אפשר להרגיש מחוללת גם בלי שידחפו לך ידיים

הפעם הראשונה שהוטרדתי מינית בתעשיית המוזיקה הייתה בגיל 21. הוא היה איש סאונד מוערך ומאצ'ואיסטי בשנות ה-30 לחייו, אני עבדתי כמתאמת הפקה בחברת הפקות של פסטיבלי מוזיקה. הוא נהג לשאול אותי על בסיס יומי אם יש לי מגני ברכיים/קסדה/כפפות ושאר אלמנטים א-לה זן ואחזקת האופנוע בשביל שיגנו על גופי הענוג בזמן שהוא לכאורה יזיין לי את הצורה, אני שיחקתי אותה על בסיס יומי כאילו לא בא לי להקיא. תחכום אומנם לא היה הצד החזק שלו, אבל הסאבטקסט היה ברור לכולם מסביב, וכך גם יחסי הכוחות. הוא היה גב-גבר עם קבלות מקצועיות, אני הייתי ילדונת שהשתחררה מהצבא כמה שבועות לפני וחיפשה דריסת רגל. ובכן, קיבלתי אותה. הוא מעולם לא נגע בי, הוא גם לא באמת התכוון כי הייתה לו אישה וילד בדרך, וגם כי "מה את כבדה? כולה צוחקים איתך", אבל זה לא גרם לי להרגיש פחות מחוללת. פה ושם מישהו היה זורק לו איזו הערה מהסה, הוא היה זורק איזו קריצה בתגובה ונקסט, הלאה, עד העונג הבא.

>> למה תעשיית המוזיקה בישראל לא מפסיקה להדיר נשים?

בכלל, לפני 13 שנים העולם היה הרבה יותר תמים. פייסבוק היה בחיתוליו, אינסטגרם עוד לא היה אפילו ברחם ו-Me Too היה לא יותר מתגובה פקצית למישהו שאומר לך I love you. זה היה תור הזהב של מייספייס, רשת חברתית ששימשה בעיקר מוזיקאים (אבל לא רק), וסימנה את תחילת מותו של עולם המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותו. החומה המוזיקלית נפלה, המחיצות הבינלאומיות נמסו, חברות התקליטים איבדו מכוחן והגביע הקדוש שנקרא "קריירה מוזיקלית" נראה בר השגה יותר מאי פעם. כך מצאתי את עצמי מתקשרת עצמאית עם מפיקים ואנשים שונים מתעשיית המוזיקה, מנסה לבנות את עצמי בשתי ידיים וירטואליות. אחד מהם היה מפיק מוזיקלי, גם הוא עם קבלות ורזומה והמלצות, גם הוא עם חוש הומור. התחלנו לעבוד יחד, תכננו להפיק לי אלבום שלם (במימון שלי), אבל אחרי שסיימנו לעבוד על השיר הראשון גנזתי כל מחשבה על המשך עבודה משותפת.

הוא מעולם לא נגע בי, הוא גם לא באמת התכוון, אבל זה לא גרם לי להרגיש פחות מחוללת

עד היום הוא בוודאי לא מבין למה נעלמתי, במיוחד כששילמתי מראש על השיר הבא שהיינו אמורים לעבוד עליו. לקח לי הרבה זמן להסביר לעצמי למה נעלמתי בכזו פתאומיות, לעשות אחד ועוד אחד. להבין שבשביל סחבקיות צריך שניים, ושזה לא קול בשום צורה אם הוא מושך אותך ומושיב אותך עליו באסרטיביות, תוך כדי שהוא מחייך, כמובן.

אחרי זה הגיע אמרגן שעל הנייר חי על קו אל.איי-תל אביב ולא על הנייר חי בסרט רציני. הוא פנה אליי במייספייס, אני נעניתי בהתלהבות מהולה בהססנות. את הפגישה (המקצועית) התעקשתי לקבוע בחוץ, הוא התעקש ללוות אותי הביתה וללוות את עצמו לתחתונים שלי. לצערו, זה לא קרה.

את דניאל סאן קריאף פגשתי באודישנים לכוכב נולד אי שם בשלהי אותה שנה. היא התקבלה לתוכנית, אני כמעט, היא בטח בכלל לא זוכרת אותי עם כל הכאוס שהיה שם, אבל זה בכלל לא משנה. זה גם לא משנה שהיא מוכשרת לאללה, וזה לא משנה שהיא חברה בלהקת טיפקס – כי עובדה שגם כשאת זוכה להכרה מקצועית, ואפילו שאת מוקפת בסביבה מקצועית תומכת (וזכרית במקרה שלה), תמיד יהיה את האס-הול שיבוא "לעשות איתך צחוקים". במקרה שלה זה היה שדרן רדיו של תאגיד השידור.

