בדרך אל הבאזר: הנשים המדהימות בעונה החדשה של נינג'ה ישראל
הנשים שיעשו לנו את העונה: החלק הראשון של מקצה הנשים של נינג'ה ישראל ישודר השבוע בקשת 12. רגע לפני שהן מתחילות שאלנו את המתמודדות על הדרך שלהן למסלול והמסר לילדות שרואות אותן
אחרי ההתאוששות מחגיגות הסילבסטר (אם אתן מאלה שתמיד מעדיפות להישאר בבית לבינג' בנטפליקס זה לגיטימי לגמרי), מחכה לנו הפתעה נעימה ביום הראשון של שנת 2022, כי בקשת 12 ישדרו במוצ"ש ובשבת הבאה את מקצה הנשים של נינג'ה ישראל. אז רגע לפני שנצפה בנשים החזקות שיכבשו את המסלול ונעודד אותן מהספה שלנו, זה הזמן להכיר אותן.
>> 2022 כבר כאן: מה שווה לראות בטלוויזיה בינואר?
אלופת הארץ לשעבר באקרובטיקה. תכירו את תם שקד
בת 27 מתל אביב, במקור מהוד השרון, רווקה
ספרי על הדרך המקצועית.
"הייתי מתעמלת מקצועית באקרובטיקה (19 שנה), במשך תשע שנים אלופת הארץ ומקום 8 בעולם ובאירופה. בצבא שרתי שנה אחת כספורטאית מצטיינת עד שהחלטתי לממש את הפוטנציאל הצבאי שלי והפכתי להיות מדריכת סימולטור לטייסי קרב. הספורט ליווה אותי כל הזמן עד שהתחלתי את התואר: אם זה יוגה, פילאטיס, קרוספיט וכל דבר שיכולתי להזיז בו את הגוף. התחלתי להתאמן לנינג'ה במרץ שעבר בסמסטר האחרון של התואר שלי להנדסת חשמל, אחרי ששלוש שנים חשבתי על הרעיון וראיתי את התכנית. המטרה שלי הייתה להגיע למצב שבו אני יכולה להשתתף בתכנית, ומההתחלה האימונים היו רציניים כי לא היה לי הרבה זמן. התחלתי להתאמן בנבחרת הנשים של מלכי, 5-6 אימונים בשבוע ומאז אני שם ואני נהנית מכל רגע".
>> הטובות לספורט, ועוד כמה שיעורים: 7 דברים שלמדנו השנה
מי דרבן אותך ללכת לנינג'ה ישראל?
"גל כהן למד איתי בתואר ומהשנה הראשונה שהוא השתתף, הוא אמר לי שאני צריכה לבוא. היו המון התלבטויות כי זאת חשיפה טלוויזיונית וגם הרגשתי שאת הספורט התחרותי שלי כבר סיימתי. הייתי רואה את התכנית ומשתגעת שאני לא על המתקנים ומנסה את כל האתגרים הללו. ברגע שעשיתי אימון אחד חזרה לי תחושת האושר של ספורט שיש בו מטרה וידעתי שאני רוצה לנסות. הוא חיבר אותי לאדם מלכי שהכניס אותי לנבחרת נשים המהממת שלו וליווה אותי בכל התהליך עד למסלול".
"אם מישהו בא ואומר לך ששרירים לאישה זה גברי, תגידי לו 'רגע וגבר בלי שרירים זה נשי?', ניסיתי את זה פעם, והבנאדם באמת לא ידע מה לענות"
יצא לך להיתקל בקשיים על רקע מגדרי?
"במסלול החיים שלי תמיד הייתי חלק מה-10% נשים, אם זה בתיכון במגמת פיזיקה, ביוטכנולוגיה וכימיה, בצבא כחלק מחיל האוויר וטייסי חיל האוויר, בתואר בהנדסת חשמל ובנינג'ה. להגיד שלא הרגשתי שיש לפעמים הבדל בגלל המגדר זה שקר, אבל לעולם לא נתתי לזה מקום לעצור אותי. בזכות החינוך מההורים שלי שאני מודה לו כל יום, אני יודעת לבוא ולבטא את עצמי בסיטואציות פחות נוחות, ולדבר על נושאים מגדריים, אם זה בלימודים או בעבודה. אני מתאמנת גם בקבוצה של רוב גברי וזה לא משנה כי בנינג'ה התחרות היא את נגד המכשולים, לא משנה מי מלפניך מאחוריך ומצדדיך, כל אחת רוצה להשתפר יחסית אליה ולהיות הכי טובה שהיא יכולה. כמו כל אישה חוויתי לפעמים מצבים שבהם הרגשתי שיש השפעה למגדר שלי, אבל הפכתי אותה ליתרון בולט, אחרי הכל אנחנו המין החזק והחכם יותר".
>> השרה קארין אלהרר: "חברות האנרגיה מנוהלות על ידי גברים"
יש לך דוגמאות למצבים בהם הרגשת את ההשפעה?
"היה לי למשל מרצה שנכנס לכיתה והתחיל לדבר על כדורגל ואמר 'בנות, אתן לא תבינו', או אנשים שבחדר כושר ניסו לעזור לי עם משקולות כי חשבו שאני לא יכולה להרים, אנשים ברחוב שבאים ואומרים לי 'למה יש לך שרירים גדולים? זה לא נשי'. דרך אגב יוסי שליט האגדי תמיד אומר לי – 'אם מישהו בא ואומר לך ששרירים לאישה זה גברי, תגידי לו רגע וגבר בלי שרירים זה נשי?', ניסיתי את זה פעם, והבנאדם באמת לא ידע מה לענות".
מה המטרה הכי גדולה שלך ומה התכניות לעתיד?
"המטרה העיקרית שלי בחיים תמיד זה להרגיש שאני מגשימה את עצמי ואת החלומות שלי, כל תקופה אני מנסה לבחור חלום קטן ולהתחיל להשיג אותו, אם זה ללמוד משהו חדש או להשתפר בתחום מסוים. בעיקרון החלום זה להשיג מלא מלא חוויות בחיים. גם הריאיון הזה זו חוויה שלא עברתי בחיים וזה ממש כיף להרגיש אותה. מבחינת חלומות גדולים זה לטייל בעולם, ומבחינת חלומות בשגרה: אני רוצה להרגיש שאני מצליחה לבטא את עצמי בכל סיטואציה בחיים ולהרגיש שלמה עם המעשים שלי".
איך הסביבה שלך קיבלה את המסלול המקצועי הזה?
"ההורים שלי רגילים לספורט תחרותי, הם אמרו שהם מרגישים שחזרתי לתיכון – שהייתי מגיעה כל יום הביתה ב-23:30 בלילה מלאת זיעה, רעבה ופצועה. אבל הם גם ראו את החיוך הרחב שהייתי איתו בגלל הספורט. הסביבה תמיד רצתה שאני אלך לנינג'ה כי נחשבתי באותו זמן חזקה – ואז הגעתי לנינג'ה והבנתי שאני כל-כך לא חזקה יחסית לנשים המדהימות שהתאמנו כבר כמה זמן. הסביבה שלי רק מחכה לרגע שנראה את הפרק. גם כדי לצחוק עלי".
מה הכי קשה לך במחויבות להיות נינג'ה?
"כל מחויבות קשה, לבוא כל יום לאימון ולנסות לעבוד הכי קשה – זה מאבק עצמי, ההתמודדות עם זה שזה לא רק ספורט ויש פה גם פן של טלוויזיה שאין לי מושג בו ואיך יציגו אותי. אני בנאדם פתוח שמאוד מדבר, ואני רוצה להביא את עצמי לידי ביטוי. בעיקרון, כוח ההתמדה זה הקושי הכי גדול אבל גם המעלה הכי גדולה שיש לספורטאי לדעתי".
מי האישה שהכי השפיעה עליך?
"למזלי יש לי הרבה נשים שהשפיעו עלי במהלך השנים. מודל ההשראה שלי זו כל אישה שהגשימה את עצמה, אם בילדות זה היה לראות את הילדות המבוגרות מגשימות את עצמן באקרובטיקה, אם זה בצבא אז לראות את המפקדות שלי מעבירות תכנים מטורפים, אם זו השכנה שלי ששכנעה אותי ללכת ללמוד הנדסת חשמל והיא דוקטור להנדסת חשמל. אם זו אימא שלי שלמדה אותי להילחם על שלי ולהשמיע את הקול שלי. ירדן ג'רבי ורותם סלע שעבדו כל אחת קשה בשביל להגיע למקום שהן היום. כל אישה שיש לה סיפור תהיה השראה בשבילי כי אני רוצה ללמוד מניסיון של נשים שהצליחו לפרוץ דרך".
איזה מסר יש לך לילדות ונערות שרואות אותך ומתלבטות אם ללכת במסלול הזה?
"ילדות ונערות שרוצות להתייעץ מוזמנות לפנות אלי ואני אענה לכל אחת ואחת, היה לי את הזכות שהיו לי מנטוריות ונשים שקיבלו אותי לקהילת הנינג'ה, שאני אשמח ממש להעביר את זה הלאה, ואני אוזן קשבת לכל מי שמתלבטת. בסופו של דבר הכי חשוב ליהנות ממה שעושים ולהיות עם תשוקה למה שעושים, אחר כך הכל שטויות".
ומסר לאימהות ולאבות שלהן?
"בכללי, תאמינו בהן. אני כל כך מודה לאימא שלי ואבא שלי שנתנו לי להתנסות בכל מה שאני רוצה, גם שהיה לי קשה. יש סיפור מפורסם של נסטיה ליוקין, שאמרה שכל פעם שהיא רצתה לפרוש אבא שלה והמאמן שלה היו אומרים לה, חכי לאימון טוב. אם אחרי האימון הטוב הזה עדיין תרצי לפרוש, אנחנו נקבל את זה בידיים פתוחות. יש לי את הזכות להורים שהם אוזן קשבת בקטעים הקשים וגם בקטעים הטובים".
מטפסת מגיל 13. תכירו את עמית ירדני
בת 23 ממושב מזור, בעלת תואר במדעי המחשב, רווקה
ספרי על הדרך המקצועית.
"התחלתי לטפס בגיל 13 בתקופה שהטיפוס עוד לא היה פופולרי כל כך, ומאז זה חלק משגרת הפעילות שלי. המשכתי עם האימונים גם בשגרה אינטנסיבית בבית ספר הכפר הירוק, גם בצבא ביחידה טכנולוגית במודיעין, הייתי יוצאת מהבסיס כדי להתאמן וחוזרת לישון שם, וגם במהלך לימודי התואר במדעי המחשב, וכמובן מטפסת עד היום. בהמשך הצטרף גם הטירוף של הנינג'ה שגם הספורט הזה נהיה חלק בלתי נפרד ממני".
>> "בין גברים בצבא ובהייטק יש אחווה, ואישה תמיד תהיה 'המיותרת' בחדר"
וההחלטה להתחרות בנינג'ה ישראל?
"הרבה מטפסים שאני מכירה השתתפו בתכנית, וכבר מהעונה הראשונה חברים אמרו לי: "איך את לא מתחרה, זה כל כך מתאים לך", קיבלתי גם הרבה תגובות כאלה על כל תמונה או סרטוני טיפוס שהעליתי ואפילו חשבו לרשום אותי מבלי שאדע, אבל הייתי מאוד עמוסה ובכל מה שאני עושה אני שואפת לעשות הכי טוב שאפשר. השנה סיימתי את התואר במדעי המחשב והרגשתי שהגיע הזמן, הנינג'ה נראתה לי חוויה מרתקת ורציתי לחוות אותה בעצמי".
סבלת לפעמים מקשיים על רקע מגדרי?
"ממש לא. מעולם לא נתקלתי בזלול, להפך, תמיד העריכו ופרגנו. היו מקרים שפנו אליי אנשים והציעו עזרה במסלול (למרות שהם היו חדשים ורק התחילו לטפס), ולא היה לי נעים להגיד שהייתי עוד רק בחימום. בכל מקרה, אני חושבת שנכון להתמקד בספורט עצמו, ופחות להתעסק בהשוואות בין גברים לנשים".
>> לידיעת הקוראת טל גלבוע: ילדים צריכים לשחק במה שבא להם, בלי קשר למגדר
מה התכניות לעתיד?
"יש עוד הרבה מטרות, גם בתחום הספורט, גם בעבודה בהייטק וגם בתחומים נוספים, אבל בגדול להמשיך בטיפוס ובנינג'ה ולהמשיך לשלב את זה בין תחומי העניין והעיסוקים האחרים. גם לקמפיינים או להיות פרזנטורית אני מוכנה למצוא זמן".
"נדרשת יכולת פיזית, אימונים והתמדה, אבל מעל כל אלו – הכל בראש. הגישה איתה באים למסלול היא הדבר הכי חשוב"
איך הסביבה שלך מגיבה?
"המשפחה והחברים מעורבים, תומכים ומעודדים לאורך כל הדרך, ואין ספק שזה מחזק וממלא מצברים".
מה הכי קשה לך במחויבות להיות נינג'ה?
"כמובן שנדרשת יכולת פיזית, אימונים והתמדה, אבל מעל כל אלו – הכל בראש. בסוף, המנטליות או הגישה איתה באים למסלול היא הדבר הכי חשוב, וצריך להכניס את זה גם באימונים ובתחרויות. ואז, ברגע האמת, אני יודעת שכל העבודה הקשה מאחורי ועל המסלול כל מה שנותר לי זה ליהנות ולסמוך על התהליך שעברתי כדי להשיג את המטרה".
>> טור אישי של ספורטאית: "הספורט תמיד במקום הראשון: לפני מערכות יחסים, לפני הבריאות הנפשית"
יש לך מסר יש לך לילדות ונערות שרואות אותך ומתלבטות אם ללכת במסלול הזה?
"לכו על זה. כשאני התלבטתי האם ללכת לנינג'ה, הגעתי למסקנה שיותר מפחיד לא לנסות מאשר לא להצליח. זאת חוויה אינטנסיבית וצריך להיות מוכנים לעבודה פיזית ובעיקר מנטלית, אבל זה שווה את ההרגשה של סיום מסלול או הצלחה גם אם היא אישית ולא בתחרות כלשהי. מעבר לזה, טיפוס ונינג'ה זה פשוט כיף ויש קהילה של אנשים מדהימים וכיף להיות חלק מההתפתחות של הספורט הזה".
מסר לאימהות ולאבות שלהן?
"תעודדו, תסיעו, תהיו חלק, תאמינו בהם והכי חשוב תהיו עבורם דוגמה אישית להתמדה".
מהאוניברסיטה לקרקס למסלול הנינג'ה. תכירו את סתיו צלניקר
בת 26, חייה על הקו מסביב לעולם, כרגע בבלגיה, רווקה
איך התכוננת לתחרות?
"ראיתי את העונות הקודמות וזה דגדג לי, אבל בגלל שאני בתוך מסגרות של אימונים מאוד אינטנסיביות יום-יומיות, היום באוניברסיטה לקרקס ובשנים קודמות – בבתי ספר אחרים לקרקס, לא היו לי מספיק שעות ביום להתאמן. פתאום הגיעה הקורונה וחזרתי לארץ, בתקופה הזו של הסגרים, גיליתי את הנינג'ה והיו לי מספר התנסויות ראשוניות במכוני ניגנ'ה בארץ. הלכתי בשביל הכיף להרגיש את הוויב, והיה מדהים! אבל כשהסגרים נגמרו ואני עברתי לגור בבלגיה, התקבלתי לשנה א' בבית ספר לקרקס. כשהייתי שם, רחוקה מהארץ ומהמכונים, הרעיון הזה של להתחרות בעונה לא עזב לי את הראש. התחושה העוצמתית הזו של אימוני הנינג'ה נשארה בי. באיזה שהוא שלב החלטתי לראות אם אני אצליח פיזית, להוסיף קצת אלמנטים של נינג'ה לתוך האימונים שלי של בקרקס. בשלב הזה התאמנתי בערך 8-6 שעות ביום ואימנתי בערבים דרך הזום. הגוף היה מותש, אבל רציתי את זה מאוד אז החלטתי לא לוותר והוספתי אלמנטים של מתח ותליה לאימונים שלי, כמה שאני יכולה – בבלגיה אין מכוני נינג'ה בכלל. ובמשך 4 חודשים התמקדתי באימוני בסיס לחיזוק הכוח פלג גוף עליון. שלושה שבועות בדיוק לפני צילום התכנית הגעתי לארץ ומהשדה נסעתי למכון נינג'ה ואז התאמנתי כמו משוגעת, כל יום. כל עוד הגוף שלי אפשר לי – בנינג'ה ופארקור עד התוכנית".
"הגעתי למכון נינג'ה כדי להתאמן על הקיר ושמעתי את אחד הילדים אומר: 'מה זה הבת הזו היא בחיים לא תצליח'. זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי את הקיר וקצת חששתי אבל כששמעתי אותו מזלזל, התמלאתי בכוחות ועפתי עד למעלה"
היו לך ספקות אם כדאי להתחרות בנינג'ה ישראל?
"ברגע שנכנסתי למכון נינג'ה בפעם הראשונה, הרגשתי את הגוף שלי באוויר והבנתי שזה משהו שאני חייבת לנסות, שאני רוצה להשקיע בו את הזמן שלי, הרגשתי שיש לי פוטנציאל ושזה ממלא אותי. וזה גם קצת ממכר".
יצא לך להיתקל בקשיים על רקע מגדרי?
"לא יצא לי להתאמן באמת הרבה בארץ, אבל בזמן שכן התאמנתי היה לי מדהים. עוד אחד מהדברים הכי חזקים בנינג'ה זו הקהילה בארץ. גיליתי את עולם התנועה המיוחד הזה של הפארקור והנינג'ה והתאהבתי קשות באימונים ובאנשים. החבר'ה שהתאמנתי איתם, נשים וגברים, היו מדהימים, חזקים, מפרגנים ומעוררי השראה. לא הרגשתי בשום שלב לא נעים שאני מוקפת בגברים סביבי, תמיד הרגשתי פרגון. באחת הפעמים הגעתי למכון נינג'ה כדי להתאמן על הקיר, היו שם כמה ילדים, ושמעתי את אחד הילדים אומר: 'מה זה הבת הזו היא בחיים לא תצליח'. זו הייתה הפעם הראשונה שלי לנסות את הקיר וקצת חששתי אבל כששמעתי אותו מזלזל, התמלאתי בכוחות ועפתי על הקיר הזה עד למעלה. הוא היה בהלם. כמובן שזה רק ילד ולא לקחתי את זה אישי, מצד שני שמחתי להראות לו שגם 'בנות' יכולות".
מה השאיפות? מה המטרה הכי גדולה כרגע? מה התוכניות לעתיד?
"ב-3 חודשים האחרונים אני משתקמת מפציעה די קשה וכרגע נפצעתי שוב. יש לי שאיפה מאוד גדולה להתחזק עוד יותר, מבחינה פיזית כדי למנוע פציעות וכדי שאוכל להצליח לשלב אימוני טיפוס פארקור נינגה וגם קרקס ולעשות את כל מה שאני רוצה. אני חייבת לציין שזה מאוד קשה ואני לומדת לאט לאט איך לנהל את העומסים, מזל שאני גם מאמנת כושר. יש בי חלום שמתחיל להתגבש, להגיע לארץ ליותר מ3 שבועות בכל פעם ולהתאמן לנינג'ה כמו שצריך. להשקיע בזה לעומק. אני גם מתגעגעת לארץ ולשמש, וגם אני רוצה לתת לעצמי הזדמנות ללכת על זה עד הסוף. מצד שני יש לי הרבה חלומות עם הקרקס, להופיע מסביב לעולם, להופיע בארץ להקים טרפז בישראל במיקום מטורף על הים ולהמשיך לפתח את העסק שלי – אני מאמנת אנשים ונשים אונליין להיות חזקות יותר, גמישות יותר, להרגיש טוב עם עצמן. וזה מאוד מאוד מספק אותי. אז הרבה חלומות הייתי אומרת ואני אגשים את כולם".
איזה מסר יש לך לילדות ונערות שרואות אותך ומתלבטות אם ללכת במסלול הזה?
"אל תפחדו. אל תתבישו ותקשיבו ללב שלכן. אנחנו כאן כדי לחיות את החיים האלה במלואם ולהגשים את החלומות שלנו!".
איזה מסר יש לך לאימהות ולאבות שלהן?
"תהיו קשובים לבנות שלכם, תנו להן את האפשרות להיות קופיפות לטפס על דברים ואל תפחדו גם אתם לתת להן להיות הן. אולי בוקר אחד הן יקומו ויגידו אימא אני רוצה להצטרף לקרקס, אז אתן יכולות להגיד מה שאבא שלי אמר: 'קדימה'".
רופאה ונינג'ה. תכירו את דניאל לוקסנבורג
בת 28 מתל אביב, סטודנטית לרפואה, נשואה טרייה
ספרי על הדרך המקצועית שלך בדרך לנינג'ה
"התחלתי להתאמן בשנייה שנרשמתי, אי שם בינואר, חצי שנה לפני המסלול. התקשרתי לאדם ברוטמן והתחלנו. אבל זה היה בשיא הלימודים ובקושי הצלחתי להכניס אימון אישי אחד בשבוע עם אדם ברוטמן. לקראת אפריל, הנינג'ה מילא כל שניה פנויה שלי, אימון של שעתיים כל יום במקביל ללמידה למבחנים – זו הייתה הבריחה, שבירת השגרה שלי. הייתה לי תכנית אימונים שבועית עם ברוטמן ולקראת יוני הוא הכיר לי את בני יפרמוב ואת קבוצת הפארקור נשים שלו, ממש חיכיתי לאימון השבועי הזה. ואז, חודש לפני המסלול הכרתי את חבורת הנשים שהפכו לחברות הטובות שלי עד היום, קבוצת הנשים של אדם מלכי, בחורות מדהימות ומעוררות השראה אחת אחת".
ואיך החלטת ללכת להתחרות בנינג'ה ישראל?
"מגיל קטן אהבתי להתאמן ולהרגיש בריאה אבל תמיד חיפשתי מקום לקחת את זה הכי רחוק שאפשר, לאתגר את עצמי מעבר. אחרי הבאזר של אמור בעונה הקודמת, אזרתי אומץ לנסות – ולא רק בשבילי, אלא בשביל כל הנשים שנמנעו מלנסות על סמך מחשבות מקטינות כמו 'אני לא ספורטאית מקצועית, אני לא חזקה מספיק, איך אפנה לזה זמן?'. החלטתי להוכיח לעצמי ולאחרות שכל דבר שאת מאמינה בו ורוצה אותו מספיק – לגמרי אפשרי".
יצא לך לחוות קשיים על רקע מגדרי?
"דווקא בעולם הנינג'ה הרגשתי את זה הכי פחות, אולי בזכות קבוצת הנשים המדהימה שאני חלק ממנה. אין שום הגיון להשוות את עצמי לגברים, אין לנו את אותו מבנה הגוף והיכולות שלנו שונות לגמרי".
מהן השאיפות והמטרות שלך?
"כחלק מההתפתחות האישית שלי בשנה האחרונה לאורך האימונים לנינג'ה, הבנתי כמה חשוב זה להקשיב לקול הפנימי והשאיפות שלי. לאהוב את מי שאני, את הגוף שלי ולהפסיק לחפש את האישור של אחרים. היום אני יכולה להגיד לדניאל הקטנה שפעם חיפשה להיות דומה לאחרות במבנה הגוף ובתחביבים – אל. תהיי נאמנה לעצמך ולמה שאת אוהבת. זה מה שעושה אותך מיוחדת ומאושרת. אז המטרה הכי גדולה שלי כעת – זה להתמיד בזה ולהזכיר לעצמי ולאחרות שזה אפשרי ועושה רק טוב".
"בהתחלה הם היו סקפטיים, 'די דניאל גם רפואה וגם נינג'ה? מתי יהיה לך זמן לנשום?' אבל מהר מאוד הזכרתי להם שכשאני מאמינה במשהו אני מחויבת עד הסוף"
איך הסביבה שלך קיבלה את הבחירה במסלול הזה?
"וואו, בהתחלה הם היו סקפטיים, 'די דניאל גם רפואה וגם נינג'ה? מתי יהיה לך זמן לנשום?' אבל מהר מאוד הזכרתי להם שכשאני מאמינה במשהו אני מחויבת עד הסוף ובאמת מצליחה ליהנות מהדרך. וגם שמבחינתי יש 26 שעות ביממה".
מה הכי קשה בדרך שבחרת?
"להזכיר לעצמי שזו הדרך שלי, גרף השיפור שלי ולא של אף אחת או אחד אחר. זו רק אני מול המסלול. וגם לקום ב-6 כל בוקר כדי לדחוס אימון בוקר לפני הלמידה למבחנים, זה היה סיוט".
מי הרול מודל שלך?
"הבעיטה לקום מהספה ולהירשם לתכנית הייתה בזכות אמור. אבל היום אני יכולה להגיד שכל קהילת הנשים בנינג'ה הן הדרייב שלי לדחוף את עצמי קדימה ולהגיע הכי רחוק. אנחנו מפרגנות, מעודדות, מחזקות ומרימות אחת לשניה בצורה יוצאת דופן".
"לאורך החיים נעמוד בפני הרבה צמתים חדשים. אפשר להישאר במקום המוכר, ואפשר לפרוץ גבולות ולהעצים את האישה ההרפתקנית שבתוכנו, לגלות חוזקות ואהבה"
יש לך מסר לילדות ונערות שרואות אותך ומתלבטות אם ללכת במסלול הזה?
"לכל נערה ואישה שיש לה חלום, שאיפה או הרפתקה שהיא מתלבטת אם לנסות – אל תהססי, תאמיני בעצמך ובמה שעושה לך טוב ותגיעי הכי רחוק שאפשר. רק ככה מצליחים".
ולאימהות ולאבות שלהן?
"תעודדו את הבנות שלכם להעז ולנסות דברים חדשים".
משהו שתרצי להוסיף?
"אני חושבת שהמסר של ללכת לתכנית נינג'ה ישראל הוא נכון לכל כך הרבה מקומות אחרים בחיים. כי לאורך החיים נעמוד בפני הרבה צמתים מעניינים וחדשים, מצד אחד אפשר להישאר במקום המוכר ומצד שני אפשר לפרוץ גבולות ולהעצים את האישה ההרפתקנית שבתוכנו, לגלות חוזקות ואהבה".
"חלק ממשהו גדול בחברה הישראלית". תכירו את אור חי
בת 24 מרמת השרון, מאורסת לעמית
ספרי קצת על הדרך המקצועית שלך בדרך לנינג'ה.
"התחלתי להתאמן בגיל יחסית מאוחר ובאופן חובבני בהתחלה, כי הרגשתי שאני צריכה להתחיל לזוז – אבל לא מעבר לזה. הייתי אז רחוקה מאוד מלהיות מסוגלת לעלות למסלול נינג'ה. הדרך שלי בעולם הכושר התחילה באימונים פונקציונליים לפני בערך 4 שנים, מעולם לא עסקתי בספורט בצורה רצינית לפני זה. כשהתחלתי להתחזק, הבנתי שאני אוהבת את תחושת המסוגלות שמגיעה עם זה, לא רק התחושה הפיזית. בשנה האחרונה מאז שהצבתי לעצמי את המסלול כמטרה ריאלית מבחינתי, אני מתאמנת באופן קבוע ורציני במכון נינג'ה, בסטודיו לאימונים פונקציונליים, בפילאטיס ובאימוני קליסטניקס ובכלל נהנית מכל סוג אימון שמאפשר לי לאתגר את הגוף שלי ולהכיר את היכולות שלו".
"בחלום שלי, אנשים מפסיקים להיות מופתעים מנשים חזקות. אני לא מצליחה להבין למה לראות גבר חזק ברחוב זה דבר נורמטיבי ולראות אישה חזקה זה מפתיע"
את זוכרת את רגע ההחלטה שאת הולכת לנינג'ה ישראל?
"זה קרה שצפיתי עם המשפחה שלי בסלון בתכנית, וראיתי את ספיר פישלזון לוחצת על הבאזר. שם אמרתי לעצמי ולהם שאני מסוגלת להיות שם ושאני רוצה להיות שם. האמירה הזאת גרמה לכולם להרים גבה, כי אז עוד לא הייתי מספיק חזקה ובטח שלא ניסיתי מעולם לעלות על מתקן שקשור לנינג'ה, אבל הרגשתי בפנים שאני מסוגלת לעשות את זה וחשוב מזה שאני רוצה לעשות את זה, אם אתאמן מספיק חזק ואתמיד אני אצליח. באותו הרגע החלטתי להתמקד באימונים שלי בלהתחזק וכשהרגשתי שאני מספיק חזקה פגשתי לראשונה מכון נינג'ה ושם התאהבתי. פחות מחצי שנה אחרי שנכנסתי לספורט הזה הגעתי למיונים לתכנית ולקבוצת הבנות איתה התאמנתי לאורך הדרך, ואת התוצאות של הדרך הזאת תוכלו לראות בפרק".
האם הרגשת קושי מגדרי במהלך הדרך?
"מעולם לא סבלתי מקשיים על רקע מגדרי בעולם של הספורט, בטח שלא בתחום של הנינג'ה ובכלל אני מתאמנת הרבה עם גברים ורוב התגובות הן מפרגנות. עם זאת, לצד הפרגון תמיד מגיע מבט מופתע מזה שאני מצליחה לעשות דברים שגברים סביבי לא בהכרח מצליחים לעשות. בחלום שלי, אנשים מפסיקים להיות מופתעים מנשים חזקות, אני לא מצליחה להבין למה לראות גבר חזק ברחוב זה דבר נורמטיבי ולראות אישה חזקה זה מפתיע. באזור המשקולות במכון כושר – כמעט ולא רואים היום נשים, לא כי הן לא מסוגלות. הספורט הוא של כולם ולכולנו מגיע ליהנות ממנו ומהתוצאות שלו. מבחינתי, ככל שאני חזקה יותר אני מרגישה בריאה יותר, מסוגלת יותר והכי חשוב אני נהנית יותר מהדרך".
מה המטרה הכי גדולה כרגע?
"המטרה הכי גדולה שלי, קלישאתית ככל שתהיה, היא להמשיך לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהבת. להמשיך לעבוד ב'כנפיים של קרמבו', הארגון שאני חלק ממנו כבר עשור ומזכיר לי כל יום שאני חלק ממשהו גדול שקורה בחברה הישראלית. ולצד זה להמשיך להתמקצע בתחום האימון, במיוחד של נשים בהריון שזה תחום שמרתק אותי, ולהגיע לאמן כמה שיותר אנשים כדי להצליח להעביר להם קצת מהאהבה שלי לספורט. וכמובן חשוב מכל, להתחתן בקרוב עם הבן זוג שלי ב-7 השנים האחרונות, להקים בית ומשפחה ביחד ולהמשיך להגשים עוד כמה חלומות".
הסביבה שלך כבר התרגלה לדרך החדשה?
"הסביבה שלי הייתה ועדיין מאוד מופתעת מהשינוי המשמעותי שעברתי. אני עדיין בטוחה שיש רבים שמכירים אותי שיראו את הפרק ויהיו מאוד מופתעים לראות אותי על המסלול, זה חלק מהכיף בדרך הזאת, המטרה הזאת הייתה כל כך רחוקה ממני פעם אבל עם רצון והתמדה אפשר באמת להשיג כל מטרה".
מה בכל זאת קשה לך בדרך שבחרת?
"להיות ספורטאית זאת מחויבות גדולה: לשעות אימונים, לאורח חיים שמאפשר התאוששות נכונה מהאימונים הקשים ולתזונה. זה דורש לעשות ויתורים ולי קשה לוותר על דברים שחשובים לי, ויש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה להצליח לעשות לצד האהבה שלי לספורט. השילוב בין הלימודים, לעבודה למחויבות שלי לתהליך הייתה החלק הקשה ביותר".
מי האישה שהכי השפיעה עליך?
"יש הרבה נשים ספורטאיות שהן דוגמא בעיני למחויבות לתהליך ולכוחה של ההתמדה. אחת הבולטות בהן היא ירדן ג'רבי, שהשנה זכינו גם לפגוש במסלול והנשים החזקות שתראו לצידי על המסלול שאיתן אני מתאמנת לאורך כל הדרך. אבל מי שהובילה אותי לבחירה לצאת לדרך הזאת וגרמה לי להאמין שאני מסוגלת זאת ספיר פישלזון שהיא ספורטאית מדהימה וגם אימא שהוכיחה לכולם שהכל באמת אפשרי, ועוררה בי השראה גדולה לצאת לדרך שלי".
מסר לילדות ונערות שמתחילות את הדרך הזו עכשיו?
"אם אתן אוהבות משהו לכו איתו עד הסוף גם אם זה דורש מכן השקעה לאורך זמן, גם אם אנשים סביבכם מרימים גבה, גם אם החברה מחליטה שזה 'לא תחום של נשים', התוצאה משתלמת והסיפוק מהדרך שווה הכל. תהיו חזקות ועוצמתיות מבפנים ומבחוץ".
ומסר להורים שלהן?
"התמיכה של המשפחה והסביבה הקרובה לאורך הדרך, חשובה ומקדמת יותר מכל. תהיו שם עם הילדות, תאמינו בהן ותעזרו להן להאמין בעצמן. אל תיכנעו למוסכמות חברתיות, הספורט הוא לא רק של גברים ולהיות אישה חזקה ושרירית – מעבר לזה שזה יאפשר להן להגשים חלומות זה בריא וחשוב לתפקוד שלהן עכשיו ובעתיד".