעת, שלא מותירה לקהל ברירה אלא לצחוק. בתוך דקות ספורות, סי.קיי גרם לנו להשתחרר מכל סייג שאולי נותר בנו כלפיו.

דרך ההלקאה העצמית מגייס סי.קיי את הקהל לצדו לאורך כל הקריירה שלו, והיא עובדת גם הפעם. בזכותה, אנו מצליחים לקבל את העובדה שקנה כלב (גילוי שהתקבל בזעזוע גדול יותר מאשר בדיחות שואה), ואת שלל אזכורי הפדופיליה וגילויי העריות השזורים במופע. העיסוק שלו באמונה, אלוהים ודתות ממשיך להפתיע, וכך גם הפירוק של סיטואציות קטנות ושוליות כמו ביקור בחנות בוטיק. מלבד שתיים או שלוש בדיחות קרש, מתגלה לנו מה שידענו: לואי סי.קיי פנומן. הוא לא מפסיק לחדש, ואין בזה שום דבר חדש.

מה שכן חדש כאן, הוא השסע שנוצר לפנינו, בין אישיות שאהבנו לצדדים שנגלו בתוכה. מובן למה הפער הזה חילק את מעריציו של סי.קיי לשניים: קשה להפריד בין הדמות למופע. על אחת כמה וכמה במקרה של סי.קיי, שנתפס כנביא אמת המציב מראה בפניה של החברה האנושית. אם נאמין שהאיש הנאור הזה מבזה ומשפיל נשים בביתו, מה עוד נשאר לנו? בטח לא אלוהים. בכל זאת, אנחנו קהל של סי.קיי.

מה בדיוק קרה שם, בין הקומיקאי הדגול לנשים שביקרו בביתו, כנראה שאיש מלבדם לא יוכל להגיד. האמת היחידה שנוכל להיאחז בה, היא שאין אמת מוחלטת. לואי סי.קיי הוא כנראה לא שטן, אבל גם לא אלוהים. הוא אומן יוצא מן הכלל, ודוש גנרי לכל הדעות. הנשים שנקלעו לצפות בו מאונן לא היו איתו ביחסי מרות, אבל גם לא שוות אליו מבחינת כוח, מעמד וניסיון. וחשוב מהכל – מותר לצחוק ממנו ולהעריך את כשרונו בו בזמן שאנחנו סולדים ממעשיו. ככה צריך, כי המציאות מורכבת, ולואי סי.קיי הוא אגדה חיה שעשתה דברים דוחים. נכנסתי למופע הזה מבולבלת ויצאתי שפוכה מצחוק אך מוטרדת, מתפעלת אך מחוללת, מלאת השראה ופחד.

>> קלאסיקה? הסרטים שלא היו עוברים בעידן מי טו