"לפני כמה חודשים הגעתי לתחנת רדיו עם טיפקס", היא סיפרה אתמול (מוצ"ש) בפוסט אישי בפייסבוק. "לפני השידור נכנסתי לשירותי נשים ושטפתי ידיים. מהתא יצא איש, שהחל להתלוצץ איתי, אולי גם על חשבוני… הייתי במצב רוח סלחני ולא ייחסתי לזה חשיבות… במהלך השידור אווירת ההתלוצצות המשיכה, בעודי שרה ונהנית עם חבריי להרכב אני מקבלת קריצות, פזילות ופרצופים 'מצחיקים' שקוראים לי 'תחייכי למה את לא מחייכת?!'. בסיום השידור כולם התקפלו ובמסדרון השדרן פנה אל מישהו מהלהקה ואמר לו 'מפחידה זאתי אה?', והוא ענה לו 'לא מה פתאום, היא מקסימה'. כנראה הרגיש שיש לו עסק עם מישהי שלא כדאי להתעסק איתה. להמשך הדוחה הזה, לא ציפיתי. השדרן המשיך ואמר לי: 'יש לך לכלוך מהאודם', עוד לא לפני שקלטתי מה קורה הוא נגע בשפתיים שלי עם האצבע שלו, הרגשתי נורא".

קריאף סיפרה שזו לא הפעם הראשונה שמישהו חודר ככה למרחב האישי שלה, או כמו שהיא כתבה בפוסט: "קרו לי מקרים כאלו, אני דרוכה כאישה, אבל כל השתלשלות האירועים הזו גרמה לי להרגיש ממש רע, אני בחורה רגישה מאוד וזה שיבש אותי. אחרי זה הוא עוד הציע שנשב לקפה… שפתיים זה דבר אינטימי מאוד. אתה מארח אנשים אצלך שבאים להרים לך בתכנית, באנו לאולפן שלך, הקדשתי מזמני, אני במגרש הביתי שלך".

עוד סיפרה קריאף בפוסט כי התגלה לה שזאת לא הפעם הראשונה שהשדרן הנ"ל פועל באופן הזה וכי היא התלוננה בעקבות התנהגותו: "מאז שמעתי שזאת לא פעם ראשונה ושאותו שדרן נפל במקומות האלה שוב ושוב. לא ראוי שדבר כזה יקרה בתחנת רדיו, בטח לא בתחנה ממשלתית… אני לא רוצה להכפיש את שמו אבל מבקשת שהנוגעים בדבר יעשו מעשה והמינימום הוא לא לתת במה כזו לאדם כזה. אני רואה שהוא ממשיך בפעילות כרגיל למרות שהגשתי תלונה באוקטובר בדרכים המקובלות, אז החלטתי לכתוב את הפוסט הזה".

קריאף מספרת כי התלוננה בעקבות התנהגותו של שדר הרדיו. קובי אוז, מנהיג להקת טיפקס, נתן לה גיבוי מלא

קובי אוז, מנהיג הלהקה, נתן גיבוי מלא לחברתו ללהקה ושיתף את הפוסט המקורי שכתבה, וכך גם עיתונאי מוזיקה ואנשי מקצוע נוספים מהתחום. אשת יחסי הציבור לירון פנחסי חיזקה את דבריה בפוסט משלה וכתבה: "לפני כמה חודשים דניאל סיפרה לי על המקרה הזה שקרה לה כשהגיעה עם טיפקס לאירוח רדיופוני. חיזקתי אותה שתתלונן ובהקדם והאמת שסמכנו על טחנות הצדק שיפעלו פה במהירות הנכונה. כמה מבאס שזה לא קרה – למרות שהיא פנתה דרך הצינורות המקובלים. לכל מי שמריץ עכשיו לוטו של שמות בראש… לצערי יש גם מספיק כאלו שנכוו מאותו אדם בעבר, וגם התלוננו, אז יכול להיות שזה לא יהיה כל כך קשה לנחש. היה מצופה שישעו את אותו אדם משידור עד תום הבירור אבל זה לא קרה, וזו הסיבה שהיא החליטה לכתוב כעת את הפוסט הזה, ללא ציון שמו".

האם נכון לקרוא לפיטוריו של אדם בפומבי ובאופן חד-צדדי גם אם שמו אינו נחשף ברשת? האם זה תקין לפטר אותו בשל כך? יכול להיות שלא, אבל כמו שקריאף פתחה את הפוסט שלה: "בחיים ממש חשוב לשים אור על הדברים הטובים. חשוב לא פחות לא לנפנף דברים לא נעימים בלשון המעטה וגם עליהם לשים אור, להתפתח ולבחור נכון".

"היום אני בת 34, ועובדת עם גברים מקצוענים ומצחיקים, פשוט הצחוק לא בא על חשבוני", רוני ודנאי | מתוך חשבון הפייסבוק RNV

אגב, היום אני בת 34. את השירים שלי מפיק גבר אחד, ממקסס אותם גבר אחר ומנגנים בו לא מעט גברים מוכשרים נוספים – כולם מקצוענים מהמעלה הראשונה, ולמקרה שמישהו תהה, הם כולם גם מצחיקים בטירוף, פשוט הצחוק הזה לא בא על חשבוני.

מתאגיד השידור נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בבדיקה ומטופל על ידי הנהלים המקובלים בשירות הציבורי